אור החמה על ספר הזהר ג:רלד

חיילין דאורייתא חיילין דמשכנא. להיות קשר הת"ת ומלכות יחד למטה בתורה ומשכן עולם עליון בעולם תחתון. ישראל שהם מקבלי התורה והם כנגד ישראל עילאה. משכן שהוא משכן למלכות וע"ז נאמר אלה פקודי המשכן משכן וגומר וטעמא מפרש לקמן כדי לקשר עליונים בתחתונים כדמפרש ואזיל ת"ח וכו':

כל מלה דבעי לאתיישבא בדוכתיה להיות נקשר עם רוחניותו למעלה לינק והיינו מקום אל הדברים הרוחניים וכאשר אין העלול קשורה עם עילתו יקרא אתתרך מאתריה והנה עתה כדי שיהי' המשכן בבחינות כליו מרכבה אל הכחות העליונים. וכן ישראל מרכבה אל ענפי הת"ת לכך נפקדו פקודי המשכן ופקודי כליו:

וכולהו הוו כחד פי' פקודי המשכן ופקודי התורה מפני שהמלכות מכון ובית לת"ת וכל בחינה שבת"ת זכרים וכנגדם ממש במלכות לא פחות ולא יותר נקביות לאותם הזכרים כדי שלא יהיה פירוד ביניהם וז"ש לא מתפרשי דא מן דא שאם ימצא בזכר בחינה אחד שאינה בנקבה הרי היא נפרדת ממנו כאותה הבחינה וכן אם ימצא בחינה אחת יתירה בנקבה שאינה בזכר הרי הם נפרדים כערך אותה בחינה לכך כולהו הוו כחד קשור בבחינתם ולא מתפרשי דא מן דא:

כולא כגוונא דלעילא פי' ישראל ומשכן כענין ת"ת ומלכות כדפירש:

דהא אורייתא ומשכנא. פי' לוחות הברית שבתוך הארון שהוא עיקר המשכן דהיינו ת"ת בתוך המלכות:

אזלין כחדא אם ת"ת פועל רחמים ומלכות כמוהו ואם להיפך להיפך כי כל ההנהגה היא נשפעת מששה קצוות לה ובה בחינה לכולם:

ובגיני כך חייליהון וכו'. קשיא ליה כי לפי מה שפירשתי א"כ נמצאת נותן מדה וגבול לבלי מדה ובלי גבול שהרי המספר הוא גבול ולזה תירץ שהם במספר בלי מספר והמספר מוכרח וז"ש ובגיני כך חיילהון שהם בחינתם עאלין בחושבנא דהיינו אומרו המוציא במספר צבאם:

לאשתמודעא גבייהו פי' שיהיו כל הבחינות יונקות מהשורש העיקרי כאלו תאמר ת"ת עיקר שורש לכל הבחינות כמה הם הבחינות שהם יונקות בעצם הת"ת מקור האור ס' רבוא. שהם כמספר בני ישראל וכן בפקודי המשכן כיוצא בו אמנם כתיב היש מספר לגדודיו היינו שכל בחינה ובחינה יונקת מהשורש ומשפעת לבחי' אחרות שהם מתפשטות שאין להם מספר וגבול וז"ש כד אינון אחרנין דלית לון חשבונא והיינו בני ישראל הפחותים מעשרים והנשים והזקנים שלא נמנו כלל ולא נודע מספרם:

ר' יצחק פתח ה' זכרנו וכו' אלין גוברין. זכרנו לשון זכרים שלנו. מברך לון ואוסיף עלייהו בכל זמנא ראשונה ברכה פרטית לכל א' וא' ובכללם ג"כ אוסיף עלייהו ואמר בכל זמנא כי כל הפעמים שנמנו ישראל נמצאו יתרים על המספר הקודם ושתי ברכות אלו נאמרו בפסוק זכרנו יברך היא הברכה הפרטית לכל א' וא' והברכה הכוללת ולהכי נקט על ראשון ראשון מברך לון ואוסיף עלייהו:

שבחא דחבריה. דברים הנוגעים אל גופו כגון חכמתו ונויו ומדותיו:

לברכא ליה ולאודאה עליה ברכאן הם שני דברים הא' לברך אותו הרי ברכה א' מימין ואחר כך ברכה על ברכה דהיינו הודאת הברכות וענין זה הוא מה שנמצא בפסוק פעמים הרבה ברכות והודאות דהיינו סוד אריתי מורי עם בשמי כדפי' בזוהר בר"מ דהיינו חסד עם הוד וענין זה הוא מתבאר במה שפי' בזוהר פ' תרומה כי ראשונה הזן את העולם בחן ובחסד דהיינו ימינא נודה לך היינו הוד שהכוונה דשמאלא אודי על ברכאן דהיינו שיהיה השמאל מודה בברכת הימין וז"ש אומר לצפון תני ולתימן לא תכלאי ולפיכך כל ברכה כדי שתהיה שלימה צריך לכוללה בימין דהיינו ברכה מהחסד ולכוללה מהשמאל דהיינו ולאודאה עליה ברכאן מצד הוד כדפירש:

הא אתפס בקדמיתא וכו' כוונת הענין כי ההזכרה לאדם גורם הזכרת עונותיו ושישלוט בו עין הרע וכאשר הוא מודה עליו הברכה כנזכר מייחד ימין ושמאל עליו לטובה וכאשר אינו עושה כן והוא הזכיר אותו מעורר עליו הדין והקליפה ולזה נעשה כתובע דין על חבירו שהוא נענש תחלה לכך אתפיס בתחלה והטעם שהמעורר הדבר איזה שיהיה מלמעלה מעורר ע"י שורש נשמתו למעלה והוא נעשה צינור לאותו ענין הנמשך אם טוב ואם להיפך והחיצונים אומרים הרי פלוני אמר דבר פלוני ולא סוף דבר שלא ברך אלא אפילו בירך אם לא אודי וז"ש ולא אודי עליהון וכו':

בעינא טבא אבל לא בעין רעה כדי להעביר משם הרעים שעיקר הפירוד מהזכרה מהם:

ובכולא בעי רחימותא דלבא אפילו אל הדברים האלו שבין אדם לחבירו והיינו עינא טבא להרבות הברכה רחימותא דלבא שיהיה מלב ונפש ולא מן השפה ולחוץ:

לית ברכתא דלעילא שריא וכו' דכתיב ישלח ה' את הברכה באסמיך בדבר הסמוי מן העין והטעם לזה להיות הדברים התחתונים ניתנים תחת ממשלת החיצונים הנה בהיות האדם מונה הדבר ומגבילו ומגדירו כגדר מספר פלוני הנה סלק משם הברכה שהיא המרבה הדבר למעלה מגדר ענין זה הנזכר והנה בהיות הדבר נגדר בגדר נודע אין הברכה שורה שם כלל שאין לה כלי שיחזיקהו שהרי הדבר הזה נגדר בגדר וגבול שלא להוסיף עליו:

ואי תימא ישראל איך יתמנון תימא והרי מקרא מלא הוא כי תשא את ראש בני ישראל וגו' ונתנו איש כופר נפשו וגו' ומאי קא מבעיא ליה וי"ל כי שתי עניינים הם בענין הדבר הנמנה הא' סילוק הברכה והב' מותנא ולענין מותנא תירץ הכתוב באומרו ונתנו איש כופר נפשו לה' ולא יהיה בהם נגף אבל לענין שאין הברכה שורה לא תקן הכתוב ועל האי קא מבעיא ליה ישראל היך יתמנון ולשאלה זו תירץ אלא כופרא נטלו מבינייהו שהם השקלים ונודע שהשקלים לא הוו לענין ברכה אלא לענין שלא יהיה בהם נגף אמנם משכנא לא הוו עד דיתכניש כל ההוא כופרא והכופר שהם השקלים הם העולים במספר לבד לא הגברים ממש ואחר שהדבר הנמנה הם השקלים קודם שימנו אותם כאשר הם בכרי לפני המונים היו מברכין לון לישראל הרי ברכה א' ולבתר ימנון לההוא כופרא לא לישראל אלא מתוך הכופר נודע מאליו מספרם ומפני הדבר הזה הנמשך להם שנודע מתוך ענין זה מספרם וברכה רוצה להסתלק חוזרין ומברכין לון לישראל שאינם בעצם הנמנין אלא המנין בא להם בדרך גרמא בעלמא אשתכחו ישראל מתברכים בקדמיתא אחר שגבו מהם השקלים וברכתם להוסיף ה' עליהם כהם אלף פעמים א"כ כבר נתרבו על אלו השקלים ואף כשימנה השקלים לא יודע מספרם ובסופא פעם אחרת כי גם אם הברכה תרצה להסתלק מפני שנודע מה שהיו קודם עם כל זה מעכבים אותה להם שלא תסתלק והנה בזה נתקן ענין הברכה גם כן במה שמברכין ומותנא במה שאינם הם בעצם הנמנין אלא כופרם כדכתיב ונתנו איש כופר נפשו:

מותנא אמאי סליק וכו' השתא קשיא ליה אקרא דקאמר ולא יהיה בהם נגף ותימא כי מעיקרא למה לא הקשה כך כי קושיא זו אקרא מהדר ואפשר דהשתא במה שפי' דברכתא לא שריא על אלה דאתמני אית ליה טעמא להאי כדמסיק אלא בגין דברכתא וכו' והכי קאמר וכמה שפירשנו אי מבעיא לך אמאי סליק מותנא ניחא בגין וכו' ואפשר דהכי קאמר השתא דאמרת שע"י המספר היתה ברכה מסתלקת וע"י השקלים היה נתקן ענין זה שהיו נמנין השקלים לא ישראל וברכה קודמת ומאחרת להם א"כ אין הדבר הנמשך מהמספר המות אלא סלוק הברכה לבד א"כ מותנא אמאי סליק דקאמר קרא ולא יהיה בהם נגף כי לפי דבריך לא בא הכופר אלא להשרות שם הברכה לבד ותירץ דהא בהא תליא.

לסלקא עליה מניינא פי' על הכופר בעצמו שהם השקלים:

מניינא לאתברכא וכו' כדפי' לעיל ר' אבא שהיה ענין זה לקשר העולמות להשרות אבר מרכבה עליונה רוחניות באבר מרכבה תחתונה שהם ישראל ומטעם זה נמנו במספר להורות זה כנגד זה:

ובאתר דברכאן נפקין יסוד והכוונה שלא נמנו למטה מקום שליטת החיצונים וסילוק הברכה אלא מספרם למעלה מקיום הברכות:

וכלא חד מלה, וציון דקאמר ה' מציון מקום הצויין או ירצה כי ציון יסוד שבאמת הוא הת"ת כולא חד דגוף וברית חשבינן חד והטעם שהת"ת נותן ברכותיו ביסוד להשפיעם למטה דכתיב כי שם וגו':