אור החמה על ספר הזהר ג:רי

והני מילי לשלול שלא יחלום בשאר לילות ויתענה ביום שבת או תענית בלא חלום כלל שאז אין לו סגולה זו בשבת ואסור דבו ביום דוקא. למלכא חכמה. דעבד הלולא הייחוד לת"ת עם המ'. גזר חדוותא השפיע שמחת הבינה בכל הנמצאים. אתא מלכא היינו גילוי מצח הרצון מהכתר ע"י החכמה ביומא אחרא אית ביה רשו וגומר פי' יפה תענית לחלום ויש בו כח לבטל הדין כ"ש בשבת שיש בו טעם זה נוסף על צערו דהיינו למלכא כדפי'. דלית לך יום דלא אשתכח ביה חילא. ולזה אם חלם ביום זה ויצום ביום אחר לא הועיל שכבר אותו היום חלף הלך וכיון ששקעה עליו חמה חתם הספר וגזרותיו והלך לו ואין כח ביום שני לתקן גזרתו אם לא בתשובה חזקה ואמנם ביומו ממש נקל לבטל גזרת הדין כאש בנעורת וז"ש ומאן דשארי בתעניתא דחלמא בההוא יומא וגומר מפני שממש הראו לו שתקנתו בידו וכדמסיק בסוף דבריו ושבע ילין. אמנם שאר הימים יבטל גזרת דין יום א' שנה א' בחינה א' השולטת באותו היום לבד אמנם אם נשתתף לאותו היום דהיינו א' מע' שנה שאר הימים ושאר שנים ונגזר מע' לא יספיק בתענית א' וז"ש אבל לא דע' שנין ביומא דשבתא והטעם כי ביום השבת הוא המלך חכמה רואה וקורעת גזר דינו מהשורש בינה בז' ספי' דהיינו מכל הע' מפני שליטת יום שבת על כל הע' כנז'. לאו למגנא וגומר שאם היה כח ביום אחר היו מעוררים אותו ביום ראשון ושני וגומר ולא ביום השבת. לא מתערי עליה בחלמא אין נשמתו עולה למעלה כדי שיעוררה בדברים העתידים וכיוצא והיינו לא יגורך רע שהוא רע אין נשמתו נכנסת פנימה אל הקדש. ושבע ילין כדפירש בגמרא ושבעת ימים ילין בל יפקד בחלומו רע הוא:

תנינן ממצוא חפצך אהדר לריש דבריו. הרהור מותר. עד דיתגזר וגומר שאז הוא דבור ויש בו קול ועולה:

ויצא בן אשה וגומר ר' יהודה אמר פליג אמאי דפירש במדרש דנפיק מבית דינו של משה חייב שלפי זה היה בא הכתוב לתת טעם לרשעתו ואין דרך הכתוב לחפות על הרשעים אלא להוסיף עון על עונם וז"ש ר' יהודה אמר נפק מכללא דכולא שהכחיש סבה ראשונה כלל כל הנמצאים ולא היה לו חלק בו. נפק מכללא דמהימנותא שהכחיש מציאות הספירות ואח"כ נסתלק ממנו כל סטרי קדושה והכחיש גם כל צד הקדושה ונשאר כגוי מן הגוים. קמי כולא דכתיב במחנה חלל את השם בפרהסיא. דחולקא בישא הענין שגוי הבא על בת ישראל הוא תערובות שני צלמים קדוש מבת ישראל וצלם טמא מצד הגוי ובהיות ב' כחות אלו בו והוא לא טרח לבטל זוהמא לעכל חלק הטמא שבו ולכך נתעורר בו אח"כ מפני שאינו מתיישב בו וז"ש דאית ביה דלית ביה חולקא בכללא דישראל שא"א להכלל בישראל שאינו מינו:

ר' חייא פתח כבוד אלי"ם הסתר דבר היינו או' ולמכסה עתיק וכבוד מלכים חקור דבר היינו לאכול לשבע' ופי' הכתוב הזה עם הכתוב הב' הוא א' ופי' אלדי"ם בינה הסתר שמשם ולמעלה אין ראוי לדבר וכשחננו ה' דעה ובינה אין ראוי לגלות כלל והיינו דלית רשו לגלאה מילין סתימין ג' ראשונות שעם היות שהשיג לא אתמסרו לגלאה אלא להסתירם והיינו מילין דחפא לון עתיק יומין והם חכמה ובינה וקרבם אליו. וכבוד מלכים הם ת"ת ומלכות חקור דבר כד"א לאכול לשבעה עד ההוא אתר דאית ליה רשו דהיינו עדהבינה שלח תשלח את האם וגומר. אינון חברייא היינו במציאות כל ענייני המדו' סתם שלא יעסוק בעניינם אלא מי שהוא חכם בקי אומן שלא יטעה. ויהיה הענין בשתי דרכים הא' דורו של ר"ש וכל דורו בימיו לבד וז"ש ביומוי וגומר וא"ת עתה בדורות אלו שאנו עוסקים מאי איכא למימר. וי"ל שהוא העיד בתקונים שהספר בעצמו יהיה נסתר עד דור אחרון דור המשיח כי צורך גדול הוא עסק החכמה הזאת לייחד קב"ה ושכינתי' לסמך אל זה בגלות ולכך נתגלה הספר בדור הזה האחרון לראות אם יעסקו בו באמתות לעשות סמך וסעד לשכינה. מילין דאתגליין כגון סודות שאין בהם חלול כבוד. מילין דאתכסיין דברים שמפני כבוד מלכו של עולם אין ראוי לעסוק בהם כגון דברי המקלל ומה שהקל בכבוד שמים. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ות"ח לאו למגנא וגו' עתה תי' קושיא הראשונה כי המתענה בשבת מחזי כעביד גריעותא לשבת ותירץ ואמר ת"ח וגומר הענין כי בזה יובן כל האמור והוא כי הנה כבר אמרנו כי לא הותר אלא למי שחלם ליל שבת והטעם כי הנה במה שראינו כי הראהו חלום זה ליל שבת זה יורה כי הורוהו מן השמים דרכי התשוב' ושיתענה באותו היום כדי שיתכפר וא"כ אחרי שהוא מצווה ועושה א"כ לא עביד גריעותא אדרבה ראוי להחזיק לו טובה כי שב בתשובה במה שהתעוררו עליו מן השמים. וא"כ בזה נתרצה הקושיא. וגם בזה נתבאר כי אסור להתענות אלא מפני חלום שחלם ליל שבת עצמו משום דהשתא לא עביד גריעותא דאדרב' עושה מצותו ית' במה שהראוהו לו באותו חלום ואדרבה צדיק הוא זה שהתעוררו לו מן השמים לשוב ולהתענות דמאן דלא אחזיאו ליה בחלמא ודאי הוי רע ובג"ד לא מתערי ולא משגחי עליה וכמ"ש ושבע ילין בל יפקד וגו' כדרז"ל. והנה ר' יוסי הודה עתה לדברי ר' יצחק וסייע לו מסוף הפסוק כי אחרי שאמר ממצוא חפצך שר"ל חפצי חול אסורין מה צורך לאו' ודבר דבר אלא הענין כי נאמר אין אסור מציאת והזמנת חפצנו אלא ודבר דבר אמנם מציאות והזמנת חפצנו ע"י הרהור שיחשוב מה שיעשה בחול מותר וגם בא בכפל הענין לחזק כי לא נאסר אלא בדבור שלם ולא בהרהור וא"כ ודאי דדא דאמרת אנת ר' יצחק הוא ברירא דמלה:

זכאין וגומר הביא עוד ראיה מפסוק אחר שיובן עם הנז' כי כאשר הקב"ה אומר לישראל כי עמו הם וקורא אותם עמי אז ויהי להם למושיע לעה"ז ולעה"ב. וביאר אימתי קוראן עמי וביאר כי הוא כשהם בנים לא ישקרו פי' ממה שידעת כי השקר הוא בדברים היוצאים מן הפה ותליין בדיבור והנה המדבר דברי חול בשבת אתער שקרא שהם הקליפות הנקראו' ימי החול ושם הוא סוד השקר כנודע ולכן המדבר דברי חול בשבת משקר משום דאז אינו חול אלא שבת ומשקר הוא וג"כ גורם לאתערא שקר בעלמא וכאשר הם בנים לא ישקרו כדין ויהי להם למושיע בעה"ז ועה"ב:

ויצא בן אשה וגומר אם כוונת הפסוק כי יצא מביתו מה תועלת לנו בסיפורו אמנם הכוונה כמו שדרשו על שמעי בן גרא יצא יוצא ומקלל מעולמו יצא וכן זה נפק מכללא דישראל ומחולקא דקב"ה והנה ארז"ל כי מה שבירך את השם היה מתוך מריבה שגלה חבירו פסול זרעו כי זהו היה בן איש מצרי ולומר וז"א מכאן אוליפנא וגומר כלומר כי הנה לפי שבא מזוהמא בישא הוה זוהמא ההיא מכשכשת במעיו עד שמגלה פסול זרעו כי זהו דרכה של זוהמא יורד ומשטין עולה ומקטרג ולכן האיש הזה גלה פסולו במה שבירך את השי"ת כי גלה שאינו חלק השי"ת וז"א ויצא וגומר והוא בן איש מצרי כי להיותו בן איש מצרי ויצא מכללא דמהימנותא וגם רמז כי השתא דויצא וגומר עתה נתגלה פסולו כי הוא בן איש מצרי:

ר' חייא פתח וגומר כוונתו כמו שיתבאר למעלה סוד פירוש ויקוב את השם וגומר והוא שנגע בכבוד השם שנאמר עליו כבוד אלי"ם הסתר דבר וזה הרשע גלה אותו כאשר יתבאר לקמן ע"ש. או אפשר כי היא הצעה אל מ"ש ר' אבא לקמן ואמר כי הלא כבוד אלי"ם הסתר דבר ולא היה ראוי לבארו משום שהוא מגלה כבוד השכינה וראוי לכסותו בל יטעו בזה החסרי לב אמנם להיותו ביומוי דרשב"י דכולהו צדיקי ויש בהם כח לגלות הדברים ודאי לא יטעו ולכן עתה נתבאר זה וכמ"ש ר' אבא עצמו אי לאו דבוצינא קדישא וגומר האמנם ר' חייא לא רצה לבארו משום כבוד אלדי"ם הסתר דבר ולכן עתה שכבר שכיב רשב"י אין כח לגלותו וז"ש בתר דשכיב ר"ש אל תתן את פיך. אמנם ר' אבא ביארו בזמן דרשב"י שריא בעלמא כאשר אמר הוא בעצמו לקמן ושאר דברים דברי ר' חייא מבוארין. וביאר ג' פירושים א' הוא כי לאכול לשבעה הם כדברים שיש לאדם רשות לעסוק אעפ"י שהם דברי סודות עכ"ז יש סודות שרשאי לאדם לעסוק בהם אמנם יש סודות שאסור לאדם להשתדל בהם ועליהם נאמר ולמכסה עתיק ומי שידע סוד עתיק היכן הוא ידע הנז' כי שם נק' עלמא סתים ושמא דיליה אתכסיא ובג"כ תמן אמר במופלא ממך אל תדרוש וגומר. אך משם ולמטה יש רשות וכמו שדרשו בזוהר מתיבת מ"ה ומ"י שבחכמה ובינה שהרשות בהן מותר לשאול. כי זהו הבנת מ"ה ומ"י כנזכר בהקדמת הזהר דף א' ע"ב. וז"א כאן לאכול לשבעה עד ההוא אתר וגומר ועוד פי' פי' שני כי לאכול לשבעה הם היודעים בחכמה הזאת כגון בדרא דרשב"י ולמכסה עתיק בשאר דרין והוא בערך העוסקים בחכמה. פי' שלישי הוא דומה אל פי' הראשון רק כי הראשון איירי הכל בסודות רק שיש הפרש בין סודות לסודות ופי' זה הוא כי לאכול לשבעה הוא בשאר התורה הנקרא' מילין דאתגליין ולמכסה עתיק במילין דאתכסיין שהם כל ענייני הסודות בכולן כי כולן ראוי האדם להסתירם ואפילו אחד מהם אסור לגלותו: