אור החמה על ספר הזהר ג:כב

אל גדול ולא שיש אל קטן כדפי' ר' אבא אלא נקרא אל גדול ע"ש שנק' המדה בעצמה גדולה וז"ש ודא גדולה.

המשאה אלדים ובכל אתר בין אלי"ם שבבינה בין אלי"ם שבגבורה או במ' שלשתם בגבורה אלא או יהיה גבורה שבבינה או גבורה עצמה או גבורה שבמ' וז"ש גבורה בכל אתר והיינו אלדי"ם לשון רבים מפני היות הדין נמצא בכמה מקומות כנז'.

שתיתאה יהו"ד דא רחמי ירצה שכינוי רחמים לשון רבים ולא יפרד והטעם ששם יהו"ד בו כלל כל האצילות וכלם בפעולות הרחמים ולכך שם הרחמים רבים ע"ש מוצאם ממקורות רבים וז"ש שלימו דכלא שבו נכללים ד' אותיות שבהם נכלל הכל גם כיון שאין המדות נכללות בו אלא מצד הרחמים שבהם וז"ש רחמי שלימו וגומר ואף אם ג"כ כולל הגבורה מפני שהוא כולל בחינת שלמות שבכלם כדפירש ר' אבא לעיל. עיקרא דכלא בסוד הדעת שהוא שורש אל ששה ספירות קשרא דמהימנותא שהוא קושר ו' קצוות קושר ימין ושמאל למעלה ולמטה אחיד לכל סטרין היינו כולל ו' קצוות כנזכר ודא הוא ת"ת ישראל בבחינת ישראל הוא כולל הדעת דהיינו עיקרא דכלא ושלימו דכלא שהוא נשמה לו' קצוות ובבחינת ת"ת היינו כולל ו' ענפים ופארות וע"ד יהו"ד קריב בכלא מתייחד ומתקרב לכל מדה ומדה באותה המדה הכלולה בו השוה אליה כגון בגבורה בגבורה שבו וגומר והסבה בזה הקריבות הוא בהיותו אחיד לכל סטרין ע"י הששה סטרין הכלולים בו וז"ש דהא קריבין אינון לשון רבים דהיינו שית סטרין הכלולים בו כנז'. לזמנין ה' אלי"ם וגומר נקט הני משום דת"ת לו שתי בחינות או נקשר בסבתו גבורה יצחק אבי יעקב והיינו ה' אלי"ם או נקשר במסובביו דהיינו נצח והוד שהם בני ישראל כנודע ולכך הורגל ה' צבאות או ה' אלי"ם אמנם מה שימצא אלי"ם צבאות הוא מצד המ' הנק' אלדי"ם שהיא רוכבת על שניהם.

דאשתמודען וגומר פי' הנביאים היו מתנבאים מתוך המ' שהיא פה אל הת"ת משם היו יודעים ת"ת היאך מדבר עמהם או מצד נטותו אל הגבורה או מצד היותו על נצח והוד וזה טעם לנבואה פעמים כך ופעמים כך.

תשיעאה שדי וגומר בהא נמי פליגא אדר' אבא דר' אבא פי' שם היסוד א"ל חי ור' אלעזר פי' הכא שהוא שדי ופי' טעמא דאמר לעולם די פי' סוף האצילות יסוד כי המלכות היא למעלה אם לא מפני המיעוט ולפי שסוף סוף המ' היא העשירית נקבה וכ"ש אחר המיעוט לכך אמר פי' אחר בשם שדי לשון סיפוק דלא אתי לעלמא ממלכות אם לא ע"י היסוד שע"י ניזונת והיינו דצדיק יסוד עולם ומעמיד המ' וכל אשר למטה ממנה והנותן המזין והחיות הוא נותן הגבול וז"ש דאמר לעולמו די.

עשיראה אדנ"י דהא דינא וגומר צירוף אדני דינא לשון דין והאי לאגחא קרבין וגומר ג"כ לפרש לשון אדנ"י משמעות אדון ושר צבא המלך ולוחם מלחמותיו ושליט בעולם כרצונו שהיא שולטת בתחתונים וז"ש ודא גבורה ת"ת שהיא מדת הדין הרפה אל התחתונים ואינה חזקה כעליונה שאין העולם כדאי להשתמש בה מרוב חוזקה.

דא הוא צדק פי' שהוא מנהיג העולם כולו בדין כאו' והוא ישפוט תבל בצדק וזה שלא בשעת מלחמה שאין התחתו' מתקיימים אלא בדין כאו' אשר יצר אתכם בדין. ואלין אינון וגומר הם י"ס שהספי' הם השמות. דקב"ה כלומר המאציל אקרי בהו שאין לנו בו ידיעה אלא ע"י פעולותיו הם מדותיו הם שמותיו ואע"פ שהם שמות רבים הכל אחדות אחד וזה שאמר וכלהו מתקשרין דא בדא בייחודא שלים וגו':

ואם זבח שלמים וגומר. רש"א כתיב עשרה וגומר למאי אתא קשיא ליה כפל הכתוב ב"פ עשרה ותירץ עשרה למעשה בראשית ועשרה וגומר וירצה בזה מציאות י"ס בריאת העולם והם בבינה הנק' מעשה בראשית שהיא חכמה ודאי וקיומם ע"י התורה העליונה שהיא חכמה וז"א היה מסתכל בתורה ובורא את העולם וז"א מאי קמיירי ירצה מה טעם לרמוז ב' פעמים עשרה יחד ותירץ מפני קיומם של אלו מתוך אלו. והענין כי המאמרות הם. מחכמ' בסוד ל"ב נתיבות ובאו למעשה בראשית שהיא הבינה ונכללו בה להתגלות בל"ב אלי"ם אמנם דברות התורה הם מת"ת ונמשכים למ' ולכך תורה ע"י המ' מפי הגבורה ודאי ועכ"ז ניחא כי מעשה בראשית הם סוד י"ה ואינם שוכנים אלא על ו"ה שהם י' דברות של תורה וז"ש אם לא בריתי שהוא התורה דהיינו יומם ולילה ו"ה מדת יום ומדת לילה חקות שמים וארץ דהיינו מה שנשפע בימהם בסוד י"ה על ו"ה דהיינו חק ושפע אל שמים וארץ לא שמתי ואין העולם מתקיים וע"י התעוררות ו"ה מתקיים ייחוד י"ה. מהימנותא דקב"ה פי' להאמין בא"ס המשגיח בכתר ומשפיע ע"י מדותיו: מהרמ"ק זלה"ה. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד: