אור החמה על ספר הזהר ג:קסב

למחדי באתתיה וגומר לזמנא לה וגומר שלא תהיה אנוסה שאין קדושה נמצאת שם כלל ויכוונון תרוייהו שלא תהיה ישנה והטעם כי העיקר הוא שלא תהיה פרוד הלבבות וז"ש וכד משתכחי וגו'.

דלא אוקים מלה דא שאין מי שיקרא באמיתות קדוש אלא הוא ורצה שישראל ידמו אליו ויקראו קדושים כמוהו ממש ולא נתן מתנה זו לזולתם.

בגין לאתדבקא ביה יר' חלק הקושר ישראל עם הקב"ה הוא זו המעלה שהיא הנקראת קדושה ולזה לא רצה שתהיה המעלה הזאת אלא ביה וכן בישראל לאתדבקא ביה וגומר ביה ולא באחר' שלא יתדבקו בו:

איש אמו וגומר בפרשתא דא כללא דאוריי' אלא ודאי להקישן וא"ת והלא בי' דברות ג"כ נסמכו וי"ל ששם נהפכו שבת ואח"כ כבוד אב ואם מאן דדחיל האי וגומר שכיון שאינו ירא הוריו סופו לחלל את השבת מפני שהם חנכוהו בשמירתו וכיון שאינו ירא מהם סופו לשכוח מוסרם ואפשר ג"כ כי אביו ואמו הם סוד ת"ת ומ' והם הם שבתותי.

הוי אימא מנוקבא שהיא קרובה אל שערי מות ורחוקה מן הקדושה ולכך הבן הקדוש יש לו להחזיק טובה לאמו יותר מאביו שבטבעו הוא קדוש ולא היה לו טורח מרובה כ"כ:

ר' יהודה אמר וגומר שקיל דא לדא שבת וכבוד אב ואם ומורא' שסודם א' והיינו וכלא כחדא וגומר ואם נפרש כחדא אתתקלו זכור ושמור אב ואם לא יתרחק. כי קדש הוא היינו מ' שמור זכור לת"ת דהיינו אבא ואימא כדפי'. איש אמו ואביו תיראו ויראה זו כתיב נמי לגבי שבת דכתיב את שבתותי דהיינו תרין שבתות זכור ושמור תשמורו ומקדשי שהם הם תיראו וכן ראיה מן הפשט מקודשי דהיינו אב ואם גשמיים וכמוהם רוחניים כנז' וז"ש ואינון אבא ואימא. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. איש אמו וגומר הא תנינן דפרשתא דא וגו' הק' (כי) דהא תנינן לעיל כי פרשתא דא כלולה כל עשרת הדברות א"כ למה לא נסדרה כסדר כל עשר'הדברו' ולמה סמך איש אמו ואביו לאת שבתותי וביאר כי מי שירא מאביו ואמו ומקיים מצוה זו ג"כ מקיים מצוה ואת שבתותי וגומר במה שיובא לקמן כי שבתותי הם ת"ת ומ' שם אב ואם וב' המצות הם מצוה א' והק' ג"כ למה הקדים האם באומ' איש אמו ואביו וביאר כי לענין מורא ראוי להקדים האם לאב כמה דאוקמוה רז"ל דגלוי וידוע לפניו ית' כי הבן יש לו מורא מאביו יותר ולזה הוצרך להזהיר יותר על אמו והקדימה בענין המורא ולא כן בענין הכבוד כי הקדים האב כי גלוי וידוע לפניו ית' כי הבן מכבד אמו יותר שאמו משדלתו בדברים מכבדה יותר מאביו. ולא רצה להאריך כאן רק אמר כמה דאוקימנא ר"ל כבר תירצו זה רז"ל וז"א אבל אימא דלית רשו בידהא וגומר והוא סיום המדרש הנזכר ולקשר הלשון אמר כך. ור' יצחק תירץ באופן אחר כי הקדים אמו כי אמו גרמה לו כל הקדושה ההיא כי שבחה גדול בזה אשר קדש' עצמה בעת תשמיש והטעם כי האיש יודע דרכי התורה וקדושתה ולא האשה ועכ"ז קדשה וגומר. ור' יהודה תירץ באופן ג' וע"ד קושיא אחרת או' ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים הקדים הארץ ובפסוק אחר בראשי' וגומר הקדים שמים והתירוץ שם הוא להורות כי שניהם שוים וכן הענין כאן להורות ששניהם שוים וצריך לנהוג באביו כמו באמו ובאמו כמו באביו וע"ד זה ביאר אומרו ואת שבתותי תשמורו והוא כי יש לראות כי השבת יום א' הוא ולמה נזכר בלשון רבים כאומ' שבתותי אמנם יובן עם הנזכר כי הנה ליל שבת היא כ"י אמנו יום השבת ת"ת ושם נזכרו שניהם כל אחד בפסוק שלו כמ"ש זכור את יום השבת והוא ת"ת ושמרתם את השבת כי קדש הוא מ' וכן כל שמור במ' וזכור בזכר ולכן עתה יחדם והשום באומ' ואת שבתותי תשמורו להורות כי שניהם שוים לענין שמירתם. ואפשר כי גם בזה כיון לתרץ הקושיא ראשונ' דאמאי שקיל וסמיך דא לדא ויתרץ כי כמו שהשוה אביו ואמו בכבודם ג"כ השוה ליל שבת ויומו בשמירתם כי שניהם שוים דא אבא ואימא לגופא וב' שבתות אבא ואימא לנפשא והק' כי כאן סמך כבוד אב ואם לשמירת שבת ושם סמך שמירת שבת למורא המקדש ותירץ כי הכל א' אמנם תחלה ביאר פשט הכתוב כי ומקדשי הוא כמשמעו שהוא ביהמ"ק ואח"כ פי' ואמר תו וגומר. מהרח"ו נר"ו: