אור החמה על ספר הזהר ג:ר

תלת ספרין וגומר הם חסד צדיקים גמורים. ת"ת בינוניים וכמו שהדינים מתבטלים כן אלו הרשעים שתלויים בקליפות הם נחתמין למיתה בשעתם שבה בטל כחם הם כלים מאליהם ונכנסים בנוקבא דתהומא רבה והיינו נחתמים למיתה אמנם צדיקים גמורים שהם רחמי החסד הם לחיים מתפשטין בכל העולם והם גוברים. אמנם בינוניים שהם רחמי הת"ת תלויים שאין ייחוד עם המ' עד החג ולכך תלויים ולא שריין על מלכות:

א"ר יהודה כתיב זכרון תרועה וגומר פי' הכוונה והתשוב' עיקר והמעשה דהיינו התרועה אינו אלא זכרון בעלמא דאתנסיא ביה סיהרא פי' בר"ה כדפי' איזהו חג שהחדש וגומר. והיך אתכסיא פי' היאך אפשר שהיא מתכסת ואינה רוצה לקבל מת"ת ודרכה לרדוף אחר הת"ת לינק. אלא כד קיימא וגומר אלא לאו כמד"א אלא מתכסת שלא לקבל מהדין וז"ש כד קיימא וגומ' פי' כאשר הדין מעכב ברחמים לבלתי יושפע במ' להנהיג העולם והיינו עיבא דקיימא קודם שמשא שהוא הדין המשחיר את השמש ולא נהירי רחמי הת"ת למלכות בסוד סכות בענן לך אז המ' מתכסת לבלתי תינק מן הדין שאינה רוצה לינק מכח הדינים. וע"ד מקמי עובא וגומר ולא כדס"ד דמקמי שמשא אתכסיא. שמשא לא נהיר כ"ש סיהרא ר"ל כ"ש בעד רחמי המ' שלא יושפעו והיינו כסויה דאתכסיא שלא לקבל מהדין שאינה רוצה בתגבורת החצונים ולא נהרא רחמים לתחתונים והענין שהיא היא הדנה את העולם בר"ה אמנם ענין כסויה היא לפי שפגם מעשה בני אדם בה והיא עד על כל העולם להעיד במעשיהם כפי הפגם הנפגם בה והשטן עב שחורה בא להתיצב על ה' להעיד ולהשטין שם בכלל הבאים להתיצב על ה' והיא אז מתכסת שלא להעיד ומסתרת הפגם מעש' בני אדם שבה ויושבת בדין והשטן הרוצה להשטין שם יביא ראי' ויתן עדיו שאין דיין נעשה עד ולכך במה נהיר כולא בתיובתא סוד בינה וקל שופרא המתקן הדינים ומעבירם כנזכר ומיד נושא עון וגומר וההוא אוכמא אסתחיא כנזכר באדרא ואז היא מאירה באור הת"ת והעון מתטהר. יודעי תרועה כנזכר לעיל. ה' באור פניך אור הבינה ושורש הספי' הנעלם בה המאירים ומתגלים בספי':

ת"ח בהאי יומא וגומר יר' שהרוב הוא עיקר בעניינים אלו ואע"ג שאמר שהתשובה והשופר יועיל היינו על צד המעט ייחד ממש אמנם על צד המרובה יועיל להרחיב הזמן א"כ בהאי יומא אתנסיא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחדש דיש' תייבין כולהו ואפילו הצדיקים שאמרנו עכ"ז אין תשובתם שלימה שאין קדושת היום עוזר למו אבל בעשור תייבין כולהו בתיובתא שלימתא. ואימא עילאה בינה שהיתה עליונ' ומסלק' השגחתה בהיותה נוטה אל הדין: תבת שהיא מעצמ' מתרצת אל בניה ושבה עליהם כאם על הבנים והיינו דקיימא לן עצומו של יום מכפר והיא מאירה אפי' למלכות וז"ש ונהרא לה שלא ע"י הת"ת אלא היא עצמה וז"ש והאי יומא משונה משאר הימים נהירו דאימא ממש בלי אמצעי נטלא מ'. ונמשך מזה ואשתכח חידו בכולא שאין ההנהגה בעולמות בת"ת ומ' כשאר הימים אלא דוקא בבינה וזהו ואשתכח חידו בכולא וע"ד ויום הכפורים כדמפרש ואזיל.

יום כפור מבעי ליה פי' לשון יחיד או ימים כפורים לשון רבים. ותירץ כי יום לשון יחיד אהדר למ' ומפני שאורה עתה להנהיג העולם ואור הבינה מתגלה בה לכן כפורים לשון רבים שהמדה א' והאורות ב' וז"ש דתרין נהירו נהרין כחד וגומר. ויום היא המ' וז"ש והאי יומא מנהרא עילאה נהיר ולא ממקום הייחוד ובג"כ בכסא וגומר פי' בכ"ס ה' שהיא מכוסה עד יום חגנו שהוא יום הכפורים:

ר' אבא שלח לר"ש וגומר הכרח למה שפי' ר' אלעזר דלית ייחודא ביום הכפורים כדמסיק.

א"ר אבא בראש השנה אתברי אדם היינו מיד אחר שברא הקב"ה את עולמו מיד דן אותו וקבץ כל בתי דינין לפניו והושיבן ודנו את העולם. וכשבא לדון את האדם על חטאו אז עמדו לפניו אדם וחוה ונחש וגזר על כל א' גזרתו ואדם תב בתיובתא והצדיק עליו את הדין ונתחרט על עונו והיינו תב בתיובתיה וקביל עליה שמיד נמשך הפגם למטה ונתייחדות המדות למעלה והוא קביל עליו לענין שיש שעור קצוב לעונו עד יתקן הקב"ה את עולמו ויחזור. העולם אל מה שהיה קודם חטא אדם הא'. מהרמ"ק זלה"ה: