אור החמה על ספר הזהר ג:קסט

לא תלין וגומר דהא כל אינון הבלים וגומר פי' נשימות שנישם בעבודתו ביום שהם יסוריו על עוניו כולם מתקבלים לפניו לכפרת עונשו שאין יסורין לאדם ח"ו בלא מדה אלא הקב"ה שוקל טרחו ועונשו כפי משקל עוניו.

לבתר סלקא בלילה בעת שוכבו על מטתו ובזה הוא ובני ביתו המעונים ברעב שוים לו. נפשיה לא סלקא דאתרמא מקמי קב"ה בעון עינוי נפשות. לית לך יומא וגומר שיש רוחניות לימים בבחינת המדות העליונות וכל יום ויום הוא ברוחניותו מתמצא מציאות חדש וצריך לייחד בו ייחודו ולעשות בו מצותיו להשלימו דהיינו שכרו והיינו טעם חשבון הנפש בכל לילה ומעשיו נכתבין לפניו ית' והוא שכר כל יום ויום ולא תגרום שנפשך לא תעלה למעלה ע"י פעולת שכיר בענין שאין אתה נותן ליום ההוא שכרו ומעשיו הטובים כיון שנפשך אינה עולה שהיא נדחית כנז': ולית לך מלה ומלה וגומר הענין שההבל הוא חלק נפש מתהוה ממנו מציאות רוחני אם הדבר יפה מלאך קדוש אם הדבר רע כעין לצנות ולשון הרע וקללות וכיוצא מתהו' ממנו מלאכים רעים וכפי ענין המלאך המתהוה כן הם אותם המתלוים אליו להעלות הדבור ההוא הנברא ממנו מלאך אם קדוש אם רע והאיש העוש' המלאך הרע מוליכים דבריו אל מקום הרעים בנוקבא דתהומא רבא ששם משכן הרעים ומקטרגים עליו על דבורו:

ולפני עור לא תתן וגומר דכשיל לחבריה וגומר שמורה לו כתורה והוא חושב שיפה הורה ועושה כהוראתו ופוגם נשמתו לעולם הבא ועד"ז הוא ג"כ הגורם לחבירו שיחטא שפוגם נפש חבירו וכן המכה לבנו הגדול שגורם שיחטא כנגדו.

דתנינן מאן דאזיל באורח מישר שיודע לדון בה בלי טעות ומאן דאשתדל שלא יתרשל ממנה אלא יודע בה ועוסק בה תדיר אית ליה חולקא יתיר עם היות שיש מדות אחרות לזכות לחיי עה"ב אבל בזה יש לו חלק יתיר והטעם שאין דרך להשיג הבינה עה"ב אלא ע"י התורה שהוא הת"ת הנאחז בבינה וזה ע"י שיהיה ביושר עולה לנגדה ולא יזוז אלא יתמיד:

אזלא ושאטא בעלמא מפני שא"א ליכנס אלא דרך שער השמים ולכך צריך לשוטט בעולם הזה כל אותו השיעור שהוא רחוק משער השמים ואחר שהגיע אל כנגד שער השמים עולה ואינה מתעקמת אל צד החצונים. ואתעטר בעטרא קדישא מסטרא דמ'. ואסתחי בנהרא וגומר הענין שהבל פיו של תורה עולה אל הבינה נהר דנפיק מחכמה עדן וגורם להמשיך ע"י אור תורתו אור משם והיינו שנעשה שם חלק עצם הבינה והחכמ' להשתרש ומוציא ענף לחוץ אל סחרניה דההוא נהר דהיינו הנטיעות וכפי בחינת החידוש ההוא שחדש כן הוא משתרש בבינה שהיא נשתנה לתורה ומוציאה ענף אל א' מו' קצוות דהיינו סחרניה דההוא נהר.

וכדין נפיק נהורא עילאה וגומר מעצם הספי' ממשיכים לו אור שיתעטר בו בעולם הזה התחתון. ומאן דלעי באורייתא וגומר וכפי מה דמפרש לקמיה מוכרח שיהיה זה על א' משני פנים או שהיה אפשר לו ללמוד עם רב מובהק וא נו רוצה או שיש לו רב שמטעהו ואינו רוצה להתלמד עם הבקי. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. לא תלין וגומר פי' אין ראוי לך להלין פעולת השכיר כי אם לתתה לו עד שלא יבא השמש כמו שביאר בפסוק האחר שהוא פי' פסוק זה כי אם לא תעשה כן הנה אתה גורם כי תלין פעולת שכיר וגומר פי' כי כל אותן הבלים ר"ל כשהאדם עוסק במלאכתו מחמת הטורח עולין ויוצאין מפיו מקוצר נפש ומן העמל והן עולין עד השי"ת ולצעוק עליו שלמה הטריחו בעבודת פרך. ואח"כ כשאין נותנין לו שכרו אז באותה הלילה עולין ג"כ נפשו ונפשות אנשי ביתו ועולין ומשתתפין בהנהו הבלים וצועקים יחד לשי"ת מרוב צערם ואז מקצרין ימי האדם הנובש שכר שכיר כד"א ולא תבא עליו השמש. ועוד אחרת והוא כי נשמתו אינה זוכה לעלות לרקיע וזה הצער נרמז בפסוק לא תלין כאשר יתבאר והענין לא תעשה כי אותה הפעולה של שכר שכיר תגרום לך דתלין אתך כאן למטה בעה"ז ולא ישבקינך למיסק לרקיעא. ואו' אפילו עשיר וגומר דייק מן הכתוב כי אפי' אם השכיר עשיר עכ"ז נענש ואין לומר כי כיון שהוא עשיר לא תעל' נשמתו לקטרג כי כבר יש לו מה יאכל כי אפילו שהוא עשיר עכ"ז אותו השכר שאתה גוזלו נפשו אתה נוטל כי הממון נק' יקום לקיים את הגוף ודייק זה מאו' את נפשו כלו' כל א' וא' אפילו אם הוא עשיר נפשו נק' ומכ"ש אם הוא עני ועדיין לשון זה צ"ע ודוק:

כתיב לא תלין וכתיב ולא תבא וגומר הנה פה גלה כוונתו כי קושיותיו היא כמו שביארנו דקשיין קראי אהדדי וגומר אלא הא אוקמוה כנזכר לעיל שתירצו בגמ' כאן בשכיר יום וגומר אמנם כאן תירצו בענין אחר כמו שביארנו ועתה גלו כוונתם ובזה תבין מה שחזר עתה מחדש להקשות הקושיא ולתרצ' כאומ' אלא ת"ח וגומר עם שכבר עד עתה עסוק בזה. אך הרגיש דמנ"ל לאוקמי בהכי ולמה לא תירץ תירוץ הגמרא ולז"א כתיב וגומר והא אוקמוה בגמ' אמנם ת"ח כי אין אותו התירוץ נכון אלא הך שאמרנו והוא כי כפי הגמ' אם שכיר יום (גוב') הוא גוב' כל הלילה וכל הלילה הוא זמנו וז"א לא תלין וגומר ואין צריך לפורעו ביום כי זמנו כל הלילה. וזה א"א אמנם הכל איירי בשכיר יום וזמנו ביום דוקא כמ"ש והטעם כי הנה נודע כי היום הולך אחר הלילה שעברה וא"כ כיון שנתחייב במה שטרח אותו היום א"כ אין להמתין לפורעו עד הלילה של יום אחר כי הלא פוגם מלעשות מצותו ביום עצמו שטרח בו כי צריך להשלים כל יום ויום ע"ד שאמר בתענית חלום כי הז' ספירות תחתונות כל א' מושל ביום א' ואחר שנתחייב ביום ההוא ובו עשה מלאכתו ראוי שיפרע לו שכרו ביום ההוא ולא ימתין עד לילה האחרת כי מרא' פגם ביום שעבר כי אינו משלים המצוה המתהוה בו ביום ולזה העיקר כמו שאמרנו וגו':

ר' חייא פתח ואמר וגומר לא תקלל וגומר אמ' כי נודע שהמקלל את חבירו בפניו הוא שופך דמים כי מלבין פניו. אך פסוק זה מדבר שלא בפניו ואין הכוונה חרש ממש אך האדם שלא בפניו ואינו שומע הקללה קרוי חרש ואין לדייק הא בפניו מותר כי כבר נודע כי גדול עונשו כי שופך דמים הוא וז"א תא חזי מאן דלייט וגומר והאי קרא וגומר. ואומ' אתער אתר דתהומא רבה זה מבואר בסוד הלשון הרע כי אחידן ביה כל הקליפות וע"י הלשון הרע מתערין ומתגברין בעולם וכמו שנז' פ' פקודי דף רס"ה ריש ע"א ופ' תזריע דף מ"ו ע"ב:

ולפני עור וגומר זה לא הוציאו ממשמעו כי לעיל היה ק' או' כפשוטו כי החרש אסור לקללו ולשאר האדם מותר לקלל. אמנם ולפני עור אתי שפיר כמשמעו. עור ביאר דהא אוקמוה ג"כ פי' אחר וגם הוא נכון. ומדבר מאן דגרים למחטי וכגון המושיט כוס יין לנזיר. וגם המכה בנו הגדול. וגם דיין שאינו הגון דכשיל ולחבריה וגומר פי' אם בעל הדין לא היה זה אומר לו כי הוא פטור מלשלם היה משלם את חבירו נמצא כי בעבורו שאומר לו דין שקר מוטע' לכן אותו הבעל דין טועה ונכשל ואינו פורע חובו לחבירו ותלוי אותו החוב לפורעו בעה"ב מחלק זכיותיו בחוב שיש לו עליו ואין להאריך בזה. ואו' דתנינן מאן דאזיל באורח מישור וגומר אפשר דצריך להגיה ותנינן והוא פי' אחר בכתוב והכוונ' שהאדם כשאינו עוסק בידיעה אותם הדברים שיוצאים מפיו אינם עולים למעלה והם תועים כעורים ואינם יודעים לעלות למעלה וז"א ולפני עור וגומר. או אפשר פירוש שני בגרסת דתנינן. ואומ' למעלה במאן דלא מטא להוראה הכוונה להורות וללמד את העם את התורה ולכן אותו הלמד ממנו אינו יודע והולך כעור באפילה וזהו ולפני עור וגומר ועתה ביאר הענין ואמר כי הלא מאן דאזיל באורח משור וגומר אבל מאן דלעי ולא ידע ההוא מלה אזלא ושטיא כעור ואינו עולה לרקיע וכל זה מחמת שאינו יודע כי רבו שלמדו לא למדו היטב דרך ישר א"כ הנה האיש הזה גורם לשום מכשול לפני עור היא אותם דברי תורה שעוסק בהם אותו התלמיד והוא עור וסומא כי חושב שיודע ואינו יודע ודבריו היוצאים מפיו תועים כעורים ואינם יכולים לסלקא לרקיעא ולכן ויראת מאלדיך כי אין לך ללמד אם אינך ראוי להורות. ומה שהזהירו על חבירו ולא הזהיר על עצמו אחר שגם הוא אינו יודע. זו אינה קושיא כי הוא מכיר חסרון ידיעתו ואינו סומך על עצמו אמנם תלמידו חושב כי גברא רבה הוא אחר שגם שמלמדו נסמך על הוראותיו ויטעה ולכן הזהירו על תלמידו שלא יטעהו וזה הפי' השני יותר נכון. ואומ' אתעטר בעטרא קדישא וגומר זה יובן מפ' בראשית דף ד' ע"ב באורך ע"ש. מהרח"ו נר"ו: