אור החמה על ספר הזהר ג:קפח

ששת ימים מאי עבידתייהו דמשמע דמלאכה בששת ימים מצוה. ותי' ר' יוסי כנזכר בתקונים דמשמע ששת עצמם הם השמים והארץ ופי' שהם ו' ימים זכרים פועלים במ' ומשמשים בה שמושא כל יומא חד כנזכר בפ' תרומה ואמר וכל יומא ויומא עביד עבידתיה במ' הנק' מלאכה שהיא תתקם על ידם:

א"ר יצחק וגו' אי הכי דאמרת שם ו' ספי' עליונות א"כ קדש הם ימי המ' ולמה הם חול. ותירץ ר' יוסי השתא אתנהיג וגו' פי' במעשה בראשית היו הימים בעצמם פועלים במ' שהיא מלאכה אמנם אחר הבריאה הם פועלים ע"י שלוחם שהם ו' ימי מטטרו"ן הנק' חול שבו מתלבשות ו' נצוצות עליונות ומששה ספי' שבשכינה:

ור' חייא פי' שהטעם שנקראים חול אינו להורות שהם חול ח"ו אלא להורות על היתר המלאכה בו לבד וז"ש בגין דשרי למעבד וגומר וטעם היותם מותרין במלאכה מפני שאינם קדש כיום השבת הנקרא קדש ואחר שאינם נקראים קדש ראוי שיותרו במלאכה וז"ש ומאן דלא אקרי קדש וגו' פי' שאין מתייחס בהם שהם חול על צד החיוב אלא על צד שלילת הקדש לבד שכיון שאינו נקרא קדש יכונה בשם חול על צד ההשאלה:

וע"ד תקינו וגומר כלומר מן הטעם שפי' דהיינו על צד שלילת הקדש לא חיוב החול כנז' תקינו אנשי כנסת הגדולה המבדיל בין קדש לחול וגו'. מאי הבדלה פירוש בשלמא לר' יוסי שפי' שימי החול הם במטטרו"ן היינו שאנו מבדילים שלא לערב קדש בחול אלא ר' חייא שפירש שהם בספי' למה אנו מבדילין אדרבה היה ראוי לייחדם ולקשרם ותירץ שאין הכוונה בהבדלה להפריד ממש ח"ו אלא להראות שזו מעלה בפני עצמה וז"ש אלא קדש מלה בגרמיה פי' דבר בפני עצמו לא הבדלה ממש והראיה ממה שאנו מבדילין בין קדש לקדש ושארא מיניה אתזן וגו' פי' ושאר הימים שהם ו' ימי חול שש קצוות במקומם אינם מקבלין מחכמה אלא מתפרנסי' ממה שהת"ת מקבל מחכמה והכרח לזה כי זה סבת היתר המלאכה וז"ש וע"ד אלין לעובדא דהיינו שאינם קדש אינם מקבלין מחכמה ואלין לנטורא דהיינו יום שבת המקבל מקדש ממש. ואי אשתכח וגומר פי' תדע שעיקר הכל אינו אלא תלוי בקבלתם מחכמה הנק' קדש שהרי כאשר תמצא בהם שמירה שהם בימי המועדים אז נק' (מקראים) מקראי קדש נראה שמפני שהם מקבלים מקדש הם אסורים במלאכה והטעם שאין מלאכת החכמה נפעלת מפני העלמה ולכך הכל במנוחה:

א"ר יהודה חדוותא ונטורא. חדוותא היא שמחה ליש' ולימיניים ונטורא אפי' לחצונים וזה שאמר בכולא הוא בין בעליונים ובין בתחתונים ימיניים ושמאליים ונתן הטעם לזה ואמר בגין דהאי יומא אתעטר באבא והיינו מנוחה לימניים ואימא היינו השבתת כח הדינים ובטולם דהיינו נטורא וסוף לכל צדדי השמאל גיהנם וחלקיו והטעם כי אימא על הגבורה וכל אלו הקשים והחצונים מסטרא דגבורה הוו.

ואתוסף קדושה על קדושיה כדמסיק כי הת"ת בסוד הדעת הוא קדש ובהיותו מתייחד עם אבא ואמא נוסף עליו קדושה משא"כ בשאר הימים שהם ו' ספי' כדמפרש ואזיל. קדש אתעטר מצד עיטורו בסוד הדעת בתרין עטרין וקדש שהיא חכמה עצמה אוסיף קדושה על קדושתיה:

חדוותא דעילאי אפי' הספי' מפני שהם נקשרות במקורות הנעלמים כנז' לעיל. ותתאי התחתונים מתחדשים באור עליון. כולא חדאן ביה אפי' אותם השקועים בקליפות אפי' אוב אינו מעלה גיהנם בטל וכל זה הוא מצד הבינה בעלת השמחה ומכניע אפי' החצונים לשבות מילי ברכאן בכולהו עלמין מצד אבא שמצד הימין הוא הברכה וכן אברהם לימין והיה ברכה.

כולהו מיניה אתזנו הענין שביום השבת מקבלין שפע ומזון דק רוחני כל העולמות והשפע הזה הוא מתעבה לכל ו' ימי חול. למלכא חכמה. הלולא יחוד ת"ת במ' שהוא ביום שבת ע"י היסוד בסוד הדעת. אעטר ליה בעטרין תרין עטרין דירית.

מני ליה מלכא שהוא חכמה שר בריאת כל הנמצא בל"ב נתיבות והוא ממנה הדעת כתיב לא ידעו עיט הכולל כל הנתיבות וכל הנמצא בהם והוא יפרוש נצוצי אורו על כל הנמצא ולזה במנוחתו ישכנו כל הנמצא מחכמה והוא מני ליה על כולא בהאי יומא חדי לכולא משפע הבינה משפיע לכל הספי'. בהאי יומא מטי היינו התחתונים שאינם מקבלין ממש מהחכמה הוא משליח אליהם שמחה ושפע הבינה ע"י שליח והיינו מטי ע"י השתלשלות המדרגות. חד סנטירא אתפקד וגו' סמא"ל מלאך המות גיהנם קליפות שהכל ענין א' והכוונה היות המקטרגים בטלים וגיהנם בטל ואין הכוונה על מיתת בני אדם ודבעיין קטולא דקאמר היינו באותו עולם והוא כרת החלטי וירידתו לתחתית שאול ויש גיהנם מדורין אחרים שהם לאלקאה יסורין לבד ועולים ושניהם בטלים ביום שבת. וקראת לשבת ענ"ג פי' תשפיע לשבת ת"ת בסוד הייחוד ענג מחכמה ומלת וקראת כגון וקרא זה אל זה ומתרגמינן ומקבלין וגו':

מאי ענג פירושים רבים יש במלת ענג ומכולם נבחר זה ענג לא אשתכח אלא לעילא שזהו פי' הגבורה ועליון והוא עדן כתר נהר חכמה גן בינה ומפני שאינו בעצם החכמה לבד שהרי תופס בכתר ובינה ג"כ לז"א באתר דקדש עילאה שריא ירצה שהוא שורה שם בחכמה נקשר בכתר ובינה ומפני שקדש ג"כ ימצא בבינה בדוחק אמר דקדש עילאה שריא והעד אז תתענג על ה' לאפוקי שלא נפרש עדן נהר גן בינה ת"ת ומ' שאז לא ימצא ענג על ה' ממש ומקרא משמע דכל ענג שלם על ה' הוי דהיינו עדן כתר נהר חכמה גן בינה כנז' והכי דייק קרא תתענג על ה':

והאי יומא שהוא שבת דהלולא דמלכא דהיינו ייחוד ת"ת ומ' אתעטר בההוא עטרה ויתעלה הוא למעלה ויתעטר בקדש שם ע"י העטרות הנז' כדי שיהיה הוא עצמו מעוטף ומעוטר בענג הה"ד וקראת לשבת ענג כנזכר ולא תפרש וקראת לשון מקראי קדש שא"כ אתה משוהו לשאר י"ט ואינו אלא מה דלא אשתכח הכי בשאר יומין והיינו וקראת לשון קריאה לשון אהבה והיינו לשון שיתעטר השבת ממש בענג ויקרא שבת הוא עצמו ענג ע"י שיתעלה ונעשה עצמותו של ענג:

כמה דאוקימנא בפ' יתרו ושם האריך. וכד אזדמן ביה פי' יו"ט שחל בשבת פתורא שלימתא למלכא שאם היה מסדר שני שולחנות בהכרח היה גורע חק שבת להשלים י"ט לכך יסדר לשבת ונטפל לו י"ט ובסעודה א' נכלל הכל:

א"ר אלעזר וגו' הנה דברי ר' אלעזר יסבול א' מג' פי' או דקאמר י"ט שחל אחר השבת סתם וזה א"א משום דר"ש מודי ליה ופשיט ליה שמעבירים סעוד' שלישי' מפני כבוד י"ט וזה א"א דא"כ מאי קא מסיק לקמיה די"ד שחל להיות בשבת שאין י"ט נקרא אושפיזא והא כל י"ט שחל אחר השבת פי' שנדחה וכן ר' אלעזר מאי קאמר ואיך עבידנא הא פשיט ליה דאתדחיא סעודה. ועוד לשון אושפיזא אילו מתיישב אם לא שיבא ממש בשבת אמנם מה ששבת יוצא וי"ט נכנס אינו נק' אושפיזא שכל א' לעצמו והפי' הב' בשני י"ט של גליות שהא' בשבת והב' באחד בשבת דהשתא הוי אושפיזא ממש כיון שבא בשבת ושני לו באחד בשבת אושפיזא הוי והשתא ניחא דפריך שפיר ר' אלעזר וניחא נמי דבריו בי"ד שחל להיות בשבת אמנם קשה לי טובא חדא דר"ש ור' אלעזר בא"י קיימי ואדידהו קא שקלי וטרו והאיך נאמרש הוא בשני י"ט של גליות ועוד די"ט ראשון דאורייתא ושבת דאורייתא ודחינן ליה וסעודתיה מקמיה י"ט ב' דרבנן דמנהגא בעלמא.

לכן נראה לי לומר דאשני ימים טובים דר"ה קא עסקינן דהשתא תרווייהו כיומא אריכתא דמו ותרי יומי כיומא חד וחל ראשון בשבת והשתא הוי ר"ה גופיה אושפיזיה וסליק פתורא משום די"ט שני וי"ט ראשון חדא יומא וחדא אושפיזא הוא וז"ש א"ר אלעזר כד איערע פי' י"ט אחר השבת כפי מה שפי' וכדי שלא לגרוע סעודת ליל י"ט ליל מוצאי שבת שבקינן סעודה ג' של שבת או לא משום דתרי סעודתי סמיכי להדדי אין אדם אוכל לתיאבון. אשתכח אושפיזא דחיא וגו' שהרי אינו אוכל משלחן המלך ולא עוד אלא שאין אדם תאב לאכול בליל י"ט מפני שאכל סעודת שבת ואם לא היה אוכל והיה מניח סעודתו לליל י"ט היה נראה כשבת מאכיל לי"ט והיינו דקאמר אי לא שבקינן ליה אשתכח אושפיזא דחיא וגו' פגימו שאינו משלים סעודתו דהיינו ג' סעודות ג' בחינות אדנ"י אהי"ה יהו"ה כנז' בפ' יתרו:

ור"ש פשט הבעיא ואמר שראוי לבטל סעודת שבת מפני סעודת י"ט ומאי דקשה לך אי שבקינן ליה אשתכח פגימו וגומר לא קשה מידי מפני שהוא משל למלכא וגו' שמדרך המלכים להעביר מאכל מלפניהם לפני אושפיזי ואין זה גרעון כבוד אל המלך. ואע"ג דמלכא לא אכיל עמיה שהוא י"ט אחר שבת עכ"ז ממיכלא דמלכא קאאכיל שאם לא היה שבת מעביר סעודתו לא היה סעודה אל י"ט. וכל דא בגין וגו' פי' ואף אם זה כבוד יותר מן הראוי אין לחוש אחר שהיה אושפיזו שבא בשבת וגו' כנזכר:

ובבי רב המנונא סבא פליגי אר"ש ולא היו חוששים אל כבוד י"ט והיו מסדרים פתורא בסעודה שלישית ואח"כ מפני כבוד יום טוב היו חוזרים בליל י"ט מוצאי שבת ומסדרים פעם שנית ודחיקא להו מלתא סגי שהיו מבטלים כבוד אושפיזא שאינו נאה שיאכל בעל הבית וישבע וימלא בטנו ואח"כ יקרא לאושפיזא על השבע וז"ש לבתר מסדרי פתורא לאושפיזא אמנם לבטל סעודת בעל הבית מפני אושפיזא נאה ודרך ארץ כנז' וזה כיון באו' לא חיישי לאושפיזא וזה בלתי נאות שלא לחוש לכבוד אכסניא.

בהאי יומא מלולא אסיר וגו' אפשר שהם דברי בי רב המנונא והיו מביאים ראיה שכיון ששבת חמור כ"כ קדושתו שאפי' דבור בעלמא אסור והיינו או' חפצך דהיינו רצונך ואינו מלאכה דלא קאמר עשות חפצך ואפי' הרהור ממדת חסידות אסור כדפי' בגמרא כגון לעמוד על שדהו לידע מה היא צריכה. מה שאין חומר זה בי"ט שמלאכת אוכל נפש מותרת בו א"כ אין ראוי שמלך גדול יחלוק כבוד לעבד לו ואפשר היות דבריו דרבי שמעון שאמר בהאי יומא מלולא וגו' לתת טעם למה יש לחוש לכבוד י"ט ולא לכבוד שבת בסעודה כנז' והוא שאף אם נקל בכבוד שבת מעט אין חשש מפני שכבודו עמו וקדושתו נכרת בכמה מינים בדבור במלאכה בקדושה ולכך אם נעביר ממנו סעודה לא נחוש שהרי נכרת קדושתו כנז' אמנם י"ט שאוכל נפש מותר בו ואם לא נכבדהו בסעודותיו הוא מתבטל לכך ראוי לשבת לכבד אושפיזו י"ט מפני קטנותו:

א"ל ר' אלעזר ר' אלעזר הקשה לדברי אביו ולדברי רב המנונא. לדברי אביו דאיהו קאמר שאין מעבירין אלא בי"ט שבא בשבת ובמוצאי שבת ע"ד שפי' לעיל אבל י"ט אחר השבת לבד אין מבטלין שאינו אושפיזו והרי י"ד שחל להיות בשבת אין סעודה ג'. ולרב המנונא קשה טפי דאיהו מחמיר טפי מר' שמעון דקאמר דלא בטיל אפי' בבא ראש השנה יום ראשון בשבת שהוא אושפיזא וכ"ש י"ט אחר שבת שאינו אישפיזא לפי דבריהם ולהכי נקט ר' אלעזר לישנא דמשתמע לתרי לישני ואמר ואיך עבידנא דלא לסלקא וגומ' מורה דקשה לר"ש ומסיים סעודתא דמלכא לאושפיזא שזה לדברי רב המנונא דקאמר הכי: וא"ת וכיון דר' אלעזר קים ליה הכי ולא שאני ליה בין דארבעה עשר שחל להיות בשבת לשאר י"ט א"כ מאי קא מבעי ליה לעיל. ואפשר לומר דר' אלעזר חדא דזמנין י"ט אחר השבת דחי וזמנין דלא דחי והיינו כגון י"ד שחל בשבת וכן ב' ימים טובים דר"ה או שאר י"ט דחל אחר השבת דלא דחו ולכך בעי לה בעותא כדי שר"ש ישיב על כל פרטי צדדי הענין כדרכו וכשראה שלא חש לתרץ לזה הק' אותם ור"ש לא חש לתרץ זה מקודם מפני פשיטות הענין לו ומאי דפשיטא ליה לר"ש מבעיא ליה לר' אלעזר. דאיהו אושפיזיה כל ההוא יומא וגו' פי' כגון י"ט של ר"ה שאחד מהם בשבת שהרי כל היום היה אושפיזו והוצרך לפרשו לאפוקי מדר' אלעזר דהוה מוכח מפסח דכל י"ט כיון שבא אצל שבת נק' אושפיזו ומסלקינן לכך אמר דלאו הכי אלא הכי אמינא דאיהו אושפיז' כל ההוא יומא יכלא לסלקא ליה כיון שבא ממש על שולחנו אוכל מפתבג המלך אבל הכא אושפיז רחוק כגון י"ט שחל להיות בא' בשבת אינו חשוב אושפיזו. ואי תימא י"ט של פסח שחל באחד בשבת אין ממנו ראיה מכמה טעמי כדמפרש ואזיל. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. א"ר אלעזר וגומר הנה הנ"ל בפי' הוא כי הנה קודם זה אמר בהאי יומא ג' סעודתא בעיין בני מלכא לזמנא ולסדרא פתורי וגו' וכד אזדמן ביה חגא או זמנא לא יסדר בר נש תרי פתורי בכל סעודתא וגו' וע"ד בעי בר נש לסדורי פתורא שלימא למלכא והוא יהיב מיניה לאושפיזא ובתר דא כתיב א"ר אלעזר סעודתא וגו' פי' זה הוא כד אזדמן ביה בשבת עצמו שהוא י"ט שחל להיות בשבת לא יתקן תרי פתורי כי האושפיזא טפל למלך ודי לו בשלחן המלך שהוא השבת ועתה שאל באופן אחר אם אערע ביה אושפיזיה כלומר שהוא י"ט שחל להיות במוצאי שבת אם יאכל סעודה שלישית יתבטל סעודת אושפיזא ואם לא יאכלנה נמצא גורע בסעודת מלכא וז"א אי [לא] שבקין ליה כלומר אם לא נמנעין ועוזבין סעודת האושפיזא דחוי ונמצא נדחי מקמי מלכא ואין כבוד כלל לאושפיזא ואי שבקין ונמנעין מלאכול סעודת מלכא הנה הוא גריעות המלך:

א"ל ר"ש אבוי בודאי דנמנעין מלעשו' סעודת מלכא ואין בזה בזיון למלך כי אדרבה המלך חפץ בתת לאושפיזו מסעודתו עם היות שאין סעודתן שוות כי סעודת המלך בשבת ושל אושפיזא במוצאי שבת וז"א אע"ג דמלכא לא אכל עמיה עכ"ז בגין דהוא אושפיזיה יהבינן ליה. אבל בבי רב המנונא סבא לא חיישי לאושפיזא וגומר. בהאי יומא מלולא אסור יש מקשים למה חילק בדבריו ולא סיימם ונכנס בתוך דבריו ואמר בהאי יומא וגומר ומתרץ כי הוא סייעו לרב המנונא כי מצינו דבהאי יומא גם מלולא אסיר והטעם הוא בגין דהאי יומא כל מהימנותא אתקשר ביה וא"כ גם סעודתא תליתאה צריך לעשותה כדי דכל מהימנותא יתקשר בו. ועתה חוזר ר' אלעזר ושואל לדברי רב המנונא ואומ' איך עבידנא וגו' כלומר איך אפשר שנעשה מנהג זה דלא לסדרא סעודתא דמלכא וליתנה לאושפיזא כי אם שלא נסדר אותה קמי אושפיזא ולא נחוש לאושפיזא והלא י"ד שחל להיות בשבת נמצא י"ט שחל במוצאי שבת הוא ועל כרחין סלקא סעודת מלכא לאושפיזא כי חמץ אסור לאכול ומצה ג"כ אסור כדי שיאכלנה לערב לתיאבון וא"כ ע"כ סלקא סעודת מלכא לפסחא והנה הפסח אינו אושפיז' דמלכא כי אינו נק' אושפיזיה רק כאשר יכולין שתיהן המלכא והאושפיזא להצטרף יחד שניהם אמנם פסח אוכלים בו מצה והשבת חמץ וא"כ אינם יכולים להצטרף לאכול לא מצה ולא חמץ וא"כ אינו נק' אושפיזיה וא"כ אם בזה אם שאינו אושפיזי' עכ"ז סלקא סעודתא דמלכא לפסחא ק"ו כאשר הוא אושפיזיה בשאר י"ט. א"ל ר"ש הכי אמינא כלומר סברתי כך היא דאם הוא אושפיזיה כל ההוא יומא דשבת כמו שאר יום טוב דיכולין להצטרף שניהם אז סלקא לאושפיזיה ואי לאו אושפיזיה כל יומא כמו הפסח דאין אנו יכולים לאכול חמץ רק עד חצות ומשם והלאה לא מצה ולא חמץ הרי אינו אושפיזיה ולכן לא סלקא סעודת מלכא לו כי אינו אוכל האושפיזא מסעודת המלך כי הרי אינו נק' אושפיזיה רק מדידיה אכיל. וא"ת א"כ כיון שאינו אוכל מסעודת מלכא על מה נבטל סעודת מלכא וז"א ואי נימא די"ד וגומר כלו' אם תראה שאנו אומרים די"ד שחל להיות בשבת אתדחייא סעודת מלכא מקמי פסחא אינו לסבת היותו אושפיזיה ולכן סלקא סעודת מלכא ליה רק מדידיה קא אכיל ואם אתדחייא סעודת מלכא הוא שאני פסח דסעודתא וגומר. או אפשר לתרץ לרב המנונא והוא בזה. א"ל הכי אמינא כלומר סברתי היא כך כדבריך אך עכ"ז אי נימא כדברי רב המנונא דאתדחייא סעודת מלכא פסחא משא"כ בשאר י"ט דלא חיישי כלל לאושפיזיה הוא דשאני פסח דסעודתא דשבת אתדחיא וגומר. עכ"ל: