אור החמה על ספר הזהר ג:ריא

ר' אבא אמר ויקב ודאי כד"א ויקב חור בדלתו: הענין כי אין בין אח"ד לאח"ר אלא סילוק העוקץ מהדל"ת שהיא סילוק היסוד והיא נעשית רי"ש ועניות ומיד מזדמן שם החצוני האחר והיינו ויקוב חור בדלתו אותו העוקץ שהוא סותם פתח כניסת החצונים נקב מה שהיה סתום וע"ד כאן סתם הכתוב והסתיר זנות שלומית ולא פירש אותם ולא פרסמה אמנם כשבנ' פירש ונקב הסתום מיד פרסמה הכתוב ואמר ושם אמו וגומר. מחצדי חקלא הם החברים בעלי החכמה הזאת שהמ' נק' חקל תפוחין והיא מגדלת צמחי הסודות וחדושי התורה והמחדשים תמיד חדושי התורה הם הקוצרים אותה. דא בן אנתו פי' איש הישראלי דקאמר וכיוון דאתיא וגימר כדפי' במדרש. ואחרא הנולד מן המצרי שבא על שלומית והמים בדקוהו כשנבדקו ישראל במים כדפי' בפרשת במדבר. אמר מילה מאימיה בן המזנה עם המצרי. נטל ה' דשמא כל השם ברך שכך הדין שיאמר יכה יוסי את יוסי כדפי' בגמ' והיה דעתו להגין על אמו כלומר מה אתה מקלל את אמי וכי תימה היא זוכיוצא בה בת מלך וגומר והוא נקב ועשה שתינק מן השמאל וינקא מתרין סטרין ולכך הוצרך להיות גזרת הדין על פי ה' דהיינו ממש משם נמשך הדין עליו ומשם הדין לכל נוקב שזה פגמו וזה עונשו וז"ש ובג"כ נטלא זינין דמלכא לפרוש להם על פי ה' דהיינו ממש שהיא היא בעלת מלחמתו כדי לנקום נקמת כבודה:

דחילו דאימא שלא מטעם זה יקל אדם את ראשו כנגד אמו שהוא הוא הגורם שהיא היא קדושה באחדות המדות ומי גרם לה להיות' משפעת לחצונים פגם התחתונים ולכך תיראו דחילו דאימא אקדים לאבא מפני שאפשר שאדם יקל ביראתה לכך תיראו שכיון שהבנים יראים האם שוכב בחיק האב והחצונים נבדלים וההיכל נטהר והיינו זכותם של יש' שהם נאחזים בקדש והמטמא עצמו חלקו בטמאי' וז"ש לנקמה נוקמהא הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה דהיינו אל מקום החצונים כיון שהקל בדחילו דאימא יטול חלקו מתחת ידו והירא הוא זכאה בעלמא דין ובעלמא דאתי ממנה:

ונשא חטאו דהא לא ידעינן וגומר לכך לא יהרג אלא העון תלוי על צוארו:

א"ר יוסי וגומר קשיא ליה בדברי ר' יהודה דקאמר דדלמא אלהיו דקאמר על א' מהשרים וכיוצא וזה אין ראוי שאחר שאיש זה מוחזק בכשרות למה נאמר שהוא עובד ע"ז כדי להפך בזכותו ומשום דקשיא ליה האי תירץ ואמר אי צדיק גמור הוה לא אתער מלה פירוש כיון שנתעורר לברך הרי הוא יוצא מחזקתו וכיון שהוא יוצא מחזקתו נאמר שהוא מין ונזרק' בו מינות ולא נחייבוהו משום מברך שהתרו בו. ור' יהודה לא בעי הכי אלא אפי' אם נחזיקהו בצדיק גמור עכ"ז אנו יכולין להפך בזכותו והענין שנאמר אלהיו דהוה עד השתא ועתה חזר בתשובה שאם כדברי ר' יוסי ימות שאם ברך חייב ואם מין הוא מורידין ולא מעלין והאיך נהפך בזכותו. וכל את ואת סלקא לשמא וגו' פ' שם אלי"ם יכול לכנותו לשאר דברים שיצה"ר ג"כ נק' אל זר וכן ע"ז נק' אלי"ם אחרים וכיוצא אבל שם יהו"ה אין בו פירוש אלא לה' לבדו מפני כי כל את ואת סלקא לשמא דהיינו י' חכמה שבה שם י"ה ה' בינה שבה שם יהו"ה בנקודת אלהי"ם ו' ת"ת שבו שם יהו"ד ה' למלכו' שבה שם אדנ"י ולכך אין לטעו' או לפרש.

ר' יצחק אמר אמאי אלא כמה דאוקמוה וגומר שהי' בן המצרי ממזר אבל במה שפירשלעיל שהיה מתקוטט עם בן בעל אמו לא הכי אלא היה מתקוטט עם בעל אמו ממש. ור' יהודה פליג עליה ואמר שבן בעל אמו היה כדפי' לעיל:

ר' יצחק פתח שמע עמי פתח בפסוק זה מפני שממנו הכרח שאם כפשוטו מאי עמי כיון שהוא קרוב לה אחז לאל זר אלא ודאי שהוא צדיק גמור ואל זר יצה"ר קאמר שום חלק לא יהיה לו בו וז"ש דכל מאן דאתי לאתחברא אפילו בדבר קל אל נכר שהם הקליפות כולם שריא בגויה ויחטאוהו מעט מעט עד שסופו להשתחוות אל הע"ז. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ויקב בן וגומר לשון ויקוב חור כלומר שגילה מסתורי השכינה כדמסיק שהיא אסור כמו שקדם לזה על ולמכסה עתיק וענין נקיבת החור שעשה חור ודרך לגלות המסתורים. והנה עד דהוא לא נקב בפי' עדיין לא הזכיר שם אמו וכסה עליה כמ"ש בן אשה הישראלית ואחר שהוזכר ויקוב אז גם התורה נקב את שם אמו ואמרה ושם אמו שלומית כי כפי הפשט ה"ל להזכירה תחלה. וכוונת ר' אבא כי אלו השנים אחים היו מאב א' ומב' אמות ונתקוטטו ובן הישראלי וגם אמו ג"כ ישראלית חרף את אחיו שלא היה אחיו אפי' מאביו כי אמו ישראלית זונה שזינתה עם המצרי כמשז"ל על שלומית בת דברי ששמות אלו מורים על היותה זונה שמדברת בשלום הכל לזה גם הוא רצה להגין על אמו כי באונס היתה ובעל כרחה ואין בזה גנאי לאמו כי כן הענין בהטלת זוהמת נחש בחוה היותו מצד עונות באונס והנה הכתו' או' ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגלה. ולזה השכינה בעצמה שהיא ה' בתראה דינקא מתרין סטרין היינו חסד וגבורה נטלא זינין דמלכא הם כחות הגבורה ובהם נקמה נקמתם והוא או' הוצא את המקלל. ואתה המעיין אם תרצה תוכל להבין ענין מיתתו איך הורה על זה ובאיזו מיתה מת. והנה ר' יהודה פי' על מלת אלהיו דלא אמר אלהים והכוונה שאפילו שסתם דבריו ולא אמר הריני מברך לאלהים אלא אמר אלהי שיש בדברים אלו ספק כדמסיק עכ"ז ונשא חטאו כלומר בכרת מאת ה' שאין לפניו ספק. ואתא ר' יוסי לאוספא אפילו אם היה צדיק גמור דיינינן ליה לחיוב במכ"ש כיון דעד השתא ידעינן ביה דאיהו צדיק גמור א"כ כאשר בירך אלהיו בסתם מסתמא במינות אזרק ביה לאתער מלה עכ"ז לא ימות דאין כח ביד ב"ד להמית על הספק גם שהוא קרוב לודאי אמנם אנו נרחיקהו למין גמור ולכופר: חזר ר' יהודה ואמר לאו הכי אלא אדרבה דיינינן ליה לטב ונאמר דעד השתא היה בלבו שום מינות ועתה' קלל אותו המינות וחזר בו ולזה אמ' אלהיו כלומר אותו המינות שהיה עד עתה בלב אני מקלל:

ד"א ויקוב וגו' פה פי' באופן אחר שלא היו אחים כדברי ר' אבא רק איש הישראלי בעלה דשלומית אביו והוא הגיד לו כי לא היה הוא אביו אלא בן המצרי שהרג משה וזנתה אמו וז"א ואיש הישראלי בעלה דשלומית הוה והראיה לזה כי לא כתיב ובן איש הישראלי ואיש הישראלי ולא כדברי ר' אבא ור' יהודה סבר כר' אבא ולז"א בריה דבעלה דשלומית וגו' ולא בעלה ממש. וחזר ר' יצחק והביא ראיה לדבריו כי בעלה דשלומית הוא עצמו ספר לו כי לא בכי אתה רק בן המצרי שהרג משה אז ויביאוהו אל משה כי נגע בכבוד מטרוניתא ובכבוד משה כי במה שהגיד לו שהרגו בשמא קדישא לכך אושיט מלה לקבליה דשמא קדישא וז"א ויקוב את השם מהרח"ו נר"ו: