אור החמה על ספר הזהר ג:קעב

וכולהו נטלין על נמוסא וגומר כי כל מלאכים הממונים על ענייני העולם הם מושפעים ממ' ונותן להם שפעם כפי פעולת העשב או הפרי שהיא קרה ולזה משפעת למ' שלה מצד החסד והעשב החם ויבש משפעת למלאך שלה מצד עצמה קר ויבש. כיון דנטלין ההוא חק פי' שפע היסוד הנק' חק והם נק' חקות ע"ש השפע הנשפע להם מחק עליון כדכתיב וחק בשארו שם. מן שמים קא אתי ת"ת שהוא המשפיע ליסוד ומיסוד למ' והוא ניתן אל הכחות אשר תחתיה וז"ש אם לא בריתי יומם ולילה דהיינו יסוד דאחיד במדת יום ולילה חקות שמים וארץ דהיינו הנתן דרך ג' מדרגות אלו אל החיילים הממונים בעולם ומיניהם לא שמתי שאין להם אלא מתוך יחוד מדת יום ומדת לילה ע"י היסוד כדפי':

כלאים לשון כלא וסוהר לשון מניעה לשון ערבוביא כדמפרש והכוונה שהיא מאסר השר הקר שלא יעשה מלאכתו מפני חבירו החם המונעו. ולשון מניעה מטעם זה ממש שמונע מכל אחד פעולתו ולמונעו מפני חבירו צרתו המעורר בו ולשון ערבוביא שצריך להתערבב הכחית שיכנס כל א' בתחום חבירו להצמיח מוצא דשא.

ת"ח ומעץ הדעת וגומר קשיא ליה כי למה יאבד עולם העליון והכחות העליונים מפני השוטים שמרכבים דשאים למטה ואמר שכך הוא שכל מה שלמעלה תלוי בדבר גשמי למטה וראיה מחטא אדה"ר שנצטווה על אכילת עץ הדעת טוב ורע ומפני ששוה בגשמי למטה שוה למעלה ואחלף עץ החיים דביה תליא וגומר דהיינו הקדושים והאצילות ואתדבק באתר אחרא מפני שהמעשה הגשמי תלוי ברוחני וראיה לזה והא תנינן וגומר. ואי תימא בציצית וגומר אבל התם וגומר פי' אם ימצא בה דבר שאינו הגון דהיינו כלאים עכ"ז הא ההוא לבושא דתקנוי דהיינו מציאות ציצית בקשריו וחוטיו באשלמות עובדא כדקא חזי וא"כ גם אם ימצא בו כלאים אין לחוש לו כלל:

תו דרשה וגו' לאידך פי' ותעש בחפץ כפיה פי' על העונש הניתן מאתה על החוטא אבל להאי פי' דרשה הכוונה להעניש ותעש בחפץ וגומר הכוונה להתיר על העושה במצוה ושכרו. וציצית הא אוקמוה שהיא במ' שבה כל הכחות מיוחדים וז"ש בההוא כללא דשלמותא פי' במקום שהיותם נכללים הוא שלמות וייחוד ואינו ערבוב כחות אבל ממ' ולמטה משם יפרד והיה לד' ראשים: קורבנא דקין וגומר הנה כלאים שעטנז כדפי' רז"ל ולקמן מפרש דהוה פשתן ודהבל צמר ונדחה קין מפני הבל כי שניהם כא' א"א מפני שהם כלאים והטעם שנדחה קין שהוא בעצמו היה כלאים קינא דמסאבותא והבל היה מסטרא דקדושה. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ותתן טרף לביתה וגומר והנה השפע הזה והכח הזה נמשך להם מת"ת וכמ"ש כי חק לישראל ונודע כי יש' ושמים הכל בת"ת. ואו' ובשעת' דאיהו אחזי עובדא וגומר כדין נפיק ושריא עלוי וגומר הכוונה לפ' לא יעלה עליך אותו הרוח והכח הטומאה הנמשך עליך ע"י מעשה זה כדמסיק שאל"כ היל"ל לא יהיה עליך ואז ההוא רוחא נטיל נוקמא מיניה כי הוא השטן הוא מלאך המות. וז"א דרשה צמר ופשתים ר"ל כי אשת חיל הנז' דורשת ומעיינת במי שמחבר צמר ופשתים כדי להנקם ממנו ע"י אותם הקליפות המתעוררים ע"י החיבור ההוא ונלע"ד שצריך להגיה במקום אומ' תו דרשה צמר ופשתים וגומר שצ"ל ודא הוא דרשה צמר וגומר והמעיין יבין והנה סוד הציצית הענין הוא כי כאשר נוטלין הכחות בפני עצמן אז מגבירין אותו הכח ולכן בלבישת כלאים מתעוררים ב' כחות הדין על האדם וגם כי בסוד זוהמת הפשתים הרומז בגבור' נפיק הקליפה ונראה כאלו מגבירה ומשליטה אבל כשהוא בציצית כי שם הוא זווג וייחוד כל התרי"ג מצות שהם רמ"ח אברי דכורא ושס"ה דנוקבא ובו רמיזו כל הנבראים כי גם יש טלית בעולם המלאכים כנזכר פרשת בראשית ועם היות כי תכלת במ' ידעת כי גבוה מעל גבוה ומשם אחיזתן וידעת סוד ההתפשטות וההשתלשלות ודי למבין. ולכן כאשר הכל ביחוד א' הנה אין בזה עונש אדרבה הוא מצוה לייחד הכל ולהראות כי הכל הם ברואיו ית' ואין שום א' זולתו כך הכל נאחזין ממנו וזהו ותעש בחפץ כפיה כלומר לפעמים נעשה הכלאים בכפיה ובידיה ממש בחפץ ורצון ובכוונה גמורה והוא בסוד הציצית כי אז מתייחדין כל הדרגין תמן. עכ"ל:

גליון. וע"ד כתיב אם חקותי תשמורו וגומר לשון משמרה. עכל"ה: