אור החמה על ספר הזהר ג:קצ

ת"ח בארביסר וגומר בשלימו עם שמשא הארבע' עשר היא מלאה מילוי גמור וטובה מכולם בסוד נ"ח עתים. וכתרין תתאין שכן כל החצוני' בחסרון הלבנה גוברין שאז אין ייחוד וכן בחדושה של לבנה יש להם תגבורת והטעם פי' בזוהר פ' בראשית שמתפשטין מפני שמחת החידוש ומפני שאין הייחוד שלם שאז הוא תחלת הייחוד אין כח באור לבער הקליפות שנתפשטו בעת החסרון אמנם בשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח. בנהירו דשמשא פי' ייחוד ברבוי אורה שהוא יום י"ד אז מתבערי' הקליפו' שנתפשטו ומתכנשי כולהו לאתר חד בנוקבא דתהומא רבה לצד צפון כנודע וקדושי מלכא אתערו דהיינו תכשיטין שהוא מקשטה והיינו שנקראת ליל מצד הדין שמורים שומרת ומצפה לה' ת"ת לקשטה ואתעבידת לילה ואח"כ נתייחדה ונעשת הוא לה' מקושרת עם הת"ת והיינו אומ' דהא זיוגא קדישא אשתכח והוא שמורים דכולא שבעלה שומרה ונשמרתם גם מהחצונים וכוונ' ר' חייא כי ייחודא דשכינתא בלילה ממש כנזכר:

ור' אחא פליג ואמר בג"כ וגומר פי' מהאי טעמא דאמר די"ד לית כתרין תתאין וגומר לא יספיק טעם זה להורות על הייחוד הגמור כדעתך אלא יספיק לענין שנעשה ביום י"ד תקונא דכולא יר' תקוני השכינה מילה פסח מצות כל אלו הם תקוני השכינה ביום י"ד ובליל ט"ו אשתכח ישובא דביתא שהיא בית והיכל לת"ת ומיישבת הבית בתקוניה אמנם אינם מתייחדים עד אור הבקר וזהו לשון שמורים שפי' המתנה שליל זה היא ממתנת ומצפה לה' להתייחד עמה באור הבקר. ווי לאינון וגומר שאינם מתקנים אותה כדי שתהיה מקושטת כאשר יתייחדו ת"ת ומ' וקראם אריות להורות שהם מצד החסד בפסח פני אריה ויורה על גודל נקמתם נגד הנכרים אליהם ולזה עונש החמץ בכרת למי שאינו מבני ביתם המתקני' שמחת' גדול עונשתם וזו שאנו אומרים אחר התיקון שפוך חמתך וגומר אבל ישר' קדישין מתקנין ביתא כל ההוא יומא פי' ביום י"ד ועל ידייהו עייל מאן דעייל ת"ת לגבי מ' ובזה יוכרח היות הייחוד ביום ולא בליל ט"ו שהרי עיקר תיקון השכינה וקשוטה הוא בלילה ע"י קיום מצות מצות ומרורים הלל הגדה ד' כוסות ואם היה זווגם בלילה כדס"ד דר' חייא היה לנו להקדי' הקשוט הנזכר ביום י"ד קודם הייחוד כדי שנהיה אנחנו בני בית ולא עלינו יהיה הכעס אלא ודאי הייחוד אינו בלילה אלא ביום. ואינון חדאן וגומר פי' שמחתם שאנו מרננים אינו שמחת החופה אלא שמחתם ישראל שיצאו משעבוד מצרים וספור הנסים הם בכלל תיחוני הכלה לא שמחת ייחודם ממש. או ירצה שמחתם של ישראל שזוכים להיות בני בית כנזכר והיינו אומ' זכאין אינון וגומר או יר' שמחתם של חתן וכלה דשכיחא קודם נשואין מכי רמו שערי כנזכר בגמרא:

א"ר יוסי וגומר ר' יוסי פליג אר' אחא וסבירא ליה שהייחוד הוא בלילה כוותיה דר' חייא ולא מטעמיה שהוא עקם הכתוב קצת ור' יוסי לא אצטריך להכי וז"ש למה לן לאטרחא כל האי פי' להוכיח הענין בראיות מטריחות ולעקם הכתוב גם כלפי ר' אחא שנדחק לומר שהייחוד אינו בלילה שהכתוב מורה בפירוש שיש ייחוד בלילה וז"ש קרא שלים הוא דהא בדא ליליא זווגא וגומר יר' שייחוד הלילה הזה משונה משאר לילות השנה והיינו או' זווגא עילאה קדישא. יר' מצד בחינת גבורה ועליונה על כל בחינות הזווג. ומאי דקשיא ליה לר' אחא היות התכשיטין בלילה הזה והייחוד בה בעצמו לא קשה מידי וזה אומ' אתער ע"י תכשיטי ישראל ואשתכח אחר כך אחר חצות והכריח זה מן הכתוב שאמר הוא הלילה הזה לה' דייקא דבהכרח משמע שהייחוד בלילה אמנם רישא דקרא דקאמר שמורים לה' דמשמע דמצפה וממתנת אל הייחוד לאו הכי אלא יתבאר ממה שאמר הכתוב שמורים לכל בני ישראל והתם ליכא לפרושי שהיא ממתנת לבני ישראל אלא מא"ל מאי שמורים תרין וגומר פי' שמ' הנק' שמור מעוררת הייחוד וז"ש זווגא דסיהרא בשמשא ולכך גם הוא נק' שמור שהיא הגורמת ושניהם נק' שמורים תרין זווגא דסיהרא בשמשא. ופי' לכל בני יש' פי' דהא מכאן ולהלאה וגומר הכוונה עד עתה היו בתוך הקליפות אמנם מכאן ולהלאה שנמולו נכנסו ונקשרו בשמא קדישא כנזכר לעיל ואפי' אתאחדו אחיזה מועטת בתחלה ואח"כ נקשרו קשר חזק בכל השם כולו והיינו שמורים וגומר ת"ת ומ' יחד. וע"ד זה נבאר ליל שמורים הוא לה' ת"ת ומלכות יחד והייחוד הזה לה' במקום הת"ת למעלה:

בג"כ בארבעה עשר מתקני גרמייהו וגומר הכוונה כי תיקונם להיותם מבני בית הוא ביום י"ד בביעור חמץ והקליפות וזהו מכלל קישוטי הכלה להעביר גלולים מן הארץ וגומר ומיד בתיקון זה בלילה הם בני בית ונכנסים בקדושה וז"ש ועיילי ברשותא קדישא כדין מתעטר וגומר תדע שהרי בליל פסח חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים והוא בן חירות והחירות הוא מהבינה ואם אין ייחוד בלילה חירות מהיכן שהרי החירות מייחוד ת"ת ומ' ומתעטרין בעטרא דאתי מאימא עילאה כאו' צאנה וראנ' וגומר אחר שהחירו' נמצא מאימא יוכרח שכבר נמצא הייחוד ונתעטרו מאימא ונשפע החירות למטה והיינו שמורים לכל בני ישראל שהוא הייחוד הבא על יש' ולהראות זה בעי בר נש לאחזא' גרמיה וגומר כדי שיהיה מרכבה:

א"ר יוסי הני ד' כסי דההוא ליליא אמאי. כלומר מה טעם בנס לרמיזתם ארבעה גאולות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי והם בריש פ' וארא. ואין לפרש שהחברייא אמרו ד' גאולות הנזכרות בפסוק בלי רמז דלא קטלי קני באגמא נינהו. אבל שפיר הוא בספרא וגומר פי' האריך בענין בטעמו יותר ואמר שטעם אל ד' כוסות הוא לרמוז אל הייחוד הנמצא בלילה הזה והוא הפך ר' אחא. וזווגא הוא בארבעה קשורין דאינון ד' דרגין שהם ד' אותיות יהו"ד שהם י' חכמה ה' בינה ו' ת"ת ה' מ' שהם סוד זווגא בד' קשורין שהד' אותיו' יתקשרו ביחד יו"ד בה' י"ה בו' יה"ו בה' מ' הכוללת הכל וכן יתייחסו ד' כוסות. דאינון ד' דרגין ד' מדות ולא מתפרשי דא מן דא בסוד יהו"ד נקשר יחד כד זווגא אשתכח דהיינו סוד קרבן ליהו"ה כדפי' בפ' ויקרא. ואנן חדוותא דילהון אתערנא דהא זכינא בהו שכבר הם נקשרות הפך סברת ר' אחא. דמאן דאחיד בדא מ' זכי בכולא כי המלכות בה קשר כולם. ובעינא למעבד שמא בכולא ירצה השם בכל אותיותיו דהיינו ד' כוסות בד' אותיות. והשתא קאמר למה נקראו ד' גאולות שאין החכמה בגלות וכן הבינה לז"א שנקראות גאולות מפני המ' שהיא באמת עם ישראל בגלות והיא גאולה על ידי ו' שגואל ה' ונק' גאול ה' ולפי שאין כח בו' לגאול אלא ע"י שאר אותיות העליונות וז"ש ודא לא אפיק נהורא אלא באינון תרין דרגין דעליה שהם י"ה חכמה בינה שמהם החירות ולזה ישתתפו כולם בגאולה ויקראו ד' גאולות:

ר' יהודה שאיל וגומר מאי דכתיב שאור וגומר פי' כיון שאיסור החמץ כל ז' והשמחה כל ז' א"כ למה אין ההלל גמור כל ז'. והענין שההלל בו ב' עניינים ניסן של יש' כאו' בצאת יש' וגומר והב' מפלתן של האומות והכנעת הקליפות כאו' ה' לי בעוזרי וגומר לא לנו ה' לא לנו וגומר וגם כן בפסח תרוייהו שכיחי ביטול הקליפות דכתיב שאור וגומר ושמחה בגאולה והנה ההלל גמור מורה מלוי הלבנה והעדר החצונים שהם בסבת העדר אור המ' וא"כ כיון שביטול החמץ איכא ז' ודאי מילוי אורה כל ז' וזה הוסיף באו' שמחה ז' שמורה ג"כ תוספת כנזכר א"כ למה אין הלל גמור כל ז' ועם היות שאינ' ימים טובים כל שבע' שהרי חול המועד אינו אסור במלאכה עכ"ז לגבי איסור שאור ולגבי שמחה בכל ז' היא ולאו במלאכה תליא מלתא אלא בחדוותא שהשמחה מורה על מילוי הלבנה והראיה שהרי סיכות אשתכח ח' יומין הלולא עם היות ו' מהם חול המועד:

שפיר קאמרת שההלל תלוי בשמחה אבל השאלה ידיעא הוא דהא הכא בפסח לא אתקשרו יש' בכולא פי' בכל האצילות כמה דאתקשרו לבתר אחר טהרתם וקבלת התורה.

בג"כ בההיא ליליא זווגא אשתכח דהיינו הלל מ' גמור שהת"ת עמה ומאיר לה אמנם כשבאו יש' לידבק לא נדבקו אלא במ' לבד ומטעם זה היה הזווג בלילה להורות המדו' כול' למטה במ' מדת לילה ויש' אחזו בגובר דהיינו מ' מדת לילה ולא יכלו ליכנס יותר והנה בההוא חדוותא שהוא המדה שנאחזו בה עבדינן בה שלימו דהיינו הלל גמור שאורו גמור. אבל בא נון דרגין עילאין שהם ששת ימים הנשארים ו' קצוות אע"ג דכולהו משתכחי שנתגלו במ' ומטעם זה אנו וגגין בה שבעה ימים עכ"ז להיות הלל גמור דהיינו בהגלות האור לישראל לא היה מתגלה להם שהם למטה ולא עלו וז"ש ועד כען ישראל לא אתקשרו וגומר והטעם ולא אתפרעו וגומר סוד גילוי היסוד ולא קבילו אורייתא ת"ת ולא במה דעאלו ע"י ספירת העומר ומעשה המצות ונכנסו במדרגות העליונות ובפסח נעדרים מכולן:

בסוכות שלימו דכולא אשתכח ביה דהיינו המ' שלימה בכל המדות העליונות בגלוי והיא הלל גמור בכל ז' מורה שכל ז' מדות נגלות ליש' בה. וא"ת סוף סוף לא פרעו לעולם היינו מטעם שאין פריעה אלא בארץ כנזכר בזוהר אמנם בלי פריעה יאחזו במדות העליונות אלא שבפריעה נקל יאחזו למעלה ובלי פריעה יקשה העליה. אבל הכא בפסח לא זכו יש' ולא נמצאו כ"כ בגלוי אבל נמצאו כדמסיק ולזה אנו חוגגים אותה בלי גילוי אור דהיינו ז' ימים בלי הלל גמור וז"ש אע"ג דאשתכחו כל ז' יר' שהם ז' ימים בפסח סוד ז' ימי' עליונים אין דוחק שגלויים במ' לאו בגלוייא אמת הם בה אמנם נעלמים ולזה ישר' הם נאחזו בנגלה ולא יכלו להאחז בנסתר וז"ש דלא אתקשרו ביה כדקא חזי יר' שכבר נקשרו בהם קצת ולכך חוגגים אותם אמנם לא כדקא חזי בגלוי ולכך הם הלל שאינו גמור בענין שנקשרו יש' בכולם ומ' בגלוי אבל בת"ת בהסתר ולכך הם חוגגים ז' והלל גמור א'. וע"ד חדוותא דכולא פי' כל ז' ושלימו דהלילא פי' יום ראשון בגין ההוא חולקא מ' דאתקשרו ביה יש' במילה כנזכר. מ"ט וגומר יר' מ"ט נחלק ענין א' זה לחלקים השמחה ז' ימים והלל גמור יום א' וזווג לא היה אלא בלילה לבד לז"א כי בהיות הזווג בלילה כל הספי' נמצאו שם במ' נקשרות וז"ש כל קשורא דכולא. ולא בסטרא דישראל שלא היו נאחזים בם הנז' אלא באו הספירות מעצמם אל הייחוד והטעם שבאו כל הספי' מעצמם דכד זווגא אשתכח בה במ' משתכחי אלין תלת דרגין פי' חג"ת שבהם נכלל כל האצילות. והשתא ניחא היות הלל גמור אפילו בלילה משא"כ בשאר המועדים מפני שלמותה שהזיוג בלילה וביום כי עיקר ייחודו ושלמות מדת לילה במדת יום. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ולא אקרי גואל אלא דרגא אחרא וגומר עיין פ' תרומה דף קנ"ו ע"א שם ביארנו זה ע"ש: ח"ל שפיר קאמרת כוונת התשובה היא כי למה שלא פרעו לא נתגלה יסוד ולא עאלו ביה רק בשכינתא לחודה וזווג זה שאני משאר זווגי דפה אתגלגל הזווג למטה ושם בשכינתא נתגלו הז' ולכן לא אמרינן הלילא אלא ביום ראשון והוא עת הזווג בשכינתא אמנם שאר הימים שהם ז' רמז לז' ספיראן לא אתגליין ולהכי לא קרינן הלל גמור הרומז לכל הז' עד הבינה הנק' הלל גמור. עכ"ל: ויעיין אור הגנוז בס"ד: