אור החמה על ספר הזהר ג:קסז

אלהי מסכה נק' השד המחבל הנולד מתאות הטפה ההיא. תו אי אשתמש וגומר היינו ששותה בכוסו ונותן מחשבתו בכוס אשר ראה. ואפשר לפרש ואי אסתכל דקאמר דהיינו בחלמא ויהיה ענינו כמו שפי' בפ' אחרי מות שאם נתעורר האדם בתאות הקרי ואחז באשתו באותה תאוה שמוליד שם ממש מבני לילית ושולטת בו ואין שכינה נמצאת באותו הזווג מפני טומאת הרשעה ההיא ונמצאת הטמאה מזומנת ונותנת נפש רעה במה שהם מולידים והיינו אלהי מסכה וגו'. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא וגומר היינו להסתכל בשכל איכה יעבדו הגוים. כ"ש להתהנות ממנה ברפואה וכיוצא וכל זה כדי שלא יפנה אחריה ויהרהר בעבירה כ"ש לאסתכלא אם מצויירת כראוי. באתר דלא אצטריך שנמשך לו נזק כדפי':

ר' אבא פתח פנה אלי וגומר וכי לא הוה ליה לקב"ה וגומר תימה מאי קשיא ליה וכי איהו קאמר שלא יפנה אל אחרים וי"ל דהכי קאמר שלא היל"ל פנה אלי וחנני דמשמע שבהיותו פונה אליו יחון אותו מפני זכותו וחסידותו ואין ראוי לתלות בזכות עצמו. דוד אחרא מדת המ' בית דוד ואלי יר' למדתי. והוא ממנה דהיינו היות כל נמצא מצוייר בה כאו' ומלכותו בכל משלה ולכך פנה אלי ושם אני מצוייר. אסתכל בהדיה וגו' היינו סוד השפע הבא מן הת"ת אל המ' ופניהם איש אל אחיו ואמר אסתכל בהדיה בזכות המצות שבה מן התחתונים והיינו מ"ן ואנהיר לה היינו מים עליונים זכרים. ושפירא דהאי דוד וגומר פי' משפעו ואורו יונקים כל העולמות ומאירים אחר שקבלה מלמעלה היא משפעת אל כל אות' שלמטה ממנה ויופיה הוא ההארה שהאיר בה כענין הלבנה המאיר מאור החמה.

רישיה הם ג' ראשונות שבמ' הם מצד הבינה והיינו שהם מהזהב והוא דין מתוק יפה והמ' היא מדת הדין ולכך הראש שהם בשאר המדות רחמים הם בה דין יפה. אתרקמת היינו ציור פרטי אברי הראש הם מתתקנים בז' מני דהבא שהם ז' ספי' המתפשטות בבינה עצמה. דיהדר עינוי וגומר הם סוד גדולה וגבורה שבבינה ומבחינתם הוא סוד החבוק כאו' שמאלו וגומר והכוונה באו' הסבי עיניך ירצה הסתכל בי תחלה וזרוק חלי אהבתך אלי עד שיגבר בי עד שתצטרך להסב עיניך מנגדי לתוקף האהבה שהתעוררת בי וז"ש אסחר עיניך לסטרא אחרא וגומר. ואמנם קשה שהיה ראוי שיאמר פנה אליה ותירץ שהכוונה בזה שהצדיק ממש עמו שכינה ובאומרו אלי הכוונה אל השכינה שעמו כדמסיק באו' ויאמר ראה ריח בני וגומר. משמע דעאל עמיה וגומר וקאמר משמע משום דלא אמר ראה ריח בני ריח שדה ממש אלא כריח שדה ומשום דמנין ליה ליעקב ריח שדה וגומר אמרינן דמשמע ועוד או' משמע משום דשדה היינו שכינה שדה תפוחים והיא ריח לג"ע וז"ש דעאל עם יעקב ריח ג"ע שג"ע הוא ג"ע ממש וריח ג"ע הוא שדה תפוחין. והשתא יאמר ראה ריח בני כריח השכינה שהיא ריח לגן עדן והכריח דלאו היינו ג"ע ממש אלא השכינה ואמר וכי היך יכיל וגומר וקושיות אלו לא שייך אלא בגשמי אמנם ברוחני אינו בעל מקום ולז"א אלא גנתא אחרא וגומר דהיינו השכינה והיינו או' עילאה קדישא. רחימותא דיליה אהבת הת"ת אל המלכו' ואחר האהבה הוא הייחוד וז"ש ואתדבק. ולא אתנהיר שאין המ' מאירה ומגלה מאוריה אלא אל הת"ת. לאשתכחא תדיר עמהון דצדיקייא וגומר הטעם כי הצדיקים מרכבה לצדיק יסוד עולם וכדי להתייחד עם היסוד שהוא אמצעי בין הת"ת והמ' ומייחדם היא נמצאת עם הצדיקים כ"ש עם יעקב שהוא מרכבה אל הת"ת שעמו היתה ממש מתייחדת עם הת"ת. אני ה' להכריח אל הנדרש. ואקרי א"י והיא תחות דרגא דיעקב פי' למטה מת"ת ונק' א"י מפני שהיא בירושה לישראל תחתונים והטעם שנק' א"י כדמסיק ואחסין לה קב"ה ליש בגין רחימותא והטעם כי מפני היות השכינה ביניהם למטה הם נגאלים ונצולים מכל צרה שהיא משכונן של יש' בגלותם כדכתיב זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל:

לדיירא עמהון כדכתיב ושכנתי בתוכם וכתיב כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך. ולדברא להו דכתיב על פי ה' יחנו וגו' וכתיב כשמעך את קול הצעדה בראשי הבכאים אז תחרץ כי הנה יצא ה' לפניך. ולאגכא להו כדכתיב ה' ילחם לכם וגו'. וארץ החיים אקרי בערך ג' הטבות אלו שהם גורמים חיים בעה"ז ובבא ונק' ארץ החיים שנותנת חיים לבעליה.

ת"ח אסיר פי' מפני היותן נפשות יש' אחוזות בארץ החיים זו צריכות להשמר מכל זה. דמאיס היינו ע"ז: ומה במה דרחים וגומר פי' הענין הטעם שאין מסתכלין בקשת ובידי כהנים ובאות ברית הוא שלא יבא להרהר אחר הענין ויאמר ב' רשויות כענין אלישע א"כ כ"ש שיבא לטעות בהיותו מסתכל בע"ז.

עוד טעם ב' מפני כבוד המלך אין מסתכלין במלך כ"ש מפני כבוד המלך אין ראוי לאדם להרהר בדבר שהמלך מואס בו. עוד טעם ג' בהיות האדם שוקל הנזק ימשך נזק גדול מהסתכל באלילים מהסתכל בקשת וכיוצא כי בקשת. אינו אלא כדי שלא יביט במקום גביה ונסתר מפני שנראה מיקל בכבוד גבוה כ"ש שהוא מיקל אם יסתכל בע"ז ובחצונים שמא ימשך אחריהם ורוח טומאה נדבק בו ונמצא חוטא ופוגם למעלה. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. וכל מאן דאסתכל בשפירו וגומר ביאר כי אל תפנו אל האלילים עובר בעת שמסתכל בנשים אעפ"י שלא הרהר מפני גזירה שמא יהרהר. אך אם בא ג"כ לידי הרהור אז עובר משום אלהי מסכה וגומר וז"ש אל תפנו אל האלילים וגומר כי אל תפנו הוא הבטה בלתי הרהור. אמנם ההרהור הוא עשיה ממש כי השליט עליו את החצונים הנק' אלהי מסכה שזהו ואלהי מסכה לא תעשו עשיה ממש וזה בסוד העושה עבירה א' שבורא קטיגור א' ממש. ואמר כי גם הבנים הנולדים בעת ההרהור ההוא נקר' אלהי מסכה ממש ונשמתם מצד החצונים וז"ש אל תפנו וגומר כי תבאו לידי עבירה לעשות אלהי מסכה ולכך אם פניתם אל הנשים הזהרו בל תשכבו אז עם נשיכם כי הלא תעשו אלהי מסכה כי הבנים הנולדים נק' אלהי מסכה להיות כשהאדם מקדש עצמו בשעת תשמיש מושך עליו נשמה קדושה ג"כ בהיות דסליק ההוא הרהורא בישא נמשך על אותו הולד נשמת אלהי מסכה: ר' אבא אמר וגומר ר' אבא ביאר הענין כפשטו דאסיר לאסתכלא בע"ז והנה יקשה מאחר שהזהיר על ההבטה והפניה אסורה א"כ איך בא לאסור לנו עשייתם ממש אחרי אשר כבר נאסר אפילו ההסתכלות בהם. וביאר כי הכוונה באומרו לא תעשו הוא כי אסור להתרפאות בע"ז וזהו ואלהי מסכה לא תעשו לכם כלומר לא תעשו את עצמכם אלהי מסכה בהנייתכם ממנה ובהתרפואכם בע"ז. כי העשיה עצמה כבר נאסרה בעשרת הדברות ובזה אתי שפיר שהקדים הפניה וההסתכלות בע"ז היותר חמור מלהתרפאות בה וז"ש וכ"ש לאסתכלא בהו וגומר והטעם כי ע"י ההסתכלות מושך עליו הטומאה בסוד עינא ולבא סרסורי דעבירה משא"כ במה שמתרפא בה שאינו כ"כ איסור כי גלוי הוא כי לצורך הרפואה הוא עושה ולא לזון עיניו ממנו כמו ההסתכלות שגורם ההרהור ג"כ:

ר' אבא פתח פנה וגו' הענין מובן כי מ' נק' דוד או' רישיה גולגלתא דדהבא וגו' יובן מהתיקונין דף קל"ג ע"א ופ' יתרו דף ע"ג ע"א ברזי דרזין והביא זה אגב פסוק אל תפנו אל האלילים וגו'.

ויאמר ראה ריח בני וגו' קשר זה עם הקודם לפי שאמר דשכינה נק' דוד לזה הביא הני פסוקין כלהו דכלהו איירו על שכינה ולא מתפרשי כפשטייהו וגו'.

ת"ח אסיר וגו' הובא זה פה לסיום המאמר על אל תפנו וגו' וביאר טעם לזה כי אפי' בקדושה אסור להביט ומכ"ש בטומאת האלילים. מהרח"ו נר"ו: גליון תו אי שמש באנתתיה וגו' ארור האיש אשר "יעשה "פסל "ומסכה "תועבת ר"ת יפו"ת. עכ"ל. ועי' בספר אור הגנוז בס"ד: