אור החמה על ספר הזהר ג:קפו

ודא בלא דא לא אקרי אחד הענין שהם סוד דו פרצופים נבראו והם תרי פלגי דגופא ששניהם יחד אחד שלם והיינו להורות שהדין והרחמים אחד ולא יורו רבוי באחד יחיד המתנהג בהם:

ת"ח מועדי ה' פי' הספי' הם נק' מועדי ה' יום הכפורים בינה. חסד פסח. ת"ת שבועות. גבורה ר"ה. סוכות יסוד. חנוכה ופורים נצח הוד והם ו' קצוות כולם מתועדות במ' שהיא שמיני חג העצרת שהיא עצרת ובית ועד לת"ת בעל הקצוות והיינו לאזדווגא כולא לאתר חד. ולאשתכחא כולא חד פי' ששם במלכו' יהיו כולם חשובות אחד בשלימו פי' כי בהתייחדם בה אז הוא שלימות כל א' מהמדות שכל א' כלולה מעשר כי קודם התייחדם בה אינה כלולה כל א' אלא מט' וחסרה כל מדה ומדה חלק עשירי דהיינו בחינת המ' הראוייה אל כל מדה ואותו חלק במשכון ביד המ' שלא תשתלם שום מדה אלא ע"י היותה מתייחדת בה. ולמהוי יש' וגומר כי כן מעלה זו אל יש' תחתון דהיינו י"ב שבטים י"ב גבולי' המתהוים מו' קצוות ולכך ראוי שיתייחדו ובמה מתייחדים במה שהם שובתים יחד במועדים אלו ומתועדים יחד בירושלם תחתונה כמו הספי' העליונות המתיחדים ו' קצוות בירושלם העליונה וז"ש גוי אחד בארץ בארץ דוקא. ולא אינון בלחודייהו כי אין יש' אחד אלא בארץ כנז' בספי'. כולא קשיר וגומר יש' בספי' העליונות והמ' בארץ הקדושה ויש' שובתים המועדים להקשר הכל יחד ולהיות כולם אחד שלם ונמצאו העליונים תלויים בתחתונים כאו' והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול שייחוד המועדים תלוי בנו:

אלה מועדי וגומר ר' יצחק פתח לך וגומר דוד מלכא אמר דא היינו מלשון לבי שהוא דברי דוד שקרא לשכינה לבי מפני שהוא אחוז בה והיא חביבה לו כנפשו ומצד היותו מלך השכינה מיעצת אותו כלב לגוף ומלת לך הוא מדבר לנוכח הת"ת וכנגדו דוד מדבר בעד השכינה ובשמה אמר אל הת"ת לך בעבורך אמרה השכינה שהיא לבי וז"ש בגינך אמר לבי והיינו הזהרה שהיא מזהרת בני אדם ומודיעם מה יעשו בעבודתם ובקשו פני הם דברי השכינה לבני אדם ומכנה הת"ת בשם פני כדמסיק וז"ש בגין מלכא עילאה אמר בקשו פני והם פני הת"ת מצד מעלה והם אותיות י"ה ואין פנים אלו אליו אלא דוקא בהיותו מולך בה כי בעוד שאין עמו ה' אחרונה אין עמו אותיות י"ה וא"כ מלכא דקאמר היינו ו"ה עילאה באותיות י"ה ולזה יאמר פני בשתוף השם אליה שאין פנים אלו אליו אלא דוקא בהיותו מולך בה כנז' והיינו דמסיק פני אלין עטרי מלכא כתרי מלכא כי מלכא בלא מטרוניתא לאו מלכא איהו ומאחר שהוא מלכא יש לו עטרי וכתרי. אינון שמיה פי' שתי בחינות אלו שהם עטרין וכתרין הם שמו של ת"ת דהיינו יהו"ד ואותיו' י"ה רומז אל כתרין ועטרין ואיהו ושמיה חד פי' כי עם היות כי בחינת הת"ת בעצמו אינו אלא בחינת אות וא"ו עכ"ז אחר שהם כלולות בשמו מורה דאיהו ושמיה חד ובזה נתקן לשון הכתוב מה שאמרה המ' בקשו פני הכוונה על הת"ת בכלל שמו שהוא ושמו אחד ובאו' עתה את פניך ה' אבקש פי' פני הת"ת שהם תרין כתרין ועטרין הנכללים בשמו ולא קשה מידי קרא וז"ש ובג"כ אמר דוד וגומר כנז' והכרח לזה מאו' דרשו ה' ת"ת ועוזו מ' בקשו פניו פני התית ונראה שבהיותם מבקשים הת"ת הם מבקשים ודורשים הפנים והם פניו לעוזו:

ת"ח יאות וגו' לראיה לנאמר בפסוק היו שתי בחינות הא' דברי השכינה נגד כל העולם בקשו פני ודוד כמליץ דברי השכינה והיינו למימר שירתא בגין כ"י כי בהיותו דוד מצד מעשיו וזמירותיו בחצי הלילה ומפני היותו מלך ולמימר מילי דכ"י וגומר היינו נגד את פניך ה' שהם דברי השכינה אל הת"ת:

ד"א לך אמר לבי פי' כנז' בפי' הקודם שהם דברי דוד שמליץ בעד השכינה כנז' לעיל ואמר לבני עלמא ללמדם דעת בקשו פני אלין זמניא וגו' הם סוד הספי העליונות נקראים זמניא וחגיא ו' קצוות נק' זמן ומטעם זה מצות שהזמן גרמא נשים פטורות מפני שהם מעלמא דדכורא והמ' נק' חג שהיא חוגגת עם כל א' וא' מן המועדים כדפי' בתקונים וכנגד שתי מציאיות אלו אמר בקשו פני את פניך שמאחר דדא בדא אחידן א"כ פני המ' ופני הת"ת הכל א'. דכולהו בין בחינת זמנים בין בחינת חגים בין עליונים סוד חג"ת בין תחתונים סוד נ"ה. כולהו הת"ת בסוד הדעת מזמן אותם להעלותם אל סוד החכמה העליונה הנק' קדש. בגין לאעטרא וגו' שיהיו נכתרי' בהיותם נקשרים בשורשם ושורש שורשם אשר שם לזכר ונקבה וז"ש כל חד וחד ביומיה דהיינו חגים וכל חד בזמניה היינו זמנים. או אפשר כל חד וחד ביומיה היינו כל אחד ואחד מאלו הקצוות שבזכר נקשר במציאות נעלם שבבינה בשורשו ויומו העליון וכל חד וחד מאותם שבמ' נקשר בזמניה דהיינו באותם הזמנים שעם הת"ת בענין שהם נקשרים אותם שבמ' עם אותם שבת"ת ואותם שבת"ת בשרשים העליונים ואמר בגין לאעטרא לון פי' בשורשם הנעלם שבבינה ומשם נכנסים להתאחד בשורשם הנעלם שבחכמה וע"י שתיהם מתאחדים אפי' בכתר וז"ש וישתאבון כלהו מההוא עמיקא דעמיקת' דנחלין שהוא הכתר עומק ב' העמקים ח"ב:

בג"כ כתיב מקראי קדש זמינין וגו' פי' שהת"ת בסוד הדעת הנעלם הוא המזמן אותם ומעלה אותם אל הקדש שהיא החכמה לאעטרא ביה פי' תחלה הם נקשרים במציאותם שבבינה בענין שהם מתעטרין בשל חכמה ואח"כ ימשך להם מזה שעולים בעצם אל החכמה והיינו לאשתאבא ביה. וביאר תועלת עלייתם בגין דיתקדשון כלהון כחדא פי' שאם היה השפע יורד בהכרח הגמור יקבל הקודם קודם שבודאי כל א' קודמת לחבירתה אבל עתה בעלייתם שם נמצא השפע לכולם יחד בשוה וישתכח בהו חדוותא ואין דין ועצב כלל.אמנם בהיות השפע נשפע למטה בהכרח תקבל הגבורה דין חזק והדין מתעורר במקומו:

ר' אבא אמר וגומר פליג אר' חייא שפי' שהת"ת היה מזמן הספירות לעלות אל החכמה דרך הבינה דקשיא ליה לישנא דמקראי קדש דמשמע דממש קדש מזמן להו ופירש מקראי קדש זמנין דקדש וא"ת אמאי לא קאמר זמנין דבינה לזה תירץ וכד מהאי זמינין זמינין מנחלא דנגיד ונפיק דהיינו בינה דלא אפשר בלאו הכי שלא יתפרדו לעולם וקשיא ליה דהא לא מוכח דבחכמה כליל שפע הבינה ששפע החכמה מן הימין והרחמים וחסד ושפע הבינה מן השמאל ולזה תירץ.

למלכא וגו' שבמלת מקראי פי' קרואים ומזומנים לסעודה ואף אם יאמר מזומנים לאכול דהיינו קדש כדמסיק בכללו השתיה דהיינו הבינה כאשר יתבאר. מסדר קמייהו מכל זיני מיכלא פי' שפע הספי מהחכמה יונקים ו' קצוות שהם ו' מיני מאכל מיני הנהגה והשפע והיינו זיני מיכלא. והענין שכאשר הספי' יעלו אל שורשם הנעלם בחכמה אין ספק שאין בידם לינק שפעם בדקות השורש בעצמו אבל יתעבה ולכך יהיה יניקתם משם בסוד האכילה בעובה. אבל בבינה להיות שאין דקותה כדקות החכמה ינקו משרשם בבחינת שתיה שהיא דקות הספי' אפתח לון גרבי חמרא היינו שפע הבינה יין ודאי ואמר גרבי לשון רבים כי יניקת הספי' מבינה כיניקתם מחכמה כל ספירה וספי' טעם בפני עצמו יין למינו שפיר בריוא דהיינו יין משומר שאין בו שמרים והם החצונים והוא יין המשמח לא המשכר וז"ש שפיר למשתייה.

דהכי אתחזי וגו' ועכ"ז לא יכונה אלא בשם אכילה לבד. כך מקראי קדש כיון שבמלת מקראי הכוונה על קריאתם והזמנתם לאכילה ממילא משתמע שתיה.

לסעודתא דמלכא בסעודה אין צריך תנאים דודאי בשפע החכמה אין בו דין ולא אחיזת חצונים לז"א לסעודתא דמלכא סתם אמנם ביין שהוא מצד הבינה שיש בו דין צריך תנאים וז"ש זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא. טב מצד הימין ושפיר מצד הת"ת היפה ומפואר ומצד הגבורה מנטרא שלא יגע בו הנכרי שהיא גבורה עומדת בפרץ החצונים שלא יאתיו.

כד"א כי טובים דודיך מיין יר' מצד היין.

וע"ד מקראי קדש כתיב ירצה לא הזכיר מקראי הבינה והיין להורות שיהיה היין מתמתק ונעשה כטעם המאכל וכמעט אינו יין ולכך לא הזכיר יין אלא טפל למאכל לז"א מקראי קדש שעיקר הם קרואים לקדש ויין טפל לסעודה ואינו משכר אלא לשמח ולשרות המאכל לבד וז"ש וע"ד מקראי וגומר:

אשר תקראו אותם במועדם פי' באותו זמן שהם מתועדים למעלה בקדש העליון תקראו אותם להשתתף עמהם בקדש ההוא. והיינו ישראל שהם מקדשים למועדים כיצד דכתיב ואנשי קדש תהיון לי הרי שאנו שוכנים באותו קדש א"כ אני מזמנים אותם וז"ש ישראל לתתא עם היותם תחתונים בעולם השפל איקרון קדש ממש מצד החכמה אבינו בסוד הנשמות א"כ כיון דזמינין אינון המועדים מקדש עליון למעלה אתון ג"כ אנשי קדש כלו' ממש מהקדש לא קרואים זמינהו להו ג"כ למועדים למטה כמו שעושה מקרבם למעלה. ואתקינו מן סעודתא מצד החכמה מיני מאכל וחדו מצד היין המשמח והיינו ממש כסעודה העליונה דאבא ואימא. דהאלהו אל הזמנים והמועדים אתחזי סעודה כזו. בגין דתתקרו ע"י מה שתעשו זה לא תהיו קרואים אל הקדש כהם אלא תתקראון אנשי קדש בעלי הבית שהקדש בידכם והיינו אותם אתם כתיב. ויהון הימין והזמנים זמינין וקרואים בכל סטרי קדש עילאה חכמה ותתאה ישראל ראשית וגומר. מהרמ"ק זלה"ה: