אור החמה על ספר הזהר ג:ריד

א"ל קב"ה וגומר ח"ו שהענישו עונש אלא דוקא הודיעו מה שגרם לעצמו וז"ש א"ל קב"ה. עץ דאקרי חיים דהיינו שהוא כולל עד החכמה ובינה ששם מקור חיים ולזה איקרי הוא עצמו. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו לא שהמיתה עונש חלא שהמתדבק בו הוא מת מעצמו וז"ש ולית לך וגומר. רגליה יורדות מות תיקוני שכינתא הם יורדים למטה עד אותם הבחינות התחתונות שהם מתלבשות בקליפות וזהו סוד הייחוד בזמנינו זה לרחוץ ולאסוף רגליה אלא באו' רחצתי את רגלי וגומר והיינו סוד בשכמל"ו להעלות ההיכלות הקדושים לאחדם בה ובספי' ולהפריד משם הטמא. מר ממות את האשה היינו ממש אשת חיל עטרת ומי שנאחז בה לבדה מוצא מר ממות כאו' ונרגן מפריד אלוף אלא שהעיקר לקשרה למעלה. אי תימא דכל בריין וגומר וכי יעלה על דעתך שכל הבריות נכנסו לגן עדן ואכלו מהעץ ונרמס הגן מכולם אתמהא וזה אפי' אם נקח הענין כפשטו. אלא בשעתא וגו' ראו כל הנבראים שהוא היה במעלת שר העולם מושך שפע ואור לכולם וכל שרי ההנהגה מדברי עלמא דקאמרן לעיל כולם אדוקים אחריו בחושבן שכיון שהוא סבתם אליו ישתחוו וממנו יקבלו והוא הורה להם הדרך הנכונה ואמר להם שיש סבה קודמת אליו שממנה הוא יונק והיינו אומרו באו נשתחוה ונכרעה וגומר וכיון שהוא נתדבק וירד למטה כולם ירדו עמו שהם נמשכים אחריו. חרב המתהפכת מלכות חרב מתהפכת לימין ולשמאל שאינה קבועה כנזכר. אתתא לאתראה סלקא במ' אחוז' והיה ראוי שהוא יעלה אל הזכר ונמשך אחריה וירד אל הנקבה כמוה בפירוד שאם עלה הוא למעלה נדבקת היא עמו והיינו הייחוד כנזכר עץ החיים בתוך הגן אמנם עתה שירדה היא וירד הוא נמצא הכל בפירוד. לעלמא דאתי יתוקן ויהיו כימי העץ בסוד הזכר בסוד יאהדונה"י. מהרמ"ק ז"ל:

פח ע"ב רעיא מהימנא בס"ד פקודא דא לסדרא כהנא וגומר כוונתו לפרש מציאות ההדלקה לבד לא סוד המנורה שכבר נתבאר בכמה מקומות וז"ש והא אוקמוה ברזא דמנורה. ודרך כלל ירמוז בספי' העליונות וז"ש ואיהו כגוונא דלעילא והכוונה על מציאות סדר העלאת הנרות הוא בגין דנהירו עילאה הכולל סוד הכתר עד החכמה והחכמה בכלל במשח רבות שהוא סוד משך שפע החכמה שמן משחת קדש נחית דרך הבינה על רישיה דכהנא בחינת החסד העליונה הנקשרת בבינה והיא תחלת ההשפעה לכל הספי' לבתר שהכהן חסד קבל ההארה מג' ראשונות איהו אדליק מצד הבינה אש ומאיר מצד החכמה אור כל בוצינין ז' הספי' שבעת קני המנורה וגם החסד מאירה עמהם שעדיין לא ירד האור אלא אל ראש הכהן וז"ש משחת אלהיו עליו ולא אמר בו אלא עליו דהיינו ראשו.

וע"ד אתייהב רשו לכהנא כל כהן סתם מפני שעם היות שאינו עולה עד החכמה העליונה ששם כהונה גדולה שיורד השמן ממנה אליו כנזכר וא"כ היה ראוי להיות הדלקת נרות בכ"ג מפני מעלתה עכ"ז אתייהיב רשו לכהנא כי בבחינה אחרת אינה נראה עבודה שאינה קרבן ולא קטרת ועכ"ז לא אתייהיב רשו אלא לכהנא בלחודוי למעלת המצוה והם שתי עבודות הא' הטבת הנרות דהיינו סדורם הב' הדלקתם בערב ובבקר ב' זמנין דהיינו שגילוי הספירות העליונות בתחתונות ז' תחתונות והארתם מג' עליונות מן השורש העליון דהיינו נהירו דייחודא א"ס המאיר ספירותיו כענין שאנו מאירים אותם בכוונת ק"ש ועם היות שנראה שעיקר תיקון להדליקם היה בערב שאין הדלקה אלא בלילה עכ"ז כולא אצטריך או ירצה כולא בחינת הייחוד בק"ש ובחינת הדלקת הנרות אצטריך שהם בחינות ידועות אל הייחודים.

וע"י דכהנא נהירו בוצינין בכולא בחינות הארה דהיינו שמן ימין חכמה איש הדולק שמאל בינה עילא ז' ספי' בעצמן מחסד ולמטה ולתתא המנורה בעצמה מלכות בת שבע דהיינו ז' בז' וז"א בכל סטרין בימין שמן ובשמאל קטרת והיינו דמסיק דהא תרין וגומר והיה הטבת הנרות והקטרת בבת א' כאו' בהטיבו את הנרות יקטירנה להיות סודם סוד השמחה בכל סטרין ואין שמחה מבלעדי שניהם כאומ' שמן וקטרת ישמח לב. מהרמ"ק זלה"ה:

פט ע"ב כי אם בתולה וגומר ואמאי דלא יסב וגו' כלומר בשלמא גרושה חללה זונה ניחא דודאי הם נשים פסולות שנפסלו או בגט והיא גרושה מן הקדושה או בביאה פסולה שנבעלה לפסול לה וכיוצא אמנם בתולה דוקא אמאי למה תאסר אם לא נבעלה בעילה פסולה ולז"א אלא אין הטעם דסד"א אלא אפי' טעימא בעלמא פסולה וז"ש אלא אתתא שהיא מרכבה למ' מרכבתה באשת כהן בסוד כוס של ברכה שהוא לימין דטעימא פוסלת בו והטעם בכהן גדול דוקא הוא או' וכהנא דקריב וגומר דהיינו כ"ג שהוא שושבינא דמטרוניתא צריך שיהיה מרכבה לשכינה בסוד ייחודה ע"י למעלה שאז נאמר עליה כולך יפה רעיתי ג"כ צריך שיהיה הכהן כולו יפה בכמה בחינות א' שלים באברוי שלא יהיה באבר עצמו מום וז"ש בלא פגימו דמומין. ג"כ שהאברים כולם שלימות וז"ש שלים בגופיה שאינו מחותך אבר וכן כולם שלים בנוקביה לא שלא תהיה בעלת מום אלא שלא תבעל מזולתו בטעימה כל דהו וז"ש לקיים ביה בכהן בערך מה שנקשר הוא עמה וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

צ ע"א דקורבנא איהי מנחה וגומר לראי' שכהן הפגום פוגם הקרבן מפני שיש יחס למקריב עם הקרבן והטעם להיות החצונים שולטים במקום פגום כדמפרש ואזיל ואם ח"ו היה הכהן פגום הרי החצונים נאחזים בקרבן ההוא. איהו ו' מלא לפי הנראה חסר כאן מדקאמר קם ר"מ ואשתטח קמיה ולעיל אמר פתח ר"מ וגומר. והכוונה על שם אלי"ם דהיינו ה"י מלא דהיינו אותיות יה דהיינו ה' ראשונה ומלא ו' ולהיות ה' גוברת על י' באותיות אלי"ם הם ג' אותיות בסדורא דא הי"ו ה' בתראה היינו מציאות השם שעולה כו"ס דהיינו סוד כוס מלא מימין הוא ברכת ה' דהיינו ו' בתוך ה"א ולכך הסדר הוי"ה דהיינו ו' לגבי ה' אמנם מסטרא דדינא מסתלקת ו' מעל גבי ה' נוסף על היפוך ה' על י' בענין שהוא הסדר הוי"ה והעד הנה יד ה' דהיינו דון הוי"ה כנזכר. הרמ"ק זלה"ה:

צג ע"א ולא תחללו וגומר פקודא דא לקדשא ליה בכל יומא לסלקא קדושתיה מתתא לעילא. כבר נתבאר מכמה מקומות שאין שפע יורד מלמעלה אם לא יעלה התעוררות מלמטה ודרך זה בכל דבר ולכך כדי שתרד קדושה מלמעלה ממקור הקדש צריך שיעלה מן התחתונים התעוררות והיינו סוד קדושה שאנו מקדשים שיהיה התעוררות ומיין נוקבין כדי שירד קדושה מלמעלה וז"ש לסלקא קדושתיה מתתא לעילא כמה דאיהו וגומר עד דסליק וגומר הענין כי הקדש מקומו הוא בג' ראשונות אמנם אבהן שהם חג"ת ובנין שהם נה"י אין קד"ש וכ"ש במ' וע"י היות הקדושה עולה מלמטה למעלה יורד הקדושה ומקדש אבות ובנים בסוד קדוש קדוש קדוש כאשר יתבאר:

ורזא דא ונקדשתי דהיל"ל ויקדשוני בני ישראל אם הכוונה בקדושה העולה לבד אבל השתא דקא' ונקדשתי משמע בני יש' מקדשים למט' אבל אני נקדש מעצמי למעלה והיינו סוד עילא ותתא וכדי שיהיה הקדושה שלימה צריך ג' דרגין קק"ק והכוונה הם מעלים הקדושה ממטה למעלה בתלת דרגין והקדושה יורדת מלמעלה בג' דרגין.

קדושה הא אוקימ' כדפי' לעיל שעיקרה בג' ראשונות ובדקדוק בחכמה והשתא בסוגיין מוכח שהוא בכתר והיינו דקאמר כמה דאית קדושה לעילא על כולא להורות על הכתר והיא קדושה על קדושה דהיינו על חכמה ובינה.

כמה דאית קדושה כי לפי דבריו אלה לא היה צריך לומר כי אם קדוש קדוש ב' פעמים הא' להמשיך הקדושה מכתר לת"ת השנית להמשיכה למטה א"כ קדוש ראשון שהוא בכתר מקום הקדש למה דהא קדוש ועומד הוא לז"א כמה דאית קדוש' כלומר קדוש ראשון בא לומר אתה הקדוש תפתח מקורך להקדיש לת"ת שהוא אמצעי וז"ש כמה דאית קדושה ששם מקור הקדושה הכי אית קדושה וגומר דהיינו המ' והמשך הקדושה ממדרגה למדרגה הוא בסוד התעוררות הקדושה העולה מהתחתונים וז"ש וכולא ברזא דלתתא והיינו דקאמר ונקדשתי ע"י הקדושה העולה אני מתקדש. קדושה לעילא ברזא חדא כלומר קדושה העיקרית היא למעלה בסוד היותם שם בסוד הקדש בעצמו קדש והוא עצם הקדושה והיינו סוד אהי"ה חדא כלו' בדרך שאין כמוהו למטה ואנו ממשיכין הקדש הזה לסוד קדוש שהוא אמצעיתא דהיינו קדש ו' והיינו ולסוד יהו"ד קדושה דהיינו שם אדנ"י והיינו ג' דרגין דאינון חד כי קדוש היינו קדש ו' שהוא שם אהי"ה עם שם יהו"ד משולבין ואח"כ קדושה היינו קדש ו' ה' והיינו ג' שמות אהי"ה ויהו"ד ואדנ"י משולבין והיינו ג' דרגין דאינון חד והשתא מפרש לה ואזיל.

קדש איהו סטר עילאה וגומר כלומר מלת קדש יורה ג' דברים במלה עצמה (קדש יורה גילוי קצת ג' דברים במלה עצמה קדש יורה) סטר עילאה כלו' צד המעלה כי כל לשון קדש יורה פרישות והבדל ומעולה מצד מעלתו יקרא קדש יר' פרישות אמנם ממה שאנו קוראים אותו קדש יורה גילוי קצת שאם לא נדעהו לא נקראהו קדש וירצה העולם הידוע והיינו ד' הפכים וז"ש סטר עילאה דאשתכח וממה שאנו רואים מדרגות אחרות מעולות זו מזו דהיינו קדושה קדש ו"ה קדוש קדש ו' בלי ספק יורה שהם ג' מדרגות וראשית כולם קדש ויורד לקדוש וסופם קדושה. וז"ש ואף על גב דאיהו סטר טמירא וגומר ומתמן אתפשט פשיטו דנהיר כחד שבילא דקיקא אמצעיתא היינו סוד הדעת המייחד הבינה עם החכמה ומאירה ומוליד בה הספירות כדין אתרשים חד ו' דהיינו סוד הת"ת דנהיר גו האי קדוש בהתפשט האור והקדש והתלבש סוד הת"ת שהוא ו' בו נקרא קדוש ו' באמצעות קדש כנזכר ואחר כך מהת"ת מתפשט המלכות ונקראת קדושה קדש ו' ה' והיינו פשיטו לתתא סופא דכל דרגין דקאמר והנה היא למעלה מיוחדת עם הת"ת עד רדתה למטה וז"ש כיון דאתנהיר בסופא כדין אתרשים בנהירו חד ה' ואקרי קדושה דהיינו המלכות כנזכר:

ומה דאיקרי קדוש וגומר קשיא ליה למה אנו כופלים שם קדוש שהוא בת"ת כמה פעמים וז"ש ומה דאקרי קדוש קדוש אין הכוונה כולם בת"ת אלא הא' מהם למעלה בשורש הקדושה וז"ש דהא קדש מבעי ליה כלו' קדש זה צריך בסוד שורש הקדושה ראשיתה דכולא הואיל ומתמן אשתכח והשתא קשיא ליה אי הכי כלו' השתא דאמרת דקדוש ראשון הוא בשורש הקדושה קשה דקדש איבעי ליה למימר אמאי אקרי לעילא קדוש דהא תמן ו' לא אשתכח: ויש' מקדשי וגומר הענין כי אומ' וקרא זה אל זה היינו להיות נכלל התחתון מן העליון להסתלק מדרג' אחר מדרגה וכן ישר' למטה כוונתם להכלל התחתונים בעליונים ונודע שיש' הם במדת הת"ת א"כ בהיותם נכללים בקדוש' שלמעלה מהם גורמין היות הת"ת שהוא ישראל שיסתלק למעלה אל הקדש העליון וז"ש סלקין מתתא לעילא וגומר.

נהיר ההוא קדש שהוא כ"ע בהו במציאות' הנכללת בכתר עצמו ולזה נכנס ו' בתוך הקדש ונעשה קדוש:

כורסייא דההוא שמים היינו שלא עלה אל סוד הדעת ומציאות הת"ת כסא אליו ולא ירד הדעת בסוד הקדושה על הת"ת אם לא יתוקן הת"ת ג"כ בנהירו עילאה ולז"א ולבתר נהיר כלומר אחר שנכלל ו' בקדש העליון דהיינו קדושת הדעת למעלה נהיר ההוא נהירו עילאה על כורסייא דההוא שמים כנזכר ואחר ההאר' הזאת והתיקון הזה אינון שמים תבין לדוכתייהו ומתיישב הדעת בת"ת וז"ש ומתיישבן בה בההוא נהירו וגומר והיינו קדוש ב' בת"ת.

לבתר נחית ההוא נהירו היינו קדימת התיקון ג"כ ליסוד כדי שיקבל קדש ויקרא קדוש וז"ש עד דנטיל כולא חד צדיק עילאה ובו קדוש ב' ונטיל כולא דקאמר היינו נהירו וקדוש' וכן קדוש ראשון דעת בכתר וקדוש שני דעת בת"ת כולא נטיל צדיק:

דרגא יקירא וגומר כלומר ביסוד יש בחינה להתקדש כל אשר למטה אפילו המ' שבה ג"כ כלל כל הנמצאים למט' ממנ' ולז' לא הוצרך אלא ג' פעמים קדוש כי כיון שהגיע הקדוש ליסוד משם מתקדשת המ' וכל השאר.

ומאן דשוי רעותיה כלו' שמכוון ג' פעמים קדוש בג' אבות שפיר קא עביד כיון שאינו יכול לכוון אלא בג' אבות יצא חובת כוונה זו מפני שכך דינם קדוש ראשון בכתר סוד הימין בחסד ודעת בת"ת באמצע ויסוד היינו סוד קץ ח"י דנטיל לשמאלא. ובלבד שבכל הקדושות בכל כוונות יכוון לקדש עצמו וז"ש וכולא לנחתא וגומר.

ונקדשתי בתוך בני יש' שיכוון לקדש השם באחד מן הדרכים שפי' ואח"כ יכוון קדושת עצמו באותה קדושה דהיינו אני ה' מקדישכם.

ה' צבאות יר' כי ה' מקדש צבאותיו והוא בכלל צבאותיו והיינו אומרו אני ה' משמע דשם יהו"ד הוא המקדש. ה' צבאות בלחודוי נרא' היות כוונתו כי עם היות שבסוד קדוש הגיעה הקדושה ליסוד כנזכר עכ"ז שם יכוון סוד קדושת הת"ת בנצח והוד והיינו ה' צבאות ומשם נמשך הקדושה למ' והיינו מלא כל הארץ ושם בסוד המ' יכליל גרמיה וז"ש לאתקדשא לתתא וגומר ההוא כבוד דלתתא שהיא מ' שנק' כבוד בחכמה שהיא כבוד עליון והכרח מן הפסוק ונקדש בכבודי בתוך הכבוד יקדש עצמו והיינו בסוד כללות כל הנמצאים בה ועל הכל נשמותינו והיא חופפת עלינו:

לבתר יעביד אורח פרט כלו' בדרך הנז' נקשר הקדש העליון עד למטה כבוד תחתין כנזכר אח"כ יפרט כל מדה מאלו לעצמה כדי להשפיע הקדושה לאותם שאינם ראויים להתקדש מייחודם וז"ש לאתקדשא כמה דאנן עבדין כלו' לקדש ג"כ הנפרדי' האחרים כמו שקדשנו אנחנו את עצמינו והענין שהחיות אינם במעלת השרפים לקבל מכללותם לכך הם נפרטות לעצמם ונקדשות מהכבוד העליון שהיא החכמ' בהסתר והיינו ברוך כבוד ה' ממקומו שאינם משיגים מקום הכבוד. ואח"כ נקדש האופנים והיינו ימלוך ה' שהם סוד הגלות ולזה קדושת' תלויה במ' ציון וטובת ישר' והיינו בסוד נשמה משרפים רוח מחיות נפש אופן ואנו מתקדשי' בכלל בנשמה בברוך ברוח בימלוך בנפש ולכך קדוש מבינה ברוך מת"ת ימלוך מ' דהיינו כבוד דלתתא. תורה ת"ת נביאים נצח הוד כתובים יסוד ומ' ימלוך ציון וג' פעמים קדוש שהתורה מימין ושמאל ואמצע וז"ש כללא חדא. קדושה לת"ת מלמעלה מבינ' ברכ' לנביאים מחסד. מ' ליסוד ולמ' מת"ת והיינו יב"ק. מהרמ"ק זלה"ה:

צז ע"א לקרבא קרבן העומר סתם עומר הוא במ' כאו' והעומר עשירית האיפה היא וכפי החשבון של ימי העומר כך היא עולה ונדבקת באברי הת"ת ומתטהרת וז"ש כולא איהו בדבקותא עילא ת"ת ותתא מ' מפני שיש' הם עולים ומתטהרין וכך המ' עולה על ידם מדרגה אחר מדרגה. והנה המ' תבואה והיא ה' מפני שיש' הם עולים ומתטהרין וכך המ' עולה על ידם מיני תבואה ומצד הדין היא שעורה דהיינו סערה ומבחי' זו היא נאחזת בסופה וסערה והדין ולזה הטהרה נראת מבחי' זו שהחצונים אוחזים בה והיא נטהרת מהם ונקתה להתייחד ונזרעה זרע. והנה בהראות בה הטהרה אפי' מבחי' זו מוספת אהבה ולז"א ודא אתקריב למיעל רחימו וגומר וכיצד מתטהרת מאותה הבחינה ע"י קרבן זה מפני שהסערה אשת זנונים שהיא סופה ושערה מתקרבת שם וכשהיא רואה אור הייחוד מתגלה אינה יכולה לעמוד ומיד מתרחקת וז"ש אשת זנונים אתרחקת גרמה מדביקו דלא יכלת למיקם וגומר שאינה יכולה לסבול בעצמה אור הייחוד ולז' מקרבין שעורים שתבדל אשת זנונים מאשת חיל תדע שהרי הקרבן הזה היה מכלה הסוטה אשת זנונים ונאמר בה מנחת זכרון מזכרת עון שאור העליון בהגלותו מתבערת מפניו אמנם אם היא אשת חיל טהורה ונקתה ונזרעה זרע. נמצא שהייחוד שהוא חיים לזה הוא מות לזה ורזא דסתרא תרתין אחיין רמז למעשה הנז' בגמר' שהאשת חיל שהטהורה שתתה ומריח אחותה שנשקה כשבאה מתה האחרת א"כ אם תריח אשת זנונים בריח הייחוד דאשת חיל מיד תמות לזה בראותה שהאשת חיל נדבקת באור הייחוד מיד בורחת:

וספרתם לכם וגומר פקודא דא לספור וגומר נפקו ממסאבו מרשות החצונים בגוף ונפש. ועבדו פסח שהוא השבתת הקליפות וקשרם בקדש אמנם לא נכנסו בקדש אלא עד המ' דהיינו למיכל בפתורא דאבוהון דהיינו המלכות שלחן המלך אמנם אינם עדיין בתוכיות ההיכל להיותם מבעלי הייחוד העליון ולזה יעבדון חושבנא להסתלק למעלה לקשר המעלות העליונות בהתעוררותם לעלות במ' עד רום המעלות פנים אל פנים ולז' צריכים להתעלות וז"ש למקרב אתתא וגומר. הרמ"ק זלה"ה:

צז ע"ב ואינון נ' יומין וגומר הענין כי לפי הכח העליון שיקבל האדם וישר' עליו יהיה אחיזתו למעל' ויש' במצרים קבלו נפש שנכנסו במ' לחודהא ואח"כ בהיותם חושבין החשבון והולכין זכו לנפש ואחר כך כשהשלימו נ' יומין זכו לנשמה נמצאו בזה אוחזים מהמ' עד הבינה ולכך נ' יומין אינון יומי דכיו בהיותם עולים עד הבינה מקום שאין בו אחיזה לחצונים כלל והתורה היא נמשכ' ממקור הבינה מסוד הדעת שבחכמה הנודע ויוצא ולז' ע"י חשבון אלו הימים הם באים למעל' לקבלא אוריית' שהיא מקור ההתעוררות לייחודים וז"ש לקבלא אורייתא למקרב אתתא:

ואלו חמשין וגומר קשיא ליה תרתי חמשין לאו אינון אלא מ"ט כ"ש שהיו ראויים לס' ולזה תיקן ראשונה מה שבין חמישי' למ"ט ואמר דאינון אנפי אורייתא וגומר שמפני התורה הם לדון טמא וטהור אינם נ' שפן החמשים אינם בטמא שאין שם אחיזת הדין אלא כולם בטהור ולזה המ"ט הם בפנים המסתעפים למטה אמנם החמשים הם עצם התורה כולה טהורה ממש וז"ש איהו רזא דאורייתא ממש והחשבון להעלות שם לקבל עצם התורה לכך נחשוב מ"ט ונוציא עצם התורה ביום חמשים אלינו. דבין שמטה ויובל אלא שהשמטה יש לה שבעה והם שבעת ימי הפסח והיובל בעל החמשים ושבעה מהשמט' בכלל החמשים ויום א' לבד הוא הורא' לעצמה שלשמטה שאינו מכלל הנ'.

ואי תימא שתין וגומר דהיינו ו' ספירות על המ' עד הבינ'. חד טמירא ועלמא אסתמיך עליה וגומר זה יובן מפ' פקודי שהיכל קדש הקדשים הוא ליוסף והענין שהיסוד היא ספירה תחתונה למטה אם מסתתרת ואינה באה לחשבון וכאשר יעלה אל שער הנ' יתעורר מהמחשבה העליונה למטה לפעול פעולת הייחוד ויתפשט ויתגלה משא"כ בשאר הספי' ולזה הספיר' הזאת היא נקוד' מסתתרת ואינו מתגלה אלא למעל' בסוד צדיק בעולם הבא ושם תלוי עיקר פעולתו ועד עלות יש'שם אינו בא לידי חשבון והבן:

פקודא בתר דא למעבד חג שבועות. שבועות על דעאלו וגומר א"כ מלת שבועות יורה על היות היום יום א' נ' כולל בעצמו מ"ט ימים הקודמים שהם ז' שבועות והנה נק' שבועות על בחינת הקדושה ונק' עצרת על בחי' הבדל חצונים מפני שעצרת הוא כמו קדשו צום קראו עצרה מורה על קדוש' ונקר' עצרת האדם והבדלו מן הרע ולהיות דבקרבנא דעומר דהיינו מנין השבועות ימים לעומר אתבטל יצה"ר בהבדל אשת זנונים לכך נק' עצרת כדמפרש ואזיל.

וע"ד לא כתיב ביה חטאת הענין שבכל המוספים כתיב שעיר לחטאת שנותנים חלק לרע דוגמת שעיר עזאזל כמבואר במקומו וכאן ביום זה שברחה אינה באה ליטול חלק אינה צריכה שעיר לחטאת.

וכדין כל נהורין אתכנשו הנה העצרת הוא לשון כנישו וכאשר יש חלק אחיזה לחצונים הם מפרידים שלא יתקשרו הענפים העליונים כראוי עם היות שיש ייחוד אינו שלם כיון שצריך לתת חלק לחצוני לכך לא יקראו עצרת המורה על הייחוד ויום זה שהיא נבדלת מכל וכל מן הקדש ראוי שיקרא עצרת ייחוד גמור וכאשר נרכיב שני שמות אלו עצרת שבועות ירצה קיבוץ השבועות ואין אנו יודעין כמה שבועות מתכנסות א"כ סתם שבועות הם שבע ואינם בפי' שבע שבועות כדי שיכלול שבועות עליונות שהם מן הבינה ושבועות תחתונות שהם מ' וז"ש אמאי כתיב שבועות בלחודוי אלא הכי אצטריך וגו' ובכל אתר דאלין העליונות מהערין בהכרח התחתונות נכללות שם שהמ' נקשרת עם הבינה אמנם אור התחתונות אינם נראות אלא נעלמות.

כיון דאתא שלמה האירם בענין שיהיו רשומין בשם התחתונות ומאירות בפני העליונות והנה הפרט הזה אם יעשהו זולתו יהי' מפריד מפני שלא יהיו רשומות בשם מצד הארה אלא מצד הבדל שמבדיל אלו מאלו לכך לא אצטריך לבר נש אחרא וגומר ושאר בני אדם התחתונות הם נכללות בעליונות ואינם נקראות בשם ולא נראות להיותם קטנות בפני העליונות. מהרמ"ק זלה"ה:

צח ע"א פקודא בתר דא לקרב שתי הלחם וגומר תרתי שכינתיה בינה ומ' והם לחם הייחוד כמו כי אם הלחם אשר הוא אוכל והם ב' ייחודים ייחוד עליון חכמה בבינה ייחוד שני ת"ת ומ' ובשבת היה הייחוד הזה קשר בינה במ' כדי לקשר העולמות כולם יחד והנה הייחוד התחתון שכינתא תתאה המשכנת הספי בפ"ע ישנו בחול והייחוד העליון דהיינו שכינתא עילאה המשכנת הספי' העליונות בז' ספי' תחתונות יחד זה נוסף בשבת לכך היה בא בחול לחם משנה דהיינו היות בחול לחם חול ולחם שבת נוסף עליו המתגל' במעלי שבתא והיינו תרי מזוני דעילא באצילות ותתאה בי"ע והם תרי נהמי דשבתא מפני שלחם שבת אינו מכלי הלחם התחתון אלא התחתון עם העליון האמנם בחול אין העליון מתגלה אלא מתעלם והם שני ההין נקשרים עם וא"ו והיינו שני העומר כי מלת עומר היינו שכינה ושני העומר לאחד היינו ייחודם בת"ת האמצעי דהיינו קול דיעקב דאיהו ירית וקוצר ומייחד שני ייחודים בעל לאה ורחל. ובגין דשבת איהו רזא דעילא ותתא כי השבת כולל בינה ת"ת ומ' כנודע. וכולא איהו שבת סתם שבת הוא ג' אלו המדות יחד לא ששבת לחם א' וחול לחם א' וב' אלא כולא איהו שבת ות"ת הוא אמצעי הכוללם והוא שביתה ונייחא לשתי שכינות כנזכר.

צריך לקרבא קרבנא דיליה. הענין כי הקרבן התמידי בכל יום הוא גורם ייחוד הנהוג בכל יום ויום (וכאשר ישתנ') לגרום שפע ואור שיעור ידוע ממד' ידוע'. ובהיות יום טוב או שבת אז יש מוסף דהייני תוספת אור מוסף על אור הנשפע בכל יום ויום וכאשר ישתנה המוסף משאר מוספים כגון עומר ביום י"ו בניסן ועליו כבש בן שנתו לעולה וב' הלחם שבעצרת ועל הלחם שני כבשים זה מורה על תוספת אור ומנין מחודש ביום זה על שאר הימים מתחדש להם ייחוד כייחוד חתן עם כלתו שעושה לה תוספת ומוסיף לה מתנה וז"ש ושבת מלכתא דאיהי כלא ובבחי' זכוכה וקשוטה בסוד היום טוב והשבת וכיוצא כן יהיה ענין התוספת והמתנה ואל ייחוד זה עושים יש' מוספים לעורר אותו תוספת ואותו ייחוד מפני שהייחוד ראוי להתעורר מלמטה. ומתנתה לבני בית שהם הכהנים שושביניה דמשלחן גבוה קא זכו:

בשבועות וגומר לתת טעם לעומר ושתי הלחם שהם מוסף על מוסף בשבועות דמסתמא מועד זה יורה על השבעה דאיהו מתן תורה שיורה על הת"ת אתייהיבו תרין לוחין שהם שתי ההין דהיינו ז' ז' בת שבע תתאה ובאר שבע כנזכר לעיל ועל זה נק' שבועות כנזכר ותרי לוחי אורייתא מסטרא דאילנא דחיי דהיינו הת"ת בסוד עץ החיים שהוא מבינ' ונמשך עד המ' נמצאו תרי לוחות התורה הנתנים לישראל ה' שבבינה וה' שבמ' א"כ לייחדם למעלה בסוד י"ו צריך לקרבא שתי הלחם כי אין לחם אלא בת זוגו דהיינו ה"ה לחם עילאה ה' עילאה ולחם תתאה ה' תתאה. והשתא קשה כי שתי הלחם הא' נקשרת בי' והב' בו' ויום שבועות מתן תירה היינו ו' לבד לז"א דתרין יומין דשבועות כלו' עם היות שהיום א' בעצמו השם יורה עליו שהוא כפול דהיינו ה' ראשונה לגבי י' וה' אחרונה לגבי ו' וכן נהמא דאורייתא הוא לחם משנה דאתמר בה לנו לחמו בלחמי לחם בתוך לחם דהיינו תרין ההין דהיינו ה' המוציא בינה מכח חכמה לחם הנמשך דרך וא"ו למטה למ' ומשם לתחתונים והיינו מן הארץ בענין ששני ההין וי"ו הם מצרפים בזה. והאי איהו מאכל אדם לחלק בין עומר לשתי הלחם כדמסיק ואמר והאי קרבן שתי הלחם הוא בסוד האצילות בסוד אותם שיש להם נשמה דאצילות שהם מקרבין קרבן בסוד עשר ספירות דאצילות דהיינו אד"ם מ"ה הוי"ה דאלפין ואליו סוד מתן תורה דהיינו או' זאת התורה אד"ם וכן אליו סוד הקרבן כאו' אדם כי יקריב.

עומר שעורים שהוא קרבן י"ו בניסן אינו בסוד האצילות אלא בסוד היצירה לקשר מדרגות הרוחניות המתפשטות ומתלבשו' בחיות דהיינו שבעול' מט"ט ועומר דהיינו מ' שהיא שעור' בית שער והיינו בסוד התפשטות' בסוד ודלת ראשך כארגמן אוריא"ל מיכא"ל וגומר והיינו ד' חיות מאכל ושפע הנשפע לחיות דהיינו בעירן והם בבחינת ישראל בסוד נשמתן בעבדים שאינם מארי הקבלה אלא מארי שית סדרי משנה בהיתר ואסור פסול וכשר טמא וטהורחייב וזכאי וכוצא שהם בסוד שית סטרין שבמטטרו"ן והיינו סוד קרבן מן הבהמה אלים מנגחים היינו מארי משנה והם מתחילים אמוראים מן הבקר הם הותיקין תנאים מן הצאן צאן קדשים צאן ירושלם וזהו זרע אדם מצד אצילות וזרע הבהמ' מצד היצירה כנזכר וא"ת שאר העם שאין בהם תורה אינם מייחדים כלל לז"א קרבנא דילהון צלותין דלאו בעמי הארץ גמורים עסקינן אלא שאינם בעלי תורה אבל יודעים מענייני התפל' וכיוצא וכענין ייחודם כן משך שפעם והיינו שאלו שהם עבדים הם מסטרא דעבד ומושכים למ' שפע תחתון כשיעור מאכל דחיוון דהיינו בעירן שעורים וז"ש מאכל דילהון עומר לחם שעורה והיינו ו' קצוות משפיעים למ' כשיעור הזה והיינו וימד שש שעורים וישת עליה אמנם הבנים מארי קבלה מושכים ע"י ייחודם שפע כשיעור מאכל האדם דהיינו באצילות והיינו נהמא דאורייתא. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. דתרין יומין דשבועות וגומר מכאן נר' כי ב' יומי שבועות הם חכמה ות"ת כי שניהם נק' תורה כנודע והם י"ו ואז מקרבין לגבייהו שתי הלחם הם בינ' ומ' ב' ההין וכבר נודע כי לעולם אפילו בזמן החורבן בא"י לא יש לעולם אלא יום א' שבועות ואם נפרש כי זה נאמר בח"ל ת"א דכיון דכל הכוונה זו היא לקרבא ה' עם ו' ה' עם ו' והוא כוונת שתי הלחם א"כ היאך בזמן ב"ה או בא"י אין אנו מקיימין זה וצ"ע כי הוא הפך הדין. עכ"ל:

צח ע"ב בחדש השביעי וגומר פקודא דא לתקוע בשופר וגומר סיהרא אתכסי בה וגומר הענין כי המ' לבנה המאירה ומנהגת ברחמים העולם כאם על בנים אז אתכסי שאינה מתפשטת ברחמיה אל התחתונים שכל זמן שהנהגת הרחמי' מתפשטת למטה הרחמים גוברים למעלה והגבורות מתחלשות ברחמי ההנהג' ולז' אוחז ונועל שלא תתפשט הארת רחמי המ' אל התחתונים ומיד הרחמים העליונים מתעלמין והגבורות גוברות וז"ש ואנעיל פתחא דמלכא ממש אוחז דלתות ההיכל העליון פתח יציאת ההנהג' לתחתונים עד שיראה המלך בדינם וכן נעל פתח מבריא' ליצירה ומאצילות לבריא' וכן תתעלם מציאות ההנהג' באצילות עצמו שהכל תלוי זה בזה עד שהרחמים העליונים מסתתרין שחוצצי' החצונים בעדן והדין מתגבר בספי' ולז"א בידא דההוא מקטרג' שוי קב"ה למתבע דינא וגומר שבשאר הזמנין אין לו רשות ליכנס אלא ע"י פגם מיוחד או איזה טעם שהוא קרוי שם ויום זה הוא נכנס מאליו ותובע הדין בכל הנמצאות כולם וז"ש למתבע קמי' כל דינין דעלמא. מהרמ"ק זלה"ה:

צט ע"א ודא איהי סנטירא וגומר יש לו ה' כחות א' להחטיא בני אדם והיינו תבע חובי בני עלמא ב' תבע דינא על מה שחטאו. ג' ותפס בני נשא להביאם אל מקום קבלת עונשם. ד' קטיל לון החייבים הריגה מלקה מיני יסורין כמה מיני מלקות כמה דנפיק מן דינא שהוא העיר בענין שהוא סבה לעבירה וסבה להעיר הדין וסבה. לפעול אותו למטה.

ואע"ג דכולא אתגלי קמיה ובעשות הרשע העבירה היה יכול מיד לתת לו כדרכיו תקן סדר הדין וענינם אלו להיות האדם נדון ממש למטה כמעשיו ולא כערך גבוה אלא כסדר וערך התחתונים כב"ד הגשמי וז"ש לא בעי אלא בדינא וגו' להשוות העולמות תחתון כעליון א"א א"כ יהיה עליון כתחתון וז"ש כולא כגוונא חדא עילא ותתא אתקין כורסייא וגומר היינו שסדר מושב הגבורות ותקן סדרם באבי"ע וכמה אינון עיני ה' עם היות ששבעה עיני ה' המה משוטטות והם ז' ספי' עכ"ז בהם יוכללו ויסתעפו כמה אלף אלפי כחות ובחינות שיתפשטו בנמצאות התחתונים לפי מציאותם ובחינת טומאתן יש עין מיוחד להשגיח על כל דבר ודבר כפי ערך פרטי המעשים כמו השמש המתפשט לכמה נצוצות לכמה מקומות.

ועד דקב"ה שאיל לון וגומר היינו שהמעשה המצוייר בהם כאו' והרע בעיניך עשיתי הם מסתירין אותו ואינו מתגלה אל הכח הנק' שפתים אלא עד חקירתו של הקב"ה בהיכל זכות ששם שואל והם מגידים בב"ד הנסתר בעינים והמגידים הם השפתים.

וכולא אכתיב קמיה מלכא היינו סוד נכתם עונך לפני שהשחור עושה כתם על הלבן ואלו הב' ההיכלות הם הא' שחור דלא פסיק הוא הדין העליון הנובע מן הבינה והלבן הם החסדים התחתונים ולכך כאשר נגמר העדות ונצדק לפני המלך לוקחים די"ו דהיינו יו"ד יצטרף לדין די"ו ויהיה נביעו דדינא אש שחורה ויכתים באש לבנה החסד יהיה גם הוא משועבד אל הפגם ההוא וזה יהיה בכל יום ויום משאר ימי השנה ואלו הם שטרי חובות וספרי עדויות הבאות לפני ב"ד. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. דפתקא דבי מלכא וגומר הוא סוד היכל זכות הנז' בפקודי ושם תראה ענין הדיינים והסופרים והשוקלין בכפות המאזנים ונתינת פתקין לסנטירא עכ"ל:

צט ע"ב אי הדרין פתקין קרעין דהיינו שישוב ויתקן ממקום התשובה המקור ההוא הפגום ומלבין הדין והאש השחור ונקרע קשר אש שחורה באש לבנה ויושפע השחרות והפגם למטה והפתקא שהיא המ' נקרעת שנפרדים ממנה הדינים ומתלבנת.

אמליך מילין עלייהו וגו' הענין שביום ר"ה יש ג' בחינות הא' יומא דדינא שכל ההנהגה מזדמנת בדין ולז"א אמליך וגומר בגין לאתערא רחמי שהם המקורות העליונים הנפתחים לספי' ומתהפכות לרחמים. הב' כורסייא דדינא ומתהפך מדין לרחמים ע"י רצוי המלך כנזכר ולזה אנו או' עמוד מכסא הדין ושב על כסא רחמים שממש נדחת ההנהגה ההיא והמציאות ההוא. הג' סנטירא דאתי כנזכר לעיל ע"י השופר הוא נבדל ובורח לו למטה אל מקומו החצון.

בההוא שופר הענין שהשופר למטה מעורר הבינה שהוא סוד השופר והגשמי הוא מעורר הרוחני וכיון (שכיון) שהוא מעורר אלו הגבורות ממקורם הם יוצאות מתוקנות מפני שהגבורות למעלה הם רחמים ובהגלות אליהם השורש הנעלם נהפכות לרחמים ולחסד ולזה כיון שהשטן אחוז בדין וישראל הם ממתקין הדין כנזכר ברגע כמימרא מתבהל השטן בראותו שאין לו דין להאחז בו ונופל משם ממקום שהיה נסבך וטענותיו מתערבבות שהרי עיקרו בדין וישראל יודעין לרצות ולהמתיק הדין בסוד המצוה הזאת כנזכר וזהו סוד השופר דרך כלל והשתא מפרש היאך נאחז בגבורה לדעת שברצוי הגבורות ביטולו וז"ש ביומא דר"ה נפיק יצחק בלחודוי ירצה ההנהגה אינה אלא לגבורה וכל הספי' נטפלות לה ונפק יצחק בהתפשטותו אל החצוני' כדרכו וקרי ומעורר החצוני ממקומו שאין לחצוני התעוררות אלא מהגבורה. לאטעמא עלמא כל חד כפום אורחוי ותכהן עיניו יר' שורשי השגחת הגבורה שהם העינים להסתכל למעלה במקורות ולמטה במעשה בני אדם ותכהן מלהסתכל למעלה בשרשים ומלהסתכל ברחמים אלא בדינים ובאודם הדין הם המתאדמות ממעשה בני אדם.

ורבקה היא השכינה הנקשרת בגבורה שהיא ברחמים אוהבת ישראל וצותה בתורה עצות רחמים לגרום היחוד באינון מטעמים דיליה במצות עשה המעוררים היחוד ומבטלים הדינים וז"ש ואתער יעקב לגביה וגומר וגורם שתהיה הגבורה טועמת מטעמים מתוקי' ממעשה הטוב וטוב התעוררות המצות והיינו ויגש לו ירצה נקרב הת"ת אל הגבורה והקריב הגבורה אליו ויאכל האכילו המטעמים המתוקים שישגיח בטוב המעשים אשר לישראל ואח"כ ויבא לו המשיך אליו הבינה יין המשמח דין המתוק יין המשומר שאין החצוני מגיע אליו שהם שורשי הגבורות אשר שם מתוקות לפעול השמחה ואז הדינים מתהפכים לרחמים כדמפרש ואזיל. מהרמ"ק זלה"ה:

ק ע"א נח רוגזא גבורה המתפשטת חדי לבא הבינה המשתתפת בגבורות והיינו מצד מזיגות הספי' וז"ש וכולא איהו רחמי וגו' והנה הגבורות התחתונות המזדמנות הם ג' בחינות חילין בכסא. תוקפין ביצירה. רוגזין בחוץ. אתבדרו שלא יקשר נהר דינור חלקין אלו באלו אלא החצונים יתפזרו בתוך הרחמים יתפזרו לחוץ והפנימיים וישקעו בתוכם כל א' לעצמה. בחדוה מן הגבורה המתוקה ובברכאן מן הימין המתעוררת לברך: ועשו בא מצידו שישראל מקדימין בתפלה מקמי דליפוש רוגזא ודינא ולכך בתפלת שחרית תקנו כדי שאח"כ כשיבא עשו אל הדין ימצא הכל מתוקן. חרדה גדולה חרדה גבורה גדולה מחסד עד מאד ת"ת ואינה מתפשטת יותר וז"ש דהא לא יכיל לאתפרשא וגו' ואין הדינין פועלים וארבע מאות לעורר הדין מארבע בחינות ויהיו כל ארבעה הנהגות שבשם נכללות באיש מלחמה לדין ולא יועיל לו גדולה ות"ת אלא כולם לדין מחמת הפגם ויש' עלו אל הבינה בתשובה למתק ארבעתם ועוד צריכין להתודות ולהשפיע לו הסיגים והיינו שעיר עזאזל. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב תב בתיובתא שוי גרמיה בתעניתא וגו' צריך שתדע כי מכאן למדנו כי צריך להתענות בעשרת ימי תשובה וסוד הענין בקיצור הוא כי הנה הבינה נקרא יין המשמח וגבורה נק' שכר כנז' בפ' נשא דף קכ"ז ע"א וכמו שביארנו שם והנה ביום ר"ה מתקשרת המ' דינא רפיא עם הגבורה דינא קשיא ואז לולא רחמי הבינה הנקראת יין המשמח היה נחרב העולם כי זהו סוד התעוררות השיפר העליון הרומז בבינה ודי למבין. והנה מן יום ראשון של ר"ה בעת תקיעת שופר מתעוררת הבינה להראות אל המ' וזה נמשך עד יוהכ"פ ואז בכל יום ויום מדרגה א' מעשר מדרגותיה עד יום הכפורים שאז מתגלה שער החמשים ואז מאירה פניה לגמרי ומוחלת עונות עמו ישראל וכל זה מבואר בס' הזוהר מפוזר קצתו תמצא ברמז אחרי דף זה בסוד עשור לחדש ובסוד עשרת ימי התשובה שר"ל עשרת דרגין דתשובה עילאה בינה. ובזה יובן סוד התענית כי הנה לעה"ב שהוא בינה אין בו אכילה ושתיה וגומר ולכן מצוה להתענות בימים אלו אחר שהם דרגין דתשובה עילאה עולם הבא אמנם אין הצווי רק להתענות מאכילה ושתיה לבד וביום ולא בלילה כי יותר מתגלה אור ההוא ביום מבלילה. אך ביוה"כ כי אז לילה כיום יאיר כי נתגלה אור הבינה לגמרי כי לכן אפילו בלילה אנו אומרים בשכמל"ו בקול רם לכן נתענה גם בלילה וכן אסור בשאר דברים שהם תשמיש וסיכה ורחיצה וגומר כי כל אלו אינם בסוד עה"ב כמו שידעת. האמנם כל הענויים האלו הם אדרבה קדושה חמורה להורות כי אין אנו צריכין אל תענוגי העה"ז ולכן תבין סוד גדול כי מצוה לאכול לשבעה ערב יום הכפורים כדי שביוה"כ לא ירגיש הענוי להורות כי הוא שבע ולא מחמת אכילה ושתיה רק מזיו העה"ב ואעפ"י שאינו אוכל ושותה שבע הוא. אמנם בט' באב אז הדבר בהפך כי כל הענויים ההם מצד הקלי' ולכן לילה כאור כיום יחשיך ואסור בכל התענוגים כדי שלא יתהנה מן הקלי' השולטין ביום ההוא כי זהו סוד גדול בענין התענית ביום הצרות כי אז שליטת הקליפות וע"ד זה ג"כ אין להתענג בחול רק בשבת להורות קבלת הענג מן הקדושה ולא מן הקליפה ודי למבין ואין עוד להאריך פה. עכ"ל:

ק ע"ב בעי קב"ה למחדי וגומר דהיינו היחוד שמתעורר בסוד השמחה דהיינו הגבורה המתוקה והיינו יחוד חג הסוכות לזה יעקב התחתון שהם ישראל נסע סוכותה דהיינו סוכת ה' שכולם נכנסים בסוד המ' הנק' סוכה לעורר היחוד כ"ו ה"ס וכן יעקב עליון שלא נתייחד עד עתה נסע מבחינה הנזכר אל היחוד במ' ויבן לו בית במ' להתייחד ולמקנהו שהם ישראל השתלשל כנפיו וסכך עליהם כיון דיתבי וגומר אין שם שליטה לחצונים ונבדל מן הקדש ולכך הם נאחזים בעלמא דאתי בינה ועלמא דא מ' שאוחזים בכל הנז'. מהרמ"ק זלה"ה:

קא ע"א נפשא וגופא ששניהם כא' חטאו עד שעלה הפגם למעלה לכך צריכים העינוי והדין מהתשובה יום הכפורים למתק שש קציות ותוכיותם דהיינו גופא ונפשא. חמש ענויין דחמש וגומר היינו כנגד ה' גבורות המשתלשלות מהבינה ה' עליונה גבורה דכליל כל גבוראן והם מענות ומעכבות השפע אל ז' ספירות אף הוא יתענה מהם ויפתח המקורות וימתק הגבורות ההם שלא יאחז החצוני בהם וז"ש דהא מקטרגא אתי וגו' הרמ"ק זלה"ה:

קג ע"ב בסוכות תשבו וגומר יתבי ברזא דמהימנותא בלא דחילו וגו' הענין שצל סוכה נקרא צלא דמהימנותא שאין לך בכל המצות מפורסמת לכל על הגגות בשוקים וברחובות כמצות סוכה שאנו מראים לכל רואים שאנו מסתופפים בצל גבוה והי' ראוי שיגרה עלינו שטן ויאמר הרי אומר שהוא מסתופף בצל מהימנותא הוא כך וכך וגומר אלא ודאי אין אנו (עושים שום חלק) חוששין לזה שכבר נתרצה החצוני ופירש ממנו וז"ש בלא דחילו כלל דהא מקטרגא אתפרש ולא יתעורר עלינו בזה ולזה אין אנו עושים שום חלק לחצוני בזה דוגמת שער של תפילין מפני חלק לחוץ מפני שנבדל ממנו ומכאן אין לשום חצוני שום חלק בזה הצל אלא דוקא האזרח מושרש ביש' העליון ישבו בסוכות ובשמחתו לא יתערב זר וז"ש וכל מאן דאיהו ברזא וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

פקודא בתר דא לקרבא קורבנא וגומר הם שבעין פרי החג נגד שבעים שרים שהם ענפים מתפשטין למטה המסתעפות מלילית לע' אומות ויש להם חלק בשמחה כי כל תנועתם והנהגתו ישתרש מלמעלה ויתפשט משם שאינ' עושים כלל תנועה קלה או כבידה שאינה נשפעת משם האילן העליון דהיינו השתלשלות מותר קליפת האילן בסוד השתלשלות ההנהגה ועם היות שהם מצד עצמם בהבדל עכ"ז מצד עצם אילן העליון המשתלשל כנזכר וז"ש דלגבי שרשא דאילנא כולא אתברך והיינו דפתח בגין דכולהו אחידן וגו'. ועם היות שהם אחוזים בשורש אין דרכינו להשפיעם שהרי מצד עצמן הם נבדלים מהקדושה אלא מפני שהדרך ליש' לתת בשמחתם חלק לכל הנמצאים וז"ש ובחדוותא דישר' דאבוהון דלעילא יהבי חולקא דברכאן מפני אחיזתם כדמפרש ואזיל אמנם עיקר ההקרבה למזבח וז"ש ואי תימא להון הוו מקרבי ח"ו שא"כ היינו עושים כעין שעיר עזאזל אלא אנו מקריבים להקב"ה ואיהו פריש מזונה והם יודעים כי בשלנו להם הברכה ההיא ומיד הם חוזרים לנו אהובים דהיינו ברצות ה' דרכי איש גם אויביו שהם הכלבים ישלים אתו הקב"ה הוא המשלים מפני שהם רואים שישראל גורמין להם ההשפעה ואין בכל האומות שהם מגדלים והם שרים להם מי שידע להשפיע להם השפעה כזו ולזה אומרים ומי כעמך יש'. ואסתלק יקרא דקב"ה עילא בשורש העליון ותתא גם במתפשט בשרים וגם עתה בזמן החרבן בסוד מוסף הימים בקריאת המוסף אנו מקרבין מעין המציאות ההוא בסוד ונשלמה פרים שפתינו ויתקיים הענין ההוא ע"י שיח שפתותינו מהרמ"ק זלה"ה:

קד ע"א פקודא דא ליטול לולב וגומר כמה דקב"ה נטיל ברוחניות עליון בסוד בחינת הנשמות למעלה גם בגשמי נעשה התעוררות להמשיך למטה הרוחניות העליון והיינו סוד הלולב בעשר ספירו' להמשיך למטה הרוחניו' העליונות והיינו נטלי ליה לקב"ה וזה במה שנתבאר בכמה מקומות סוד הלולב היות בו סוד הספירות והיינו סוד שיעור קומה דאיהו דיוקנא דאדם וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

סליק פרשת אמור. ברוך י"י לעולם אמן ואמן:

ר' אלעזר פתח זאת תורת העולה וגומר דהיא סלקא וגומר הענין כי היחוד השלם הוא שיעלה המ' אל הת"ת והיינו כשיש למלכות מ"ן וזכיות אז היא עולה אליו להתייחד והיינו או' היא העולה ואז היא מתחברא במלכא בגוונא שלים ונראה משא"כ כשאין לה מ"ן שאז אינו שלם הייחוד כי הוא ירד למטה.

ת"ח כדי לבאר על מוקדה וגו' ותרעין סמיכין הם שערי היכלי הקדושה והכוונה שאין אור עליון ושפעו נשפע לתחתונים כלל ונק' נעילת שערי שמים דינין תתאין אותם שחוץ להיכלות והם הקליפות. מתערין כדמסיק שיש מתעוררין לבד ויש אזלין ושאטין. חמרי ואתני הם סוד עשרה חמורים ועשר אתונות משמרה ראשונה. והכלבי' עזי נפש משמרה שניה. חמרי הא אוקימ' הם ההולכין ושאטין והם סוד רוח הטומאה שמהם מתפשטים בלילה להזיק וכלבי ואתני לא שאטן אלא מתעוררים לבד לתת כח אל הכישוף כגון בלעם שנודע שעיקר פעולתו היתה באתונו כדפי' רז"ל. ועיקר ידיעתו היתה בתחלת הלילה כאומ' ויבא אלהים אל בלעם לילה וגומר. כדין בשעת נעילת שערים ואז טועמים טעם מיתה שהמיתה שולטת באותו זמן.

ומזבח תתא' דלבר היא מ' בבחינה שבה נאחזים החצונים שהיא מזבח הנחשת לשון נחש וכן היא לבר שאינה בשמירה ולכך היא מחלקת בתחלת הלילה לחצונים אתוקד מדין הגבור' להשפיע לחצונים בסוד אברים ופדרים הנאכלים כל הליל'. רוח צפון ת"ת מצד הגבור' והיה בא אל כנור דוד מ' ומנגן מאליו בסוד קומי רוני בלילה והיא נק' חצות לילה. שלהובין דאשא הענין שברוח צפון הכנור מתעורר לנגן ומבעיר אש המזבח וגם כחותי' מצד הדין ועד חצות הם דוממות ואינם אומרות שירה שהדין חזק ונשפע לחצונים אבל מחצות ואילך שהדין נמתק הם לוחשות ואומרות שיר' כנז' בפ' אחרי מות. ותרעין אתפתחו השערי' שהם מצד אלו שבמ' שאומרות שיר' עתה והיינו פתיח' שערי בתי כנסיות הנק' אש נוג' בחצות ליל'. ודינין תתאין שהם החצונים אין פחד מהם. וההיא שלהובא הוא כח גבריאל שהוא מצד הגבור' ויונק אז מהמ' היונקת מצד צפון. ותרעין דגנתא דעדן אתפתחו כדי שיבא דודי לגנו להשתעשע בנשמות הצדיקים ואפשר היות פתיחתו ע"י כח גבריאל המלאך. עד דמטי ההוא שלהובא כדי לתת כח בבריות התחתונות הם השרים הממונים על התרנגולים להתפשט כפי רבויים בעולם. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ת"ח כיון דעאל וגו' הוא ביאור מ"ש היא העולה על מוקדה כמו שנבאר ואמר כי בתחלת הלילה תרעין של ההיכלות הוא ג"ע העליון כולם נסגרים כנזכר פ' פנחס דף רכ"ב ע"א והטעם הוא כנזכר בפ' תרומה דף קע"ג ע"א כי רוצים לשורר המלאכים כנזכר פ' וישב קפ"ט ע"א ולכן דוחים את הקליפות לחוץ וסוגרים לבל יכנס זר בתוכם ואז קליפות חמרי וכלבי ב' משמרות ראשונות שאטין בעולם אבל אתני אינם משוטטי' ועיין פ' בלק סוף דף ר"ו ור"ז ע"א ענין חמרי ואתני. ומזבח תתאה ר"ל מזבח העולה שהיה במשכן בארץ וזהו תתאה דלבר לפי שיש מזבח הזהב לפנים. ואתער רוח צפון בחצי הלילה והוא סוד הגבורה כדי להכניע את הקליפות כנזכר פ' תרומה וגם למטה ממזבח העולה הוה נפק שלהובא וזהו בסוד שמאלו תחת לראשי ואז המלכות השכינה שורה על המזבח כד"א ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה וגו' והיא המ' אש אוכלת אש השרויה ע"ג המזבח כנודע ומ"ש שלהובא דידה נפיק ואתחבר עם השמאל העליון. ויתכן כי לפי שהמ' נאצלה מן השמאל כנודע לכן השמאל נק' גחלת כנזכר דף רמ"ו ע"ב פ' פנחס. ולכן השכינה נק' שלהובא משום דנפקא מגחלת שמאל העליון ואז תרעין עילאין של ההיכלות נפתחין כי הלא המקטרגים דינין תתאין אתכנשו בנוקבייהו שהיא נוקבא דצפון כי שם מדורם ואין להם עוד כח לשוטט כי רוח צפון דאתער שבר כחם כנ"ל ומאותו כח. דנפיק משכינה אתפלג לכל סטרין וגו'. ואפשר כי הך מזבח תתאה הוא סוד השכינה שלמעלה הנק' מזבח אשר מיכא"ל מקריב עליו הנשמות ואית אחורא פנימאה בינה מזבח הזהב. ושלהובא דנפק מיניה הוא סוד גבריא"ל כי הוא מצד הגבורה שלהבת ונצוץ מצד הגבורה והוא מתפשט לכמה חיילין ושמשין דיליה עד דאתער על גדפוי דתרנגולא כי גם הוא נק' גבר כמותו וזה נר' יותר נכון. ואו' וההוא שלהובא אזיל ושט ותרעין אתפתחו עד דמטי וגומר כנר' שהך שלהובא הוא תוך ההיכלות ואזיל ושאט עד דמטי לתרעין דג"ע הנפתחין ומתמן אתפשט בעלמא תתא' ואתפלג לכמ' סטרין וגו'. מהרח"ו נר"ו: