אור החמה על ספר הזהר ג:רט

שמחו בה' כד"א זה היום וגומר אסיפא דקרא קאי דקאמר נגילה ונשמחה בו פי' בה' הכל בת"ת והכל ענין א'. דהא בקב"ה וגומר כי צורך גדול הוא להיות האדם שמח בקב"ה ולאנהרא ליה אנפין פי' שישמח הת"ת ממקום השמחה היא בינה וזהו ונשמחה בו בת"ת שיהי' הוא ואנחנו מקבלים שפע הבינה הנק' שמחה וז"ש וישתכח בר נש בחדוותא עימיה. בגין דההוא וגומר פי' כי היום שהיא הבינה חדו' דקב"ה הוי כי משם השמחה נשפעת אל הת"ת הה"ד נגיל' ונשמח' וגומר פי' זה היום שהיא הבינה עשה ה' שהוא ת"ת א"כ נגילה ונשמת' אנחנו והת"ת בו ביומא דהיינו עם הבינה פי' אנו והת"ת עם הבינה. בו בקב"ה פי' נגילה ונשמחה אנחנו התחתונים עם ה' ת"ת והכל בענין א' דקרא סתמא ארכביה אתרי רכשי וז"ש חד מלה:

שמחו בה' כד דינין וגומר לעיל אמר שמחו בה' דהיינו כד דינין אתכפיין ורחמי אתערו והיינו שורשי החסד והגבורה והת"ת שבבינה מושרשים ואך בהיות השמחה מתעוררת ממנה יורה על כפיית הדין בהתעוררות הרחמים: ואיקרון רחמים צדיקים. דתרוייהו כחדא צדיק וצדק איקרון צדיקים וז"ש צדיק וצדק אתברכאן כחדא וע"י ייחודם נקראים צדיקים. דהא אלין מתברכאן וגומר פי' כי צדיק וצדק כחדא אזלי בין לקבל בין להשפיע וז"ש דהא אלין מתברכן לעלמין וזהו לקבל וחדאן לעלמין כולהו וזהו להשפיע א"כ צדיקים אצדיק וצדק כחדא קאי כנזכר.

והרנינו כל ישרי לב הכונה בני מהימנותא דהיינו מקשר כל הספי' הנזכרות קב"ה ושכינתיה ע"י היסוד וזהו פי' ישרי מל' יש' ת"ת לב מ' וא"כ אהדר לכל הנז' שמחו בה' ישרי וגילו צדיקים לב וז"ש לאתקשרא כלהו כחדא בישרי לב כנז'.

ת"ח מאן דאמר וגומר זהו דעת המינים שאמ' שאין במעשה רצון אלד"י ועיקר הענין במחשבה במושכלות וכפי יסוד התורה כי אין במחשבה שלימות והעיקר הוא בג' דברים הא' עובדא דהיינו מעשה המצות ויש מצות שאינם במעשה כק"ש ותפלה וז"ש או מילין לאפקא לון שיבטא אותם בשפתיו כגון ק"ש ליתן ריוח בין הדבקים וכיוצא. הג' ולמעבר קלא בהו דהיינו שישמיע לאזניו מה שמוציא בפיו כדי שיהיה בהם קול. והענין הוא כי הדברים התלויים בחכמה ובינה הם במחשבה ויוצאים ונשפעים ע"י ת"ת ומ' שהם קול ומעשה כי כל הדברים הרוחניים צריכים גוף להתלבש.

והא הכא אוכח פרשתא דא אדלקות וגומר כחדא כאו' בהטיבו את הנרות וגומר והכתוב אמר שמן דנרות וקטרת ישמח לב שכוון שלמה לתת טעם למה נשתתפו שני עניינים אלו ואמר ישמח לב. ובעובדא דא שהכהן עושה מעשהו. אשתכח אדלקותא לעילא שיהיו הנרות הם ז' ספירות עליונות נדלקות בסוד נרות התחתונות מעוררות העליונות וחדוותא לעילא בסוד הקטרת עד הבינה כי נרות מנורה והדלקתם בשמן מחכמה וקטרת הבינה בשמחה בשתיהם יחד אחר שנעשו ב' זה אחר זה והיינו סוד ואתקשרותא כחדא בסוד קשר חכמה בבינה ובינה בחכמה.

ור' יהודה אמר ענין זה במזבח עצמו ואמר מזבח דלתתא מ'. כהן יסוד והם לעצמם בלי פעולה אמנם בשעת המעשה עצמו מעוררים מעשה המצות בענין שהעובדא מעורר העליונים לפעול הייחוד בעצמו וז"ש בעובדא דלתתא אתער עובדא ואם יעמוד כהן במחשבתו כל היום ולא יעשה מעשה לא עשה דבר קם לעורר לעשות הכהן והמזבח:

ר' יוסי וגומר יחס המעשה הזה הנה לפרש כח מעשה התחתו' לעורר העליונים. מעשות דרכיך שפיר מפני שהוא מעשה ופוגם במעשה בשבת מ' הנק' מלאכת הקדש כי כל מלאכה מעשה היא, אבל ממצוא חפצך שהוא דבור בלי מעשה אין נר' שיהי' בו פגם ור' יוסי ידע כח הדבור למעלה אמנם עיקר שאלתו להקשות אעיקר ענג שבת אל היושב בתענית כדמוכח לקמיה: דלית ליה קלא אפי' הדבור בלחש יש בו קול שהוא הרוח היוצא מפיו וקורע האויר ועולה עד מקום הקול העליון והיינו הבל דנפיק מפומא שנעשה קול כלול ממים ואש ורוח והוא מעורר כן למעלה ולז"א דלית לך מלה וגו' מה שאין כן ההרהור שאין בו כח לשבר האויר ולעלות כדמסיק.

ההוא דאיקרי חול הוא סוד מטטרו"ן שבו ו' ימי החול ולזה אמ' וכד אתער חול ביומא קדישא עם היות שאינו חצוני עכ"ז גריעותא הוא ודאי משום דביומין דחול שכינתא אתטמרת במטטרו"ן ולית זווגא דאצילות והיינו מלכא ומלכתא לבושין לבושי חול אמנם ביום שבת קב"ה ושכינתיה לבושין לבושין דקדש. ומאן דלביש לון לבושי חול מפריד זווגם ביום השבת. ואתערו קדושי מלכא וגו' פי' תורה הוא הת"ת בסוד החכמה ובהיות האדם עוסק בתורה ומה גם ביום השבת מעורר הת"ת להיותו יונק משרשיו הנשרשים בקדש הקדשים ומשפיעים בו ומעטרים אותו:

א"ל הכי ודאי שמענא וגומר ולא שאל זה אלא לו' ומה אם בדבר קל כזה גורם כ"כ פגם למעלה בדבר חמור כענין ביטול ענג שבת לא כ"ש א"כ למה הותר להתענות תענית חלום בשבת ואם היה שואל שאלת התענית למה מותר הייתי אומר אחר שאינו בקום עשה לכך קיל ומשום קריעת גזר דין שארינן אבל השתא דאמרת שהדבור אסור אפי' שאינו גורם אלא התעוררות החול כנז' אדרבה ביטול ענג עם היותו שב ואל תעשה חמיר טפי וז"ש אי תימא דלא עביד גריעות' מפני שהוא בשב ואל תעשה זה אינו הא סעודתי מהימנותא דנטיל מיניה שהוא סוד אריך וזעיר ונוקבי' כנז' בפ' יתרו ובתקונים. ועוד שממש פוגם מה שיש בת"ת ומ' דהא חדוותא דשבת בטיל מיניה וכמעט ממש פירוד הייחוד בעצם שפגמו גדול מהדבור שהוא התעוררות החול לבד.

דדא הוא דאשגחין וגו' וברשות עליון עושה לתיקונו כיון שבבחינתו אין ז' ספירות שובתות אלא גוזרות דין ובתענית זה מבטל דינם ומהפכם לרחמים כדמסיק. ואפי' חייבי גיהנם שהם בחוץ בקליפות נייחי מעונש' והטעם כי שורש הקליפות בדינים ושורש הדינים בגבורה ושורש הגבורה בבינה ומשם מתתקן הכל:

ובשעתא דעתיקא קדישא וגו' והיינו בשעת המנחה שאז מתגלה מצח הרצון ודינין אתכפיין ואע"ג שהוא חייב בדינו כיון שכל ז' מדות הסכימו עליו לרעתו עכ"ז עתיקא קדישא פוטרו משום דאתגלייא בהלולא וכדמסיק במשל. שבעין כתרין שבע כלולות מעשר. ופי' הטעם שמבטל מפני שהם שבע אנפי מלכא פי' ז' פנים שדרך בם מתראה ומתגלה החכמה והוא נעשה בהם ארך אפים ונתבטל הגזר דין וז"ש ואיקרון ז' אנפי מלכא וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ר' אבא פתח וגו' סמך זה אל הקודם כי תחלה נז' כי ע"י הדלקת בוצינין ע"י יש' לתתא הם משמחי לב העליון ואמר ר' אבא כי זה נרמז בפ' שמחו בה' וביאורו שיעשו מעשים כדי שעל ידם ישמחו בשי"ת כי הן בהדלקת הנרות משמחין את השי"ת ומנהרין אנפין כשמן הטוב היורד על הראש ובזה נמשך עד לתתא והוא חדוותא דעילאין ותתאין וזהו שמחו בה' וכן כתיב פסוק אחר זה היום עשה ה' וגומר וביאורו כי נודע כי זה הוא ת"ת וכן היום הוא הת"ת ואמר כי בו ר"ל בזה היום הנז' ראוי שנגילה ונשמחה בו בזה היום הנז' שהוא קב"ה ת"ת וראוי לעשות מעשים לשמחו וכדין גם הוא ישמח עם השי"ת. והמשך הפסוק שמחו בה' ע"י מעשיכם ופעולותיכם שתשמחוהו ובזה תמשיכו השפע עד הצדיקים הם יסוד ומ' צדיק וצדק ואז גם הם יגילו ובזה והרנינו כל ישרי ל"ב הם הצדיקים כל זרע יש' העושים מעשים הגורמים לזה ישמחו וירננו גם הם לתתא וימשך שמן על ראשם וישרי לב הם הצדיקים ההולכים דרך ישר עם המלכות הנקראת ל"ב ועושים חפצה: ת"ח מאן דאמר וגו' רצה ללמוד שכל הדברים צריכין מעשה או דבור ותיפח רוחיה מאן דסבר סברת הפלוסופים בדורינו זה דאמרי כי כל מצות ה' אינם אלא לקרב האדם אל מצותי ולמאמרו כדי שיתחנך בידיעתו ית' אמנם מי שלבו טוב עם השי"ת ומאמין בו אין צריך אל עשיית המצות כי אין חפץ לשי"ת במעשים תחתונים כי הם חומרים אלא בלב לבדו שיהיה שלם עם השי"ת ולא נתנו המצות אלא לזכירה בעלמא ומי שזוכר ית' אין צורך אל מעשה ולז"א כי אדרבה מאן דעביד המצות התלויין בדיבור או במעשה ודאי גרים לאנהרא לעילא ע"ד תנו עז לאלדי"ם וע"ד מה שנזכר לעיל שמחו בה' נגילה ונשמחה כי הצדיק במעשיו משמח את השי"ת ע"י שמן העליון דנחית עלי' ואח"כ מחוייב האדם למעבד המצות בעובדא או בדבור אם היא מצוה התלויה בדבור כי ע"י זה נמשך השפע משא"כ בהרהור והראיה מכאן היות הכהן מדליק מנורה שלא לצורך האדם כלל שאין שם דירת אדם דבשלמא הקרבנות וכיוצא הם הדברים הקרובים אל השכל לו' כי בראות האדם הדין הנעשה באותו ב"ח אומר אני הייתי ראוי לאותו המשפט וע"י זה חוזר בתשובה אמנם סוד הדלקת הנרות אינו אלא דגרים ממש לאנהרא בוצינין עילאין בהאי עובדא דלתתא. ור' יהודה הוסיף לומר כי גם המזבח הכהן התחתונים כנגד העליונים לעוררם למעלה ולכן סמך לזה ענין השבת שההרהור מותר בו והדבור והמעשה אסורים לטעם זה הנז' ואו' בג"כ הרהור מותר וגו' מכאן תשובה לאותם שאוסרין הדיבור בלשון לעז בשבת אפי' בדבר הצריך כי הנה מדקאמר בג"כ הרהור מותר ודאי שאין הכוונה להרהר לשון לעז אך הכוונה להרהר מה שאינו צריך בשבת א"כ כשאוסר הדיבור לא נאסר אלא במה שאינו צורך שבת ולז"א דהרהור אפי' במה שאינו צורך שבת מותר מהרח"ו נר"ו: