אור החמה על ספר הזהר ג:קס

לא ידעו שבעה פי' הכלבים הם מלאכי חבלה שהם עזים לנפש לאבדה ולחבלה לא ידעו שבעה שאינם שבעים מהרשעים לגיהנם והמה רועים הם הם עצמם המנהיגים לאדם לגיהנם בפתויים הרע שהם המשטינים אותם וכל דא מאן גרים וגומר והיינו דכתיב לא ידעו הבין בשעת תשמיש. קדושים תהיו בשעת תשמיש להוליד דור קדוש מפני שאתם דבקים בו ואני קדוש כדמסיק: ר' יצחק וגומר וכי בגין וגומר דאדרבה מפני שהוא צלצל כנפים דהיינו שהכנפים העליונים מצלצלים בה אין בה דין והיה ראוי שלא יאמר עליה הוי שהוא פי' קנטורא דהיינו קטיגוריא ודינא וז"א דכתיב בה הוי ארץ צלצל כנפים להראות שמטבע לשון הכתוב משמע הוי ארץ מפני שהיא צלצל כנפים ואין צלצל כנפים סימן אל הארץ לבד וארץ זו על מ' קאמר או על הארץ התחתונה דכתרוייהו משתמע לקמן:

תניא א"ר יצחק א"ר יהודה כל עלמא כלהו הם עולם א' כלהו פרטים הרבה א"כ אפי' בעולם הנפרדים יש בחינ' מתעלת המאחדת רבוי הסוגים ועל זה לא אתאחד באחיזות רבות אלא באחדות מיוחד דהיינו בחד עיטרא שהיא המ' שבעמקיה אין פירוד ומשם יפרד למטה. וכד אתדן מוצא הדין והרחמים אמר מפני ששם אחדות הפעולות ה' הוא האלי"ם. ולמטה יפרד הדין לעצמו וגומר שאלמלא יפרדו ויפעול הדין לעצמו בלי המזגת הרחמים יתחרב העולם וז"ש וכד אתדן משפטיך לארץ הם בחינות הת"ת הנק' משפט עם המ' הנק' ארץ צדק למדו כאו' והוא ישפוט תבל בצדק ויכולים לסבול ואם לאו לא יתקיים מתיקת הדין כנזכר ולזה השרשים מתאחדים ונתאחזים בלתי נפרדים כנזכר כדי שיתפעלו הענפים בשרשים ויתקיים העולם:

ותאנא בההוא זמנא דדינא תליא בעלמא להשפט בדין וצדק אתעטרא בדינוי שהיא גבורה תתא' מקבלת מגבורה עילאה והיא מתעטרת בענפי הדין המתפשטין לה. כמה מארי גדפין מלאכין בעלי כנפים והם מלאכי דין קשה כדמסיק. כדין מתערין גדפין וגומר סוד הכנפים בכל מקום הם כחות מתפשטין והוא לשון כנופיא וקהל עם והכוונה כאשר בעלי הכנפים מתעוררים כנפי המ' מתפשטין לקבל אלו תחתיה' הכוונ' להשפיע להם כח הדין וזהו צלצל כנפים פי' הוי ארץ שהיא מ' שהיא מצלצלת בכנפיה על בעלי הדין ואז מתעוררים ואפשר הוי ארץ על ארץ התחתונה קאמר כשהיא נדונת במ' בהיותה צלצל כנפים:

א"ר יהודה חמינא בני עלמא וגומר יר' מה שנראה מהם הוא היות בהם העזות פנים בגילוי וזה יתפשט בכל העולם וז"ש חמינא בני עלמא בחציפותא ורואה אני שאותם הכשרים אין בהם העזות הזה וז"ש בר אינון זכאי קשוט. ובג"כ אני דן בזה דכביכול כלא הכי אשתכח ששאר כל מה שהם פועלי' בסתרי משכיתם הוא כנגלה שהוא רע ואין מקום טהור בהם כיון שיש בהם סימן זה לכשרים וזה לבלתי כשרים כנגליהם כן הוא מסתורים שלהם והכרח לזה בא לטהר וגומר וכן אלו שהם מטהרין עצמם בבוש' פנים הטהרה מסייעתן אמנם שאר בני עלמא בא לטמא וגומר לפחות אנו רואים אותם שהם טמאים בעזות פנים א"כ כך הוא הכל.

אמאי בגין דדברי תורה וגומר ר' יוסי מותיב לה ומפרק לה בגין דדברי תורה סלקאן הכוונה עולים על כל הקרבנות והטעם כי הקרבן ייחוד קב"ה ושכינתיה אבל לא שייחד אותם החוטא בעצמו אלא ע"י הכהן המקריב הקרבן ליהו"ד ואין כן דברי תורה אלא הוא בעצמו בהבל פיו הוא מייחד קב"ה ושכינתיה והוא מקריב עצמו לאש התורה והבל פיו ריח עשן המערכה שע"י מתייחדים קב"ה ושכינתיה והוא קרבן נבחר במקום החלב והדם הבהמה הנעשה ע"י הכהן הוא מקריב האדם עצמו ע"י עצמו ורוחו ונפשו והבל פיו: דכתיב זאת התורה יר' שהתור' משובחת מהקרבן שיש לה כח כנגד קרבנות מרובים ומכפר רבוי עונות כא' והיינו או' שקילא אורייתא וגומר. א"ל הכי הוא ודאי וגומר משום דקשיא לדברי ת"ק שאם כדבריו שעסק התורה עדיפא מכלא א"כ לומדי תורה לא יצטרכו לקרבנות ואינו כן. לזה א"ר יוסי לר' חייא הכי הוא ודאי אמנם דוקא דאתגזר עליה עונשא יר' עונש עליון כמו בית עלי הוא פטור אבל אינו פטור מעונש תחתון כמו אם עבר וחלל שבת בעדים והתרא' וברח ועש' תשוב' כל ימיו בסיגופין ותעניות ונתכפר עונו למעלה ומצאוהו ב"ד אח"כ הורגים אותו כי עונש תחתון לא נתכפר לו. ובגין דילעי בה וגומר הכוונה שמפני תועלת הנמשך למעלה הקב"ה מתיר לו עונשו וז"ש ובגין דילעי בה מכאן ואילך לשמה דהיינו לייחד קב"ה ושכינתיה ואם ימות יתבטל הזווג הזה המתהוה ע"י תורתו ולזה קב"ה אתפייס בהדיה פ" מתפייס בזה עם היות שאין זה כנגד זה שהתורה מצות עשה והעונש היא על לא תעשה וקיימא לן אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד של מצות אלא הכוונה כנז':

ת"ח לא אתדכי וגומר ראיה אל מעלת התורה על הקרבן שהרי לא אתדכי בר נש לעלמין אפילו הקריב קרבנותיו אלא במילי אורייתא שהם גומרים טהרתו. בג"כ מילין וגומר מפני שהם מקוה טהרה לטמאים אינם מקבלים טומאה כלל כמקוה שהוא מטהר את הטמאים שאם היה מקבל טומא' לא היה בו כח לגמור הטהר':

אסוותא באורייתא אשתכח כנגד מה שאמר שהיא מבטלת הגזר' כענין הרפואה אל החולה דכתיב רפאות תהיה וגומר וכנגד מ"ש שהיא מטהרת טומאת הנפש אמר דכייתא דכתיב ירא' ה' טהורה. כנגד אומרו שהיא טהורה ואינה מקבלת טומאה אמר מאי עומדת לעד וגומר דהיינו שאינה מבטלת טהרתה לעולם.

א"ל ר' חייא לר' יוסי יראת ה' כתיב ולא תורה פי' כי תורה הוא בת"ת ויראת ה' היא מ' וז"ש יראת ה' כתיב כי מלה זו יורה למטה על הקרבנות שהם מסטראה ולא על תורה קאמר.

א"ל ר' יוסי לר' חייא הכי הוא ודאי והא וגומר פי' מאי דפרכת דיראת ה' כתיב קושטא קאמרת ולא קשה מידי דאורייתא מסטרא דגבורה קא אתיא כאו' אש דת למו ולפי זה פי' יראת ה' יר' יראה שהוא שם ה'. א"ל ר' חייא לר' יוסי ומהתם נפקא וגומר פי' וכי מגבורה נפיק יראת ה' לאו הכי שהרי אמר ראשית חכמ' וגומר פי' ראשית גילוי חכמה הוא יראת ה' משמע שתחלת הנאצל מחכמה היא יראה א"כ א"א לומר דעל שם הגבורה קאמר שתקרא יראת ה' והדרא קושיא לדוכתא דעל מ' קאמר שאפילו שהיא יוצאה מחכמה עכ"ז היא יראה מצד הדין ועוד נוסף על זה דכתיב יראת ה' היא טהורה וטהורה לא שייך בת"ת אלא קדוש' דכתיב כי קדוש אני ה' ומלת קדוש אהדר לשם עצמו דהיינו ת"ת וז"ש ודא אורייתא דהא שמא וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. לא ידעו שבעה כד"א וגומר הביא ראיה כי אלו הכלבים הם שלוחי גיהנם כי הכא כתיב לא ידעו שבעה וכתיב התם לעלוקה וגומר והוא גיהנם שאינ' שובעת מהרשעים וז"ש אח"כ איש לדרכו פנו ר"ל דקאי לכלבים הנז' כי הם משוטטים איש מקצהו להביא טרף לביתם לגיהנם כי מרגלי גיהנם הם והשאר מבואר:

קדושים תהיו. ר' יצחק פתח וגומר הוקשה לו כי אדרבי הארץ אשר היא מסוככת בכנפים הנעשים לה צל אדרב' שבח הוא לה כמ"ש וגנותי על העיר הזאת ואיך אמר כי יש לה הוי על שהיא צלצל כנפים וביאר כי הלא בעת שברא הקב"ה עלמא נודע כי הוא נמשל אל האגוז אשר המוח בתוכו וסביבותיו כמה קליפות וכמ"ש ירושלם בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות כי זהו סוד ואלה המלכים וגומר כנרמז פ' משפטים דף ק"ח ע"ב והנה עמיקתם הם סוד הקדושה כי עמקו מחשבותיו עמוק עמוק מי ימצאנו וקליפות הם נקראים מסתרתא כי הם מסתירים את הקדושה כקליפות האגוז אל המוח שבתוכו ורצה השי"ת לגלות עמוקות מני חשך המסתיר אותם. ולאפיק נהורא הוא המוח מגו חשוכא הם הקליפות דהוו כלילן דא בדא ע"ד האגוז אשר קליפותיו כלילן עם המוח וכשירצה האדם לאכול מוח האגוז ישבר הקליפות ויסירם ויאכל המוח כן השי"ת שבר הקליפות וגלה אלהותו ית' כמו שרמז שם פ' משפטים דף ק"ח. ואומ' דמגו טב נפיק ביש והיל"ל דמגו ביש נפק טב כאו' בתחלה הכוונה לרמוז כי הקב"ה גלה האור מן החשך וגם מגלה החשך מן האור בסוד בריאת הקליפות ואחיזתם באור הקדושה בסוד התוכא דנפק מיניה כל הקליפות הנה השי"ת פועל ב' ההפצים המציא הקליפות תחלה מן האור ואח"כ שבר אותן וגלה את האור מתוך הקליפות. הנה העולה מזה כי הקליפות היו חופפים אל הקדושה וכן הדין חופף על הרחמים לכסותו שלא ירחם על העולם ובזה נבא אל ביאור הפסוק הנז' הוי ארץ צלצל וגומר והביא. תאנא א"ר יצחק וגומר להורות כי אם אין שיתוף הרחמים בדין אתחריב עלמא כמ"ש כי כאשר משפטיך וגומר סוד רחמי הת"ת הם בארץ היא מלכות שהוא מקור הדין אז צדק למדו וגומר כלומר יוכלו שאת יושבי תבל את מדת הצדק שהיא סוד הדין: אמנם אי אתדן עלמא בדינא לחודיה אתחרב עלמא ובזה יובן פסוק הוי ארץ וגומר והביאור כי ותאנא בזמנא דצדק אתער בדינוי כדין כמה מלאכין הנק' מארי דגדפין והם המשוטטים בעולם לראות החוטאים והרשעים ועולים להשטין ולקטרג ואז מתחברין עמהון מארי דדינא קשיא והקליפות ג"כ כולם מתחברין בעת ההיא לאשגחא בעלמא וכד עלמא אתחפף בההוא מארי דגדפין ומארי דדינא קשיא כדין שלטא דינא בעלמא ולזה הוי ארץ צלצל כנפים וגומר והובא כל זה כאן להורות כי צריך האדם להיות קדוש כדי שלא ישלטו בו אותם מארי דגדפין ומארי דדינא קשיא לסאבא ליה וזהו צווי תורתינו באו' קדושים תהיו וגומר:

ר' יוסי הוה אזיל וגומר א"ל ר' חייא האי דאמרו רבנן אבל בתורה הוא מתכפר ואמאי ותירץ כי ד"ת חשובין מכל הקרבנות כולם וכמ"ש זאת התורה לעולה וגומר פי' אדם הלומד ועוסק בתורה שקול כמו העולה והחטאת וגומר ועולים לו ד"ת במקום כל הקרבנות והכרח שלו שהיל"ל זאת תורת העולה והחטאת וגומר אך הכוונה הוא כנזכר וזהו לעולה במקום העולה וגומר, א"ל הכי הוח ודאי וגומר וביאר כמה תועלת יש בתורה. ואמר אסוותא וגומר. מהרח"ו נר"ו: