אור החמה על ספר הזהר ג:קפט

אתדחייא מקמי בכמה גוונין וגומר לא מפני שיחלוק כבוד השבת אל הי"ט אלא שנדחה הסעודה מפני האונס כדמסיק הא' לכבוד מצה ומרור דבעי בר נש דאשתכח וגומר וחד בגין פסח שהחמץ בו אסור ומצה בערב פסח אסורה וא"א לקיים המצוה כדמסיק. ובמיני תרגימא אינו סעודה וז"ש דסידרא דפתורא וגומר ואי תימא בחמרא דסעיד טובא ומשמח ומזכיר בברכתו מעין המאורע מעין שלש ודאי שכן הוא אבל חמרא שרי דוקא כשיהיה מרובה כדפירש בגמרא פורתא סעיד טובא גריר דהיינו שאמר בגין דתאיב לבא וזה הפך הסעודה דהיא סעד לב.

אבל מיומאי ירצה הן אמת אין ראוי לדחות סעודת שבת כיון שאין היום עצמו פטור אלא מפני שא"א כנז' וסוף סוף אותו שבת חסר השלימות לכך אפשר לתקן ע"י דברי תורה כדמסיק ואמר מיומאי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבתא אפי' אינון יומי שהם פטורים מחמת אונס כגון ערב פסח שחל בשבת או כגון ב' ימים דר"ה אפילו אינון יומי שמן הדין הייתי פטור הייתי משלים בדברי תורה והייתי מתקן סעודה בדברי תורה מטעם דבהאי יומא חקל תפוחין קדישין דהיינו מ' נכללת בת"ת דהיינו תפוחין קדישין מצד בחינתן בג' ראשונות אתברך מת"ת ומתברכין עילאין ותתאין וברכותיה עלינו לזה הייתי עוסק בדברי תורה וקובע בה סעודה ונאות הוא מטעם דבהאי קשורא דאורייתא ממש התורה שהוא הת"ת הוא נקשר בתושבע"פ מ' ונקשר בסודות התורה למעל' בסוד הדעת עד התקשרה בחכמה א"כ עם עסק התורה באותה משלים מקום הסעודה כיון שא"א בענין אחר וכדמסיק ר' אבא.

בזמנא דאסתלק כגון בי"ד שחל להיות בשבת או אפי' בשני ימים טובים של ר"ה כדפי'. במעשה מרכבה מורה הייחוד ודאי שהם ד' פנים יהו"ד וד' כנפים אדנ"י והם מרכבה יחד יאהדונה"י.

בג"כ שהוא קדוש וממקום קדוש וסעודתו שלימה אפי' בתורה במעשה מרכבה ואפי' לפני י"ט אין לדחותו אלא שבת אשתכח בכולא בין בחומר עונש מלאכתו בין בחומר איסורו בין בעונג בין בכבודו בכולא עדיף מכל זמנין אפי' מיום הכפורים שזה בכרת וזה בסקילה וחגין שהם מבחינת המ' אין ערוך אליו שכולם הם מקראי לבד דרך ארעי ושבת קדש ממש כבן בית כנזכר:

א"ר יהודה וגומר פי' לענין קריאתם הכל נקראי' אפי' ר"ה וי"ה אבל להיותם ממש לענין שמחה מקראי קדש נפקי ר"ה וי"ה מן הכלל דלא אשתכח וגומר דהא אינון דינא הוו וגו' כי גם ביום הכפורים נחתמין בינוניים קצתם למיתה לפי הנטייה.

אבל אינון תלתא זמנין וגומר הכוונה אלו הג' זמנין מקדש לחדוותא דהיינו שהם ימי שמחה אבל אלו השנים זמנין מקדש ולא לחדוותא לאשתעשעא בהו בקדושת הימים ובקב"ה ת"ת שהוא המקרא אותם אל הקדש. ושמחתם לפני ה' ת"ת אלהיכם מ' וכך ה' אלהיך ת"ת ומ' והיינו ושמרתם את השבת סוד ייחוד שמור וזכור.

בהאי יומא וגומר קשיא ליה כיון שכל זה נמצא בג' רגלים מאי עדיפנא דשבת ותי' דאתנשי כל צערא וגו' משא"כ בי"ט. יומא דהלולא דמלכא יחוד ממש בחופתם ונשמתין אתוספן למטה בבני אדם כגוונא דעלמא דאתי שהוא עולם שכולו שבת שאז גוברת מדת הבינה שממנה נשמת כל חי אבל בי"ט אעפ"י שיש בו תוספת נשמה כנר' מהתיקונים עכ"ז אינו בעלמא דאתי אלא קצת כנזכר בסבא:

א"ר יצחק כתיב לקדשו דהיינו חכמה דבה שמן ותנינן זכרהו על היין שהוא מהבינה ואם כן יהיה הקידוש על השמן לא על היין. ותירץ ואמר בגין דיין חדוותא דאורייתא והענין כי השבת והתורה ענין א' כנזכר לעיל ובשבת בעינן למחדי באורייתא והטעם שהשמחה מהבינה שמשם היין ועוד ויינא דאוריתא חדוותא איהו דכולא שמחה כוללת כל הבחינות והפנים לכך הוא ביין לרמוז הארת הפנים בשמחת הבינה. ועוד טעם ג' והאי יין חדי למלכא יר' שמחת הת"ת ומ' יחד דהיינו מלכא כנזכר לעיל בסוד יין שהוא שפע הבינה. עוד טעם ד' והאי יין מעטרא למלכא עם היות שהעטרות מסטרא דאבא עכ"ז יתייחסו לאימא כאו' צאנה וראנה וגומר.

ותנינן וגומר שצריך האדם לייחד למעל' במחשבה בכוונה ודבור בפה ובמעשה ביין דלא ישתכח קדושה עם היות שמקדשין על הפת ישתדל שיהיה על היין. מיין אינון טבא פי' טובי' דודיך מצד היין וכן בקידוש נזכירה דודיך קידוש השבת בכניסתו מיין על היין:

ובחדש הראשון וגומר אני ישנה בגלותא והיינו לרמוז אל הדין וצד החצון כי שינה א' מס' במיתה ולהיות שמדת הדין גרמה גלות מצרים לישראל לכך אמרה אני ישנה שהוו בני בשעבודא בקשיו מצד הדין המתוח עליהם ואין ספק שבצרתם לה צר היא בגלות עמהם כדפירשו רז"ל גלו למצרים שכינ' עמהם והיינו אנ"י שהיא השכינה ישנה משוקעת בשינה ובגלות שהיא א' מס' במיתה. קונ דודי דופק וגומר פי' ביחוד למ' לעורר הגאולה וז"ש ואזכור ת"ת הנק' זכור את מ' בריתי יסוד והכוונ' התעוררות אל הייחוד ולבי שהיא הבחי' הפנימי' שבמ' שלא שליט שם שינה לכך היא ער לנטרא שלא להניח החצונים לכלותם ח"ו והקדים לפרש קול דודי ת"ת דופק שהוא להוכיח שמלת לבי בשכינ' דאי לאו הכי היה אמינא ולבי ער ת"ת. פתחא כחדודא וגומר מיתורא דלי דריש הכי הכוונה לי כל דהו והטעם כי התעוררות מעט מלמטה יעורר מלמעלה כמה וכמה. ועוד רצה באו לי כי הפתיחה אליו תלוי בפתיחתה למטה אל התחתונים שיכנסו בתוכ' אליו וז"ש דהא פתחא לאעלא לי בך הוא וגומר שהיא התעוררת ישראל התחתונים בהשוב' כדי שיתעוררו מעט מזעיר מלמט' כענין ויאנחו ישראל מן העבודה והיא תפתח לתפלתם ותכניסם אל הת"ת ויקבל תפלתם ושועתם ובזה יבא אליה ויתייחדו ויגאול אותם. אנת הוא פתחא וגומר כדפי' בתקונין כי מי שאין בידו מפתחות חצונים שהוא שם אדנ"י במה יכנס לשם יהו"ד שהוא מפתחות פנימיים פתחו לי שערי צדק מ' וגומר והטעם כי זה השער לה יר' צדק הוא שער לה' ת"ת לשבחא ליה וגומר ירצה דקשיא ליה קרא דקאמר אודה יה דאינון לעילא ובתר הכי קאמר זה השער לה' דאיהו לתתא מי"ה ואפכא הל"ל. ותירץ דלגבי י"ה הוא להודות לבד כאו' אודה י"ה דהיינו לשבחא ליה אמנם לגבי ת"ת קאמר זה השער לה' ממש לאתדבקא ביה למצוא אותו להתדבק בו. בשעתא וגומר ששבר אותם הקליפות שהיו ערלה המכסים אות ברית קדש. ואחית דרגין וגומר פי' שירדה השכינה ומדריגות הקדושה למטה על ישראל ואפשר דהיינו שהוריד מדרגו' החצונים שהיו עליונו' למטה ואית דגרסי מעילא ותתא ולהכי פי' ניחא. עאלו ישראל וגומר אבל קודם לכן לא היה אפשר אף אם היו נמולים מפני שעבודם תחת הקליפות. בכ"י אבל לא ביסוד מפני שלא היו פורעים לכך אחדו בה ולא ביסוד. אחזיאו ליה על פתחא בסוד הוד להורות פתיחו מסטרא דמ' מפתחות חצוני' ליכנס לפנימיים. ותרי דמי הוו כדי שלא להפריד הראו דם פסח שהוא קרבן במ' ודם מילה בסוד היסוד ובזה הוא רשים רשימו דמהימנותא וגומר דהיינו סגולתא סוד חג"ת והם סוד יה"ו. ובפתח סוד ה' והיינו רזא דמהימניתא משקיף ת"ת שתי מזוזות חסד וגבורה כדפי' לעיל ואפשר משקוף יסוד שהוא השוקף הדלת המ' בו' ושתי מזוזות נצח והוד תרין שוקין וג' יודין עליהם כדפי' והיינו בגין לאחזאה מהימנותא כנזכר:

בארבעה עשר הא אתמר וגומר פי' למה נקט ארבעה עשר ולא ט"ו שהוא עיקר המועד אלא מפני שאז תחלת ביטול החמץ. חמץ ושאור תרי פגעי בישי הא' זכר והא' נקבה כדפי' בתיקונין ובר"ח ושניהם מתבטלים בי"ד מו' שעות כנודע. ואסתלקו ישראל מרשותא אחרא מהקליפות מדרגה אחר מדרגה ואתעקרו מיניה שעלו ונתפשטו מהם מכל וכל ואח"כ ואתאחדו וגומר שנכנסו בקדש מצה מ' במילה לבד כנז' נכנסו במ' אמנם בפריעה נכנסו ביסוד וזה שאמר עד דאתפרעו ואתגליא רשימא דלהון דהיינו יו"ד של יסוד וממנו ומעלה עד האחזם בת"ת דהיינו מן השמים הכולל ימין ושמאל. מהרמ"ק זלה"ה: