אור החמה על ספר הזהר ג:קסו

אל תפנו אל האלילים וגומר ר' חייא פתח אל תפן וגומר ההיא מצוה סלקא וגו' פי' ייחוד שייחד הספירות העליונות והמשיך אור נעלם ונתהוה מהייחוד והזווג ההוא כעין מציאות נחמד בספי' חשוב ממלאך כמה פעמים והמציאות ההוא המאיר היא המצוה העומדת לפני הקב"ה וכן ההפך מן העבירה והיינו הפגם העליון ח"ו.

תב בתשובה כי ע"י התשובה האור מאיר במקום הפגם ואינו במציאות והיינו העביר חטאתך היינו השביר הפגם המתהוה ואין הכוונה שבטלו מכל וכל אלא העבירו ותקנו בערך למעלה והיינו העברה לבד. הכי הוא ודאי וגו' אפשר דהוא הכריח דבריו ממלת לבד או ממלת אעשה. ותנינן וגו' בא לתקן דקשיא לי' דהוא אמר דממש הוה חוה כאדם דו פרצופין והשתא קאמר אתקן מאי תיקונא בעי לז"א שהקב"ה יפה אותה יותר מאדם ובהיותה אחריו לא היתה יפה (כמותו) אפי' כמוהו ואחר התיקון היתה יפה ממנו כמה פעמים כדמפרש במתניתין ואפי' אדם לא אסתכל בה וא"ת למה נבראת אלא להשתמש בה וי"ל שעת התשמיש הראוי היה בליל שבת ולזה היה האורה מתלבשת אותה מראשה ועד כף רגלה כדי להרחיק מאדם הראשון ההרהור עשה הקב"ה לבוש זה לחוה כדי שלא יסתכל בה ויבא לידי קרי ועל דא מהדר אומ' ותנינן אסיר ליה וגו' וזה האורה יתמיד לה עד ליל שבת שיתקדש היום בסוד תוספת נשמה ידע סוד לזווג העליון ובאותו הדרך יהיה זווגם והנה היא ע"י העון ירדה למטה ונתמעטה וכן אדם הא' ונשתמשו יחד קודם שנתקדש היום. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. אל תפנו וגו' ר' חייא פתח וגו' הוק' לו כי איך יעלה בדעת משה לומר לשי"ת שלא יביט ויראה את החטאים והלא כל כונתו ית' הוא לראות דרכי איש הטובים והרעים כי זה כל ישעו וכל חפצו וגם כי איך לא יראהו ובכל מקום עיני ה' צופיות ואיך יסתרו אותם העונות והוא לא יראהו חלילה. וביאר כי אין הכוונה שלא יביט אל חטאם אמנם הכוונה על אותו הקטיגור הנברא מאותה העבירה ותמיד הוא נגד פניו ית' והשאר מבואר:

ר' יוסי זעירא וגומר ממ"ש נתת עמדי הבין כי עמו ממש ובעת בריאתו נבראת אשתו עמו והוקשה לו מן הנצבת עמך ולא אמר לפניך ושם א"א לפרש הכי ותירץ כי הוא חשב שפי' דבריו הם מאומרו עמדי ולא אמר לי ואינו כן אלא עיקר הדיוק הוא באומ' נתת לשון נתינה כי הכוונה מעת אשר נתת היתה עמדי תמיד אמנם התם אמר הנצבת עמך ופי' הוא כי מעת שאני נצבת כאן הוא עמך אמנם לא מעת שנבראת בעולם. והקשה לו ממקום אחר עם שהוא מענין הראשון או' אעשה לו עזר כנראה עתה מחדש רצה לעשות לו עזר ותירץ כי האשה בעצמה ברואה היתה עמו אמנם לא היתה לו עזר לפי שהיתה מאחריו כנודע ועתה תיקן לו אותה האשה שתהיה לו עזר ממש והוא בעת שנסרה ואז היתה יכולה לשמש את בעלה ואו' אעשה כנראה מחדש הכוונה אתקן לו עזר כמו לא עשה שפמו. והנה התיקון עצמו היה מחדש אמנם הבריאה כבר היתה נבראת שאל"כ היה לו לומר אברא לו עזר אמנם כבר היו נבראים כמו שכתוב זכר ונקבה בראם כמ"ש כי מעת בריאתם היו זכר ונקבה יחד. ולא הביא בתחלה ראיה מפסוק זכר ונקבה בראם שאינה ראיה ברורה רק אחר שהביא ראיה מאומ' אעשה ולא אמר אברא ובכח ראיה זו תבין פסוק זכר ונקבה בראם. וביאר ענין גודל תפארת יופי אדם וחוה ואפי' אדם לא יכיל לאסתכלא באנפי אתתיה עד דחטאו ואתמעט נהורא וכדין יכיל לאסתכלא בה ואז וידע אדם את אשתו ולזה הוציא התשמיש בלשון ידיעה כי הביט בה וידע מה דלא הוה יכיל להביט בפניה עד עתה ובזה וידע בכולא במראה ובתשמיש ולהכי אפקיה בל' ידיעה:

ותנינן אסיר וגומר כאן גלה לנו טעם הבאת המעשה זה לכאן והוא כי בסוף מעשה זה נזכר ענין אל תפנו אל האלילים ולכן הובא לכאן מעשה זה דר' יוסי זעירא. והנה ביאור הכתוב כפי זה איירי על הנשים דאסור לאסתכלא בהו ועובר משום אל תפנו אל האלילים. ולהיות כי נשי ישראל קדושות הן ואיך אפקינהו בלשון אלילים לזה ביאר כי מתוך אסתכלותיה בנשים ייתי להרהורא בישא שהוא המשכ' החצונים הנק' אלילים וז"א בגין דא ייתי בהרהורא בישא ויתעקר למלה אחרא וגומר. מהרח"ו נר"ו: