אור החמה על ספר הזהר ג:רכח

מ"ט ליהושע שהרי כל שבט לוי ג"כ לא חטאו בעגל והם רבים או משה עצמו. ותירץ לענין משה אמר דאיהו כסיהרא לגבי שמשא מדתו של משה ת"ת שהוא למעלה וא"כ מה ימסור בידו אחר שהוא למעלה. ולענין בני לוי אמר ואיהו אתחזי לנטרא שהוא קבוע בה וז"ש לא ימיש וגומר משא"כ לזולתו.

לא אתחזי הכי שאם אתה נוטל המשכון מידם ודאי הם חייבים בדין תסתלק השכינ' אין ראוי אלא שיהיה המשכון בידם בין יחטאו בין לא יחטאו כי זהו תקונם של ישר' כדמפרש ואזיל.

משכונא דיליה לא שבקי לעולם היה ביניהם חסידים וצדיקים וקצת מעשים ששכינה עמהם:

פתח ר' יצחק וגומר דזכו למשכונא דא למהוי וגומר בתחלתם בעת שיצאו ממצרים אחרי ה' ילכו אל המדבר והאמינו אמונה שלימה בה' ובמשה עבדו ואמרו נעשה ונשמע מיד זכו אל השכינה מפני שזכו לנפש ורוח ונשמה נפש במילה במצרים רוח בחמשים יום נשמה במתן תורה מיד נאחזה בהם השכינה וזכו אליה שאפי' יחטאו ילקו ושכינה לא תזוז מביניהם.

קב"ה אתי בכל רישי ר"ח ושבתי וזמני וי"ט יש ייחוד למעלה ואפי' בגלות שאין ייחוד גמור יש התעוררות הייחוד ותוספת קדושה והיינו לאשגחא עלייהו שע"י מצותיהם הוא מתייחד עם השכינ' וז"ש ולאסתכלא בשכינתא שיהיה לה סעד וסמך. נטלא ברא וגומר עם היות שבמשל המשכון הוא הבן ובנמשל היא האם אין לחוש שטבע מציאות בני אדם משכון לאהבת האם הם הבנים ואנו משכון לנו מהקב"ה אמנו ועכ"ז המשל צודק בערך המשכון כדמפרש ואזיל:

אע"ג דנפקו מהיכלא בעת החרבן ההוא משכונא לא שבקו שמתו על קדושת השם ושם אלדי"ם אחרים לא הזכירו ולכך ממש נטלו עמהם במה שהראו אז אהבתם אל ה' ודבקו בה בשכינ' ולא נתיאשו מעבודתה וגם הקב"ה עם היות שהיה מוכיחם תוכחת קשה מאד לא דחאם בשתי ידים אלא הניח שכינ' עמהם בגלות' וז"ש ובגין דרחימות' דמלכא עלייהו וגומר. דסליק רעותא מהרצון מתעורר סוד הייחוד בקדושת שבת וי"ט ור"ח על מטרוניתא המתייחדת ועל ישראל שהם סבת הייחוד. והייחוד נמנע מטעם הגלות שהשכינ' מתלבשת בתוך הקליפות ולזה סליק אגרין והיינו מדלג על ההרים וגומר והענין שאין ראוי אל הת"ת ליכנס אל הקליפות ח"ו אלא הוא מחזר דרך שבטהרה יוכל לראות בשכינה ובבניה קצת להשפיע בה איזה אור מועט ולעורר על יש' רחמי' ועליה ולזה תחלה מדלג מהבינה סוד האברין שהוא שם ויורד על ההרים הם חג"ת נה"י ומשם מקפץ על הגבעות הם ו' קצוות דנוקבא ומשם יש מסכים וכותלים ואחר אותם הכותלי' הוא מסתכל בשכינה המתלבשת בגלות עם ישראל והיינו בסוד ייחוד קצת כיון דחמי לון וא"א להתייחד עמהם ועם השכינה מפני הגלות שארי ובכי שהוא סוד התעוררות הדין על אומות העולם שהחריבו המקדש והגלו וענו את ישר' ומחדש להם גזירות לעתיד ואותם הדמעות נעשות אבנים לבנין המקדש שגוזר עליהם גאולה ובנין ירושלם והמקדש. ולזה בעת המוסף בתוספת הקדושה אנו מזכירי' חרבן ב"ה מפני חטאינו גלינו וגומר לדמיון בכיה זו.

אחר כתלינו בבתי כנסיות היינו שאור השכינה הוא אויר ביהכ"נ ואלו נתן רשות לראות היו רואי' אויר הכנסת מאיר מלא מאור נוצץ מהשכינה על ראשי עם קדש ומתעטרת על ראשם להשלים עצמה בתיקוניהם וכאשר היה הייחוד הי' אור הת"ת נכנס לביהכ"נ ואורו המתוק מתערב ומתייחד באור השכינה כמים מזוגים ביין ונועם זה הוא נועם הצדיקים בג"ע ממש כזה אמנם עתה שאין ייחוד אין הת"ת נכנס באורו להיות אויר בית הכנסת אויר מזוג משתי אורות כנזכר אלא משגיח וגומר. בי כנישתא בעיא חלונות כנזכר פרשת פקודי בהיכלות:

ובג"כ בעי חדוה שאנו יודעי' שהב"ה זוכר שכינתו וי"ט ור"ח ראוי לשמוח שלא שכחנו אעפ"י שהוא בוכה כנזכר וז"ש דאנן ידעין דא ובזה פי' הכתוב זה היום עשה ה' שבא לראות בשכינה ובבניה א"כ עם היות שהוא בוכה ומצטער עלינו זו היא שמחתינו ולכך נגילה וגומר.

ת"ח בשעתא דיתער קב"ה כי הדין הוא בסוד וה' המטיר דהיינו הוא ובית דינו בסוד ה' הוא האלי"ם אין דין הוא אלא בייחוד יוצדק מ' פועלת בג' מארי דינין והם אשא גומרין שלהובא והם ג' חלקי הדין לג' מדות שהם בינה גבורה מ' כי תחלת הדין צומח מהבינה והיינו אשא בלא גחלים רוחני הב' גומרין מתחזק ומתעבה בגבורה. הג' היא השלהבת היוצא וצומח מן הגחלת והיינו דין המ' רפיא ומפני שהם משתלשלי' עד החצוני' אמ' סטרי טהירין יר' צדי המתפשטין מטהירים שהם מלאכים הרוחניים והמתפשטים מהם הם עבים ויותר גסים ומתגלי' ולמטה מהם עוד החצונים שהם ל"ט ודאי מקוללים מ' חסד חד שהם בסוד החסרון והיינו סוד מ' מלאכות חסר חד והיינו או' תחותייהו וגומר שאטין ונחתין לעשות שליחותן בבית החייב ללקות לחייב כדי רשעתו במספר עד שאין כח בהם ולפיכך סלקין נטלין רשותא מאת שולחם עשינו מה שגזרת עלינו ואין בנו עוד כח ללקות ורואה הקב"ה שלא שב מכניס אותם השלוחים בנוקבא דתהומא רבה לשאוב עוד כח דין לשוב להכות וז"ש עאלין בנוקבא. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. משגיח מן החלונות דודאי בי כנישתא וגומר זה יובן מפ' בשלח דף נ"ט ע"ב ופ' פקודי דף ר"ן ורנ"א בסוד בית הכנסת עילא' דאית ביה חלונות ומתמן משגיח.

ואם בחקתי תמאסו וגומר ר' יוסי פתח מוסר וגומר זה מבואר כי הרופא האוהב את החול' יתן לו יסורין בהקזות ובשתיות מי המרים לרפאו מחליו אמנם השונאו יניחנו עד שימות וזה מבואר. ת"ח בשעתא דאתער צדק. נודע כי המ' נק' צדק בהיות' בלתי הת"ת כי אז נקר' צדקה ואז אתער בדינוי ובזה מתעוררין כמה מלאכי דין ימניים של קדושה ושמאליים חצונים וז"א מימינא ומשמאלא ושרביטין הם כחות היוצאים מהם ונמשכים וגומר. עכ"ל: