אור החמה על ספר הזהר ג:קצג

ובג"כ ההוא יומא דעצרת חדוותא דאורייתא פי' ומפני זה נהגו לעשות שמחת התורה וסיומה והתחלתה ביום זה מפני שראו הקדמונים שהיום הזה סודו רמז אל עצם התורה כנזכר ואין בו חלק לשרים ומה שנק' עצרת אין הכוונה שיתקבצו כל הענפים והשרים ויש להם חלק בו ח"ו אלא הכוונה שבהיות שמחת הגוף הכולל כולם שמחת כולם היא שהוא המייחדם אמנם עתה הוא יום א' לכח הכולל את כולם בייחודם יחד עמו ושלילת השבעים שרים היונקים מהענפים שא"א שמחה אליו אלא בייחודם יחד וז"ש ובשעתא דמלכא אשתכח כולא אשתכח ביה והנה למדנו טעם עצרת ויום שבועות שחגו יום א' ג"כ נקר' עצרת וז"ש וע"ד תנינן בעצרת יום שבועות על פירות האילן שהוא האילן הכולל כל הענפים כנזכר והכרחנו משמיני חג עצרת וע"ד תנינן וגומר בלשון המשנה נמשך עד א"ר אלעזר. מאי שנא הכא חמץ וגומר כי חמץ ושאור בכל מקום הוא בקליפות ולהכי קשה כיון (שיום) שביום שבועות הוא ייחודה עם הת"ת והיינו או' כנסת ישראל והיינו ג"כ סוד לחם אין לחם אלא אשה וזה אין ראוי שיהיה שם חלק לחצוני כלל דהיינו חמץ. ותירץ אלא בגין דכולא אחידן בה פי' כי המ' היא בעצמה כוללת כל הנמצאים למטה טובים ורעים ואין הכוונה שתכלל החצונים ממש ח"ו אלא הכוונה ששורש החצונים הוא מצד השמאל סיגי הזהב בסוד הטוהר אחוזים וכן ג"כ הת"ת המתייחד עמה ביום זה הוא כולל כל הענפי' שהוא בחי' עצרת בחי' אילן הכולל ענפי' רבי' וז"ש וכן באילנא דהא באילנא אחידן ענפין פי' ע' ענפים שבהם נאחזים ע' שרים כנזכר וטעם אחיזתם באילנא אחידא דינא וכיון שהוא כולל ענפי הדין בכללם ג"כ דין החזק עם תנאיו דהיינו אחיזת החצונים ויניקתם וז"ש בכל סטרין.

ובגין דהאי אילנא וגומר הענין שהאדם שהוא סוד הת"ת חטאו ע"י יצה"ר ופוגם באדם העליון ותיקונו בקרבנו באדם העליון כאו' קרבן לה' ומתכפר לו ע"י מה שהת"ת מתקן הפגם ולזה אמר הכתוב ממושבותיכם דהיינו יצה"ר שהוא בבי מותביה דבר נש תביאו לחם דהיינו מ' ולכך יצה"ר בא שם ירצה בשורשו המתוק כיון שכפרתו ותיקונו ע"י השורש השקוע ליצה"ר שם כנז':

א"ר אלעזר יחס הענין כאן שהוא עוסק בת"ת היאך הענפים התחתונים משתרשים בו כנז' ואמר מהאי אילנא אתזנו כל שאר אילנין שהם הענפים הנז' כי כל שר יש תחת ממשלתו כמה שהם פרטים. והוא אשתרשא יר' שמהבינה נמצאו כל ההויות דינים או רחמים וכולם מתפרנסים ממנה שהאילן ממקום גידולו מתפרנס וכיון שהת"ת נשרש בבינה בהכרח נוטל ממנה כל בחינותיו להויות שהם מרות או מתוקות. ואו' שתול על מים על נצח והוד שהם שקתות המים וכיוצא ושם שתול הת"ת אמנם נטוע ראשונה בבינה וז"ש יובל ועל יובל היא החכמה על הבינה וז"ש אשתרשא על חד נהרא וגומר.

וע"ד מפני בחינה זאת שיש בת"ת כתוב בתורה הרמוזה אליו עץ החיים היא ירצה עץ ואילן להורות על בחינת השתרשו בעץ. חיים שהוא משלח חיים מצד החכמה והבינה בעלי החיים למחזיקים בה לבד למרחוק דהיינו הענפים האחוזים בת"ת כנודע ותומכיה מאושר פי' התומכים בה ומוקרבים אליה יותר מאושר הם נשפעים מהבינה כי כל לשון אושר ואשר בבינה כאומרו בלאה באשרי כי אשרוני בנות והיינו בייחודה עם החכמה כנזכר בפרשת אחרי מות:

וספרתם לכם וגומר מאי קא מיירי קשיא ליה תרי סימנין למה דמחרת השבת היינו יום הביאכם: הוו ברשותא אחרא שהדר בח"ל דומה כמי שעובד ע"ז כ"ש שהיו בגלות מצרים משועבדים תחת יד השר והם קלקלו יותר בכמה מיני טומאה וז"ש והוו אחידן במסאבותא כמשז"ל משכו ידיכם מע"ז. עאלו בתולקא קדישא וגומר פי' שיצאו מהטומאה אל חלק קדוש שהוא מ' שבמ' לא ביסוד דמ' וכ"ש ביסוד ממש כי עדיין לא נכנסו יותר כי לא פרעו עדיין כנז"ל. מהרמ"ק זלה"ה: