אור החמה על ספר הזהר ג:ריג

פתח ואמר וירא וגומר בנמוסי דקסטרא עילאה כבר פי שכל הדברים הנבראים יש להם כח למעלה ואותו הכח מושרש מעלה לעלול עד המ' שהיא בורא כל נמצא אשר ממנה ולמטה והכל עשה יפה בעתו והכל שמשים עליונים נעשו לצורך ולכך אין לבזות שום נברא ואפילו נחשים ועקרבים ויתושין שהזיקן יותר מתועלת' כפי השגתינו ואפילו אינון דיתחזון מחבלי וגומר שהזיקן מצוי ותועלתן אינו נראה כלל בכולא כתיב והנה לא בבחינת הטוב שבהם אלא טוב מאד זה מות אפי' בבחינה שהם ממיתין ומזיקין מפני שהם שמשי עלמא ושלוחי ההשגחה ואין בני אדם יודעים ויש בריה אחת לצורך ואינה עומדת אלא ע"י זו האחרת וכיוצא כדפי' במדרש. ולית לך לאנהגא קלנא וגומר בב' דרכים או לומר דברי קלון כמו ר' יוסי שהקל בלשונו ופיו כנגד הבריאה העליונה ואמר הלואי לא שכיחי שכל זה נוגע בכבוד הבורא או במעשה שרמס באגרופו לבריות הקלות שאינם מזיקות אסור ג"כ לאדם להורגם אמנם הבריות שהזיקם מצוי כנחשים בבתי' וכיוצא מצוה להורגם שלא יזיקו ולא ירעו ואם הנחש בשדה והולך לדרכו אין ראוי ליגע בו שבדרכו דרך שליחות כפי רצון הבורא כדמוכח בזוהר במקומות רבים.

טוב ה' לכל אפילו שהם עושים שליחות רע אינו אלא שליחות טוב שאותה מיתה בדרך ההוא טוב לחוטא וכיוצא ואפילו מה שאינו עושה שליחות ורחמיו הם מתפשטין על כל מעשיו שברחמים הם נזונים ואנו חייבים ללכת בדרכיו ולרחם על מעשיו ולא לאבדן בידים כל זמן שאינה מזיקים ועוד הממעיט בריותיו ממעט רחמיו כי כפי ריבוי (הברכות) הבריות בכל מין ומין יתרבו הרחמים. וכתיב יודוך שיש שר ממונה על כל משפחה ומשפחה ממשפחות הנבראים והשר ההוא משבח לבורא וכפי רבוי מחנותיו מרבה הודאתו לשם המפרנסו והמבטל עדת דבורים או חברת זבובים וכיוצא הרי מבטל הללו של הקב"ה זולתי אם הם בביתו ומזיקין ואפי' בזה בלתי נאות להמיתן בידים אלא שיהיה מגדל חתולים שיאכלו העכברים וכיוצא דהיינו נמי ורחמיו על כל מעשיו שזהו הדרך השרים העליונים זה משועבד תחת זה:

ר"ש פתח אני חבצלת וגומר קב"ה משבח לה כאומרו יפה את רעיתי וגומר משבחא ליה כאו' הנך יפה. והיא משבחת תדיר כאומר למען יזמרך וגומר אמנם שבח הת"ת למ' הוא לעת התעוררות חשק האהבה לבד והכוונה בזה להבין אומרו אני חבצלת השרון ששם שבח הת"ת אל המ' תחלה הנך יפה רעיתי וגומר ואח"כ שבחאה המ' הנך יפה דודי וגומר ואח"כ היא אומרת אני חבצלת השרון שאני משוררת תמיד ואיני כמותך שאין שבחך אלי אלא לעתים. וענין השיר והשבח הוא סוד התעוררו' תחתון להדבק בעליון וז"ש כמה חביבה כ"י קמי קב"ה יר' אפילו שהיא למטה ועלולה והעד שהיא משבחת תדיר לעורר כדי להכלל עמו למעלה עכ"ז קב"ה משבח לה כאלו היא עיקר והוא עלול ואין זה אלא החביבות הגדול אשר לו עמה. והטעם לזה נאמר שהוא מפני שאין לו שפע והארה מלמעלה אלא ע"י ייחודו עמה ולזה צריך הוא לעוררה כי בענין זה כמעט היא סבה אליו שלא יתנו לו אלא בחברתה. והיא משבחת תדיר וכמה שבחין וזמרין כי התמדתה עם שינוי הזמנים חול מועד ר"ח שבת י"ט ובכל זמן וזמן היא אומרת שבח מעין הזמן והעד על זה יש' הדומין לה בתפלותיהן בחול בדרך א' ובשבת ובר"ח בדרך אחרת וכיוצא וז"ש זכאה חזלקיהון דישר' כי עתה בזה יושג מעלתן דאחידן בעדבא דחולקא קדישא ולכך הם מתקנים שירים להקב"ה כפי שינוי הזמנים כי אחיזתינו אינה במ' אלא גם בת"ת והיינו כי חלק ה' עמו ת"ת יעקב חבל נחלתו מ' שהיא נק' גורל א' לה' וז"א דאחידן בעדבא היינו בגורל המ' דחולקא קדישא היינו ת"ת וראיה שתיהן כמה דכתי' וגו'.

אני חבצלת השרון דא היא כ"י וגו'. יר' באותה אני באותה המדה שעל המ' קאמר הנק' אני. ונק' חבצלת בהתדבק' למעלה דקיימא שהיא מתייחד בשפירו סוד ו' קצוות הנאחזים בסוד הדעת הנק' נוי הנאחזת בבינה הנק' גנתא דעדן הנאחזת בחכמה והיא שם נטועה בשרשיה אז היא נק' חבצלת ואפשר הטעם מפני שמדרך החבצלת להיותה נטועה במקום היפה והרענן שבגן ולזה נק' חבצלת לישנא דבוצלא לשון שפלות שהיא זרעה בשפלות ועומק הגן ביותר רענן שבו.

השרון דאיהי נטרא נ"א נטלא ומשבחת ליה למלכא עילאה. הענין כמו שפי' בזוהר שה"ש שיר שאנחנו משוררים לעורר המ' אל הזווג. ושיר המ' לעורר הזווג אל החכמה ובינה וזהו טעם אומרה אני באותה הבחינה העליונה עומדת שאני נקראת חבצלת כנז' כי שם אנ"י שרון ולא שיר שפי' ש"ר ו"ן דהיינו סוד כל הבחינות הנז' בחבצלת שר היינו בעצמה שהיא שר ואדון ורבון כדפירש בשיר השירים. ו' דקיימא בשפירו דנוי דהיינו ו' שש קצוות. ן' פשוטה היא הבינה דנוי דגנתא וראשה י' דהיינו חכמה והיינו השרו"ן מפני שמה שאני משבחת אני משבח לה ממש אני עומד בו ואין ממני אליו מפסיק אלא ליה ממש למלכא עילאה החכמה בבינה ואליו הוא התעוררות שאני מעוררת וזהו נטלא נוסעת ועולה מסע אחר מסע ומעלה אחר מעלה:

ד"א חבצלת השרון וגומר כלומר מלת אני במקומו עומד מדת המ' והכוונה שעם היות שהיא אני לא תקבל מהשפע הנסתר אם לא בהכנתה הכנה ידועה והיינו אני חבצלת והענין כי החבצלת הוא הירק הרטוב הריחני הטוב וכמו שאותו ירק חביב וראוי להשקותו והוא מונן לקבל ההשקאה כן היא תקרא חבצלת על ענין דבעי לאשקאה משקיו דנחלא וגומר הכוונה שפע הבינה.

כד"א והיה השרון לאגם מים כך היא הגרסא בכל הספרים וזה א' מהפסוקים המתחלפים בזוהר שחזרנו על כל המקרא ולא מצאנו אלא והיה השרב לאגם מים או והיה השרון לנוה צאן או והיה השרון בערבה. ומה שאפשר לפרש בדוחק הוא זה שכוונתו לומר שני פסוקים ועיקר ראייתו משניהם. והכוונה לומר אני חבצלת המוכנת לקבל שפע והשקאת השרון שהיא הבינה והראיה שהשרון היא בינה וראייתו הוא כי תחלה מצינו שיקרא המקום הנגוב שרב כאו' והיה השרב לאגם מים ואחר שיהיה בו מים יקרא שרון כאומ' והיה השרון לערבה ואח"כ יבאו הצאן אל המים והיינו והיה השרון לנוה צאן ומזה משמע והיה השרון לאגם מים והיינו הבינה שיתקבצו אליה כל העדרים לשתות מימי האגם שהבינה היא אגם שממנו יוצאים מים לכל:

שושנת העמקים דקיימא בעמיקתא דכלא. הנה בחבצלת השרון פי' ב' פי' כנז' השתא מפרש בשושנת העמקים לכולהו פי' דקיימא בעמיקתא דכולא ירצה חבצלת היא בחינתה מבינה או שהן לאידך פי' שהיא נאחזת בסוד שרון כנזכר העמקים היינו דקיימא שהיא ממש עומדת נעלמת בסוד החכמה כי שושנת העמקים הוא מקום עמוק משרו לכולהו פי' וז"ש דקיימא בעמיקתא דכולא שהוא עמוק מבחינת שרון והשתא קשה כי שושנה מורה בחינות שא"א שיהיו בעמקים כגון גוון חוור וסומק ושית עלין ולז"א מאן עמקים כלומר עמקים לשון רבים דהיל"ל שושנת העמק וכשנדע מאן עמקים נדע מאי דקשיא לך בשושנה.

כד"א ממעמקים קראתיך ה' שהם ו' עמקים בחכמה עומק רום ועומק תחת וגומר כדפי' בס"י ששם לפעמים מסתלק הת"ת בעל ו' קצוות בסוד הדין הם נק' עמקים ששם עמק רע ועמק טוב תרי גווני שושנה והכריח הפי' הזה בשושנת העמקים כנזכר ממה שפירשנו בחבצלת השרון שהיא בינה וז"ש חבצלת השרון מהו שרון שא"א לומר ששרון הוא למטה מבינה לשום פי' כי לפחות הוא בבינה וז"ש אתר דשקיו דנחלין נפקין ר"ל מקום אשד הנחלים ההם מעמקיהם ועתה בזה יובן אומ' העמקים לשון רבים ולא אמר שושנת העמק דהיינו מקום הסתר והעלם העמקים שהם הנחלים שבשרון עצמן וז"ש שושנת העמקים שושנה מההוא אתר דאקרי עמירא דכולא והיינו החכמה האוספת אליה העמקים שהם ו' קצוות בהיותם בה שהיו נגלים ועמקו שם כי זהו ל' עמק שנעמק ונסתר וז"ש סתים מכל סטרין דהיינו ו' קצוות שדרכם לגלות למטה בסוד אצילותם וכאן סתים מכל סטרין:

ת"ח בקדמיתא הכוונה להכריח הענין שפי שושנ' מצד החכמה וחבצלת מצד הבינה ואמר בקדמיתא הבחינה הראשונה אליה מפני המ' היא שמאלית גבורה תתאה וכאשר תעלה עד הבינה שעדיין היא שמאלית היא ירוקה מבינה קו ירוק מורה צד הדין שאין בו לובן כלל ומפני שאין הבינה דין כ"כ אמר דטרפין ירוקין היינו סוד כללות הבחינה שבה הם ירוקין מצד הדין:

לבתר מצד החכמה שושנה שיש בה לובן ואודם וז"ש סומקין בגוונין חוור וסומק שאינו אודם גמור מפני שמתהפך ללובן והיינו לשון שושנה עוד לשון ששה והיינו בשית טרפין שזה מורה על סוד הוא"ו דהיינו יחודא עילאה שהוא מצד החכמה כדפי' בפסוק וגם אמנה. ועוד פי' שושנה לשון שינוי וז"ש דשניאת גוונה מירוק החבצלת שבשמאל אל האודם והאודם אל הלובן שבחכמה וז"ש דשניאת גוונא מירוק לאדום ואשתניאת מגוונא לגוונא שהאדום משתנה ללובן. עוד הכריח הענין מקרא דקאמר שושנת אחר חבצלת נראה שראשונה היא חבצלת ואחר שושנה וכן הסברא שכן תחלה היא צמח חבצלת ירוק ואח"כ מוציא פרח כדרך כל צמחי השדה וז"ש שושנת בקדמיתא ואחר שהכריח הדבר מצד עצמו פי' הטעם לענין ואמר בקדמיתא בזמנא דבעיא לאזדווגא וגומר דהיינו מצד הבינה וכל ירוק מורה שאינו גמור ותשלום הענין אלא מייחלת אל דבר כי זהו הירוק תחלת הצמח ומקוה אל תשלום וגמר כרי וכן הוא מצד הבינה תחלת הקישוט ומייחלת עוד אל הייחוד. בתר דאתדבקת ביה במלכא בת"ת סוד וא"ו מצד החכמה באינון נשיקין דהיינו האודם היפה המעורר הנשיקות בסוד כחוט השני שפתותיך הם מצד נצח והוד ששם התפשטות החכמה העליונה כנזכר באדרא:

שושנת העמקים פי' העמקים הנסתרים שהם עמיקתא רבים עומק טוב ועומק רע וגומר ומשניאת גוונאה זמנין לטב כפי עומק טוב זמנין לביש כפי עומק רע ומהעמקים הם השנויים הנמשכים למטה ששם היא שושנת והיינו דאשניא' זמנין לטב זמנין לביש והיינו עון חוה שנתדבקה בעץ הדעת טוב ורע והפרידה לז"א שושנת העמקים היינו ותראה האשה וגומר וכדמפרש ואזיל.

ביקירו עילאה נשמה שנאצלה מחכמה והיינו יקירו לשון כבוד. בעא מיניה היא מצוה קלה שיאחז בעץ החיים בתוך הגן היינו ת"ת ומ' שהם אחד אח"ד והיינו מצוה דכליל כולא. חשבונות רבים למטה משם אדנ"י שבה גמטריאות ולבושי השמות והכנויים כדפי' בתיקונים וממילא ישר כפשטו חשבונות רבים עקמימות והתהפכות. אתהפיך לבייהו ששלט בהם יצה"ר ויצה"ט ופרחה נשמה טהורה וחלק הקבוע בלי שינוי. וכל זה שהוא הגוף נתעבר ברוחני השורה בו. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כ'. ומשבחת ליה למלכא עילאה פי' ומשבחת נוקביה ליה אזעיר אנפין כדי שיהיו שניהם מיין נוקבין למלכא עילאה בינה. ונראה שהוא מהרי"א זלה"ה:

גליון ר"ש פתח אני חבצלת השרון פ' ויחי דף רכ'א: