אור החמה על ספר הזהר ג:קסח

ר' יצחק אמר וגו' הוק' לו כי למה פתחה פרשה זו בפסוק אל תפנו ותירץ כי לא יקל בעיניך זה משום דהשתא ומה בכהני וגומ' כ"ש באתר מסאבא א"כ מפני חומר הענין בעצמו פתח בו. ור' יצחק פליג ואמר שהטעם שפתח בו שהוא כולל הדברות בפ' זו ולא יהיה לך ולא תעשה הם כלולים באל תפנו כדמסיק ומה לאסתכל' וגו'. וע"ד כללא דאורייתא וגו' ירצה כשאמרו רבותינו הקדמונים שבפ' זו היא נכללת כל התורה לא אמרו אלא מפני שבה הם עשרת הדברות שהם כלל התורה כולה כמה מצות יש שאינם רמוזות בה אלא מפני שעשרת הדברות כלל התורה הם שנויים בה לכך היא כוללת התורה כולה שהכל נכלל ונרמז בעשרת הדברות.

אלא ת"ח מיומא דהוו ישראל שכיחין וגו' הענין שפסקה זוהמתן ונסתלקה שנאת חנם מביניהם ולכך היו בלב א' ונתנה התורה בלשון יחיד. אמנם אחר שחטאו בעגל שלט בהם יצה"ר ותחלתו בשנאת חנם ופרוד הלבבות שהיא שקולה כנגד כל העבירות שבתורה. ולכך כשחזר הב"ה בפ' זו ושנאם אמרה בלשון רבים המורה על ריבוי הלבבות ופרודם ואפילו הכי הם מצויים במצות. וגם להורות בזה כי פגם שנאת חנם פוגם בתורה כי התורה נטועה בלבות של ישראל ובהיות הלבבות אחד הרי הוא מורה על אחדותה וקשרה כי התורה כולה שמותיו של הקב"ה ועיקר האדם לייחד ולקשר שמו יתברך וכן התורה לכל ישראל לכל אחד ואחד חלק בה ואחוז כל אחד ואחד באות א' ממנה ובהיותם בלב א' התורה ושמו מיוחד ונקשר ואם הם נפרדים מפרידים אותיות התורה וגורמין פירוד בשמו וזה טעם חומר עון שנאת חנם והפגם ולזה באה התורה בלשון רבים להורות על פגם זה כביכול:

פתח ר"א ואמר ואנכי ד' אלהיך וגומר ולא כתיב אשר הוצאתיך משמע דלא על יציאת מצרים קאמר כיון דלא כתיב הוצאתיך כדמסיק. וצוחו לקבליה יר' עם היות שהיו בעבודת פרך לא החליפו אמונתם והעד היותם צועקים יחד אליו כאו' ותעל שועתם וגומר מורה שהיו כולם מאמינים באלהותו. ולא אשתנו מחמת יאוש בראותם עבודת פרך. ותמן אתבחינו ועכ"ז לא שכחו אלהי אבותם ועם היות שהיו בניהם עובדים ע"ז כדפי' רז"ל לא שהיו בניהם עע"ז ומאמינים באלהותה אלא להתנהג בקסמים וכיוצא וז"ש ועוד דהוו תמן בכל יומא וגומר ועכ"ז לא החליפו אלהותו.

ואע"ג דלא הוו ידעי ביקריה על צד החכמה אלא על צד האמונה וז"ש הוו אזלין בנמוסי וגומר וכדי להודיעם על צדדי החכמה חמו בעיניהון דהיינו צד המופת והיינו ונטל לון קב"ה לפולחניה והיינו מארץ מצרים על צד המופת ואח"כ על צד הנבואה והיינו אתגלי עלייהו על ימא והנה צד האמונה והמופת והנבואה א' וז"ש ולא תימא אלהא אחרא וגומר. ולא תעשוק וגומר אמאי וגומר קשה לו תרתי חדא שמשוה עושק וגזל עם לא תלין שנית מאי אכפת ליה אם ילין ויגבה חובו בבקר. מהכא אוליפנא וגומר כמו מי שממעט חיי העני ממעט חייו כן מי שמוסיף מוסיפין לו חייו ומפסוק ולא תבא עליו השמש ניכר עונשו וניכר שהוא שוה אל לא תגזול ודאי. וטעם הדבר כדמסיק לא תלין דהא כל אינון הבלים וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ר' יצחק אמר וגומר כוונת ר' יצחק כי בא לתרץ קושיא דלעיל דר' אבא כנזכר באופן אחר והוא כי כוונתו ית' לומר חומר הע"ז ולכן הקדים ואמר אל תפנו וגו' כלו' אפילו ההבטה בה אסירא וא"כ ק"ו שאסור לעבדה או לעשות' ולזת הקדים אל תפנו לאלהי מסכה לא תעשו עם שהוא יותר חמור מאל תפנו. ועכ"ז רצה לתרץ תירוץ שני יותר נכון כי עכ"ז עדיין הקושיא וביאר כי נהיות שאמרני לעיל כי בפ' הזאת נכללת פ' עשרת הדברות לכן נתסדרה ממש על סדר עשרת הדברות וזהו כוונת ר' יצחק להביא כאן דרוש הזה עם שכבר כז' לעיל דף פ"א ע"א אך הענין לתרץ קושיא הנז' כי אל תפנו הוא כנגד לא יהיה לך וגומר על פני וגומר ר"ל אל תביט אל האלדי"ם אחרים בהיותם שהם על פני כי כבודי מלא כל הארץ וא"כ פנו אלי ולא אל אלילים. וכנגד לא תעשה לך פסל הוא ואלהי מסכ' וגומר והשאר מבואר וקושית ר"א פשוטה כי נראה כי במצרים קנו אלהותו והלא כל האבות הכירו אלהותו והיותר מבואר ביעקב שהוא שורש האומה כי הוא קרא הע"ז אלהי הנכר כנר' שכפר בהם והיו נכרים בעיניו וקבל אלהותו כמ"ש ונקומה ונעלה בית אל. והתירוץ מבואר כי אמת הוא שקבלו אלהותו מקודם אך לא ניכר גדולת אלהותו כמו במצרים ע"י אותם הנסים וז"א ובגין דכלהו חמו כמה נסים וגומר עוד רמז בלשונו טעם אחר דתמן הוה באתגליא וגומר כי שם ראו עין בעין את מעשה ה' הגדול משא"כ בכל הדורות כי שמענו שמעו ית' ואותו לא ראינו עוד רמז טעם ג' במ"ש ולא אשתנו מנמוסא דלהון לעלמין והביאור כי מעולם לא קבלו ישראל אלהותו ית' כמו במצרים והוא כי מעולם לא היו כ"כ משועבדים בעבודת פרך כמו במצרים כנודע כי לא היה גלות כ"כ כבד וקשה ובהריגת הילדים לרחוץ צרעת מלך מצרים ובהשלכת בניהם ליאור ובשעבודם בעשותם מלאכת הטיט כי לא כמוה בכל העולם ועכ"ז לא הניחו אלהותו ית' א"כ שם קנו אלהותו ית' בעצם ולכן ראוי לו' אנכי ה' אלהיך מארץ מצרים כי שם נזכר אהבת ישראל את הש"י וקבלת אלהותו ית' עליהם וא"כ ואלדי"ם זולתו לא תדע: לא תעשוק וגומר הוקשה לו דקשיין קראי אהדדי כי כאן אומרו לא תלין נראה שאינו עובר אלא עד שילין ושם הוא או' ולא תבא עליו השמש וקושיא זו הק' בגמ' ותירצו כאן בשכיר יום כאן בשכיר לילה אמנם כאן לא רצה לדחוק ולאוקמא הכי והכל בענין א' ופי' הפסוק זה דלא תלין אשתמע ויובן מקרא אחרינא דלא תבא עליו השמש ושם הוא פי' זה הפסוק ואינו חולק עמו. והענין בקיצור הוא כן כי או' ולא תבא עליו השמש יר' להודיענו כי בעון עכבת שכר השכיר גורם כי נשמתו עולה לרקיע ומקטרגת עניו ומת קודם זמנו והיינו ולא תבא עליו וגומר כמו כי בא השמש לא תעשה באופן שתסתלק בעבורו וגם גורם כי נשמת זה הכובש שכר שכיר אינה עולה לרקיע אמנם נשארת למטה ואינה זוכה לעלות וז"א לא תלין כדמסיק.

מהכא אוליפנא וגומר הענין כי אחר שבעושק שכר שכיר גרים לאסתלקא בלא זמנו וימיו מתקצרים אמנם אם לא יעשוק שכר שכיר אין ימיו מתקצרים וזוכה להשלים ימיו א"כ מי שיעשה צדקה שהוא שיתן צדקה מממונו מתנת חנם א"כ זוכה למדרגה גדולה ממנה והיא כי אפי' אי מטו יומוי לאסלקא מעלמ' יוסיפו לו חיים וכמעשה בנימן הצדיק שהוסיפו לו כ"ב שנים על שפרנס אותה האשה בימי הרעב. וז"א מהכא אוליפנא דשפיר יליפנא הכי מן הנז'. מהרח"ו נר"ו: