אור החמה על ספר הזהר ג:קצז

טיבו סגי עבד וגומר מפני שכבר היו בדורו של אברהם וקודמים אליו צדיקים כמו שם ועבר וכיוצא ועכ"ז לא האציל הקב"ה נשמתם ממקום אצילות כנשמת האבות וז"ש דאתרעי באבהתא והאציל נשמתם ממקום שיזכו להיותם מרכבה אליו וז"ש ועבד להו רתיכא קדישא כי זה היה בהשגחה שיהיו ג' אבות קשר חג"ת מרכבה אל הבינה כדי שחוט המשולש כזה עוד לא ינתק הקדושה מחלקם וכדי שיזכו לזה הוציא נשמת' מתוכיות ג' ראשונות הנעלמות הכלולות בבינה וז"ש ואפיק לון מגו נהר עילאה יקירא וביאר כי הבינה כוללת כל הספי' קודם אצילותם וז"ש בוצינא דכל בוצינין ונתן טעם אל עומק אצילות נשמתן בגין דאתעטר בהו פי' שהבינה בעצמה מתעטרת בהם ע"י מציאות חג"ת הנעלמים וכשיהיו האבות נשמתם אצולה מג' אלה הנעלמות נמצאת הבינה רוכבת עליהם ומתעטרת בהם בענין שקשר זה חזק בנעלמות ובנגלות:

הנהר ההוא דאשתמודע בינה בחינתה הגלויה ונודעת מעולם וגומר דהיינו בחינתה הנעלמת וז"ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם ולא בבחינת עבר הנהר הנגלת והמתפשטות אל שאר הספירות מקום שאר הצדיקים אלא מעולם באותה בחינה הנעלמת שבה ויש לך להאמין דטיבו סגיא עבד קב"ה במה שהאציל נשמת האבות מעבר הנהר מעולם כנזכר ואף שלא היתה שם הכנה והראיה סיפיה דקרא תרח אבי אברהם בא וראה מה הכנה היתה לו וא"ת מצד אמו הרי נחור אחיו ועכ"ז שניהם היו עובדי ע"ז ולכך יש לנו להחזיק טובה על הנז'.

ואקח וגומר מאי קא מיירי וגומר קשה לו דלעיל קאמר ישבו אבותיכם אכולהו אבהן והכא קאמר ואקח את אביכם. אלא אברהם וגומר פי' אעפ"י שנשמתו אצולה מצד הבינה כנזכר עכ"ז לקחתיו מצד הבינה וזה שאמר הכתוב ואתן לו את יצחק פי' נתתי לנהר את יצחק שיהיה מרכבה לגבורה יונק מן הבינה:

ת"ח האי נהר וגומר הכוונה הוא לבאר המשך הכתוב כאומ' ואולך אותו פי' לאברהם איש החסד בכל ארץ כנען מדת המ' העניה להשפיעה בחוט של חסד וארבה את זרעו כענין אור מסטרא דחסד זרוע לצדיק כנזכר בפ' תרומה. ואתן לו את יצחק לנהר הנז' כדפי' ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו כי יצחק הוא סטרא דדינא קשיא כדמסיק אע"ג דאיהו לתתא מבינה ולכך מה שיונק מבינה נשפע יעקב מרכבה לת"ת דנפיק מתוך הבינה כנודע ומצד מה שהדינין מתעוררים ממנה והגבו' יונקת משם הדין ויצחק מרכבה אליה יצא עשו וירש הר שעיר מין במינו וכל זה רצה במה שהאריך ת"ח וגומר נפקין שאין הבינה מוציאה את הבינה אלא הם מעצמם מצד מה שמעוררים התחתונים ואו' מסטריה היינו מצד א' מהבחינה האחרונה שבה הדין יוצא כי כולה רחמים ואתתקפו ביה יר' אף על פי שמוצא הפעולות מפנימה אמנם שם הם רפים כמו עצמות העובר בעודו במעי אמו שהם רכים כעס' רכה ובצאתו לאויר העולם יתקשו כמעיל ברזל כן הם הדינים פנימ' בבינה הם רחמים אמנם בצאתם אתתקפו ביה:

וכד יצחק אתתקף בדינוי מפני שנעלמו למעלה החסד והרחמים ואין מי שימתק הדין. כדין עילאין הספי' ותתאין ההיכלות והכסאות ומלכא ת"ת מצד הבינה קדושא מצד החכמה יתיב על כורסייא מלכות דדינא מפני שאינה יונקת רחמים אלא דין וגבורה ואז כל פועלי הגבורה ומלאכיה הם מתלהבים וז"ש וכורסיין דדינא אתתהנו. דידעין לסלקא שהבינה תסתלק מהגבור' ולא תשפיע אלא בחסד ות"ת ותהיה נפתחת במקורי החסד והרחמים ומיד דין הגבורה נמתק. בשופר שהיא הבינה והקולות מקורי החסד והרחמים לעתק הגבורה כדמסיק והיינו תקעו בחדש שופר בינה ליום חגנו שהיא כסא מיוחדת ליום ת"ת כדי שתתהפך לרחמים.

שופר בינה קרן מ' שהיא דין ואנו בר"ה רודפין אחר הרחמים למתק הדינין ואינם נמתקין אלא מבינה כנזכר: במילין בתפלה ובעובדא מעשה גשמי תקיעת שופר להראות קשר העב בדק והגשמי ברוחני והנסתר בנגלה דהיינו מ' בת"ת והיינו לקשר כל אבי"ע לכך צריך מעשה בעשיה ודבור לרוח ביצירה ומחשבה לנשמה בבריאה ושלשתם באצילות כנודע. שופר עילאה בינה. דנהירו דכולא ביה סוד שרשי המדות הנעלמות בה חסד דין רחמים. אסתלק ולא נהיר. כדין דינין וגומר שהיא משפעת בצד הגבורה לבד והדין גובר בכל הספי' מפני העלם מקורי הרחמים והחסד. וכרסוון אתתקנו לבי דינא שהכל מזדמנין לדון נאצלי"ם נבראי"ם נוצרי"ם נעשי"ם: ודא שופר אילו דיצחק וגומר פי' היא משפעת דין וחוזק בגבורת ועלת אילו לשון ואת אילי הארץ לקח. מהרמ"ק זלה"ה. ועי' בס' אור הגנוז בס"ד: