אור החמה על ספר הזהר ג:קנה

אחות כמה דאוקימנא וגומר והיינו להכריח אחות אמך דא ירושלם: בגין דאמר בת אביך ודאי וגומר הכוונה שא"א להיותה בת אם ולא בת אב וכן בת אב ולא בת אם שהיא בת החכמה והבינה יחד לזה תירץ שיש לה ב' בחינות א' מצד החכמה ונקראת כמותה חכמה בת אב הב' מצד הבינה ונקראת בשמה בינה בת אם וז"ש ועל כל פנים בין האי ובין האי מאבא ומאימא אשתכחת הכיונה על הבחינות שבה. אמנם טעם למה תקרא זו בת אבא ובת אימא גילה הכתוב או' מולדת בית או מולדת חוץ דהיינו כשהיא נאצלת מחכמ' אל הבינ' תקרא בשם חכמה כנזכר בתיקונים ומולדת בית מפני שאין זה אצילותה בנגלה אלא אצילות נסתר ונעלם בבית דהיינו הבינה. ומולדת חוץ היינו בהיותה נאצלת מבינה ולחוץ אל מקום הגילוי:

ור' אבא פליג את"ק ואמר דמולדת בית הייני מציאות אצילות' מבינה הנקר' בית כמו שיבאר שהבית הולידה והצמיח' אל מקומה בצלמו דת"ת. ומולדת חוץ היינו נסירתה משם ואחר שנלקחה משם ונבנית היא מולדת חוץ כדמסיק וז"ש מאן הוא בית דאתבני בחכמה ובודאי אינה בחכמה וג"כ אינה מ' שאינה נבנית אלא על ידי הת"ת ואין ספק שהיא הבינה וז"ש הוי אימא כלו' אמור אתה מעצמך על צד האמת דא נהר דנפיק וגומר א"כ אחר שעליה נאמר יוצא לענין השקאתה א"כ שייך חוץ.

כד נפקת מן וא"ו דהיינו בנסירת חוה מאדם שהיתה נאחזת בו והיא והוא הכל דבר אחד ושם נעלמת ושם נולדה ונאצלה.

כמה דכתיב עצם מעצמי ובשר מבשרי וגבי הת"ת שייך מוליד המ' כענין האב שהבן מבשרו ועצמיו כן המ' מעצם הת"ת ומבשרו שהם ב' בחינות שבו דין ורחמים לבן ואדום או רך וקשה ובבחינ' זו היא ביתו. וכתיב ויקח אחת מצלעותיו דהיינו מעצמותיו ובבחינה זו היא מולדת חוץ מאתר דז"א אשתכח דהיינו ת"ת כנזכר:

וע"ד א"ר יהודה וגו' לעיל פי' הכי ר' יהוד' ואצטריך ליה הכא לפרושי אחותך היכי הוי.

דלא אעדי וגומר רמז לה למה פי' ר' יהודה מענין רעים לעיל. ירושלם הבנויה וגומר יר' ירושלם הגשמית היא בנוי' כעיר מ' כאשר היא מחוברת לת"ת וזהו כעיר שחוברה לה ת"ת יחדו והיינו או' מאי שחובר' לה וגו' אם היה הכוונ' על הת"ת הל"ל כעיר שחברה לה אמנם או' יחדו בא להוסיף כעיר שחוברה לה הת"ת יחדו בו' קצוות וז"ש בגין דאזדווג בה מלכא משית סטרין שהת"ת יקבץ ו' קצוות המסתעפים ממנו וכולם יבאו להשפיעה ולזה יהיו יחדו למטה ביסוד וז"ש בכל סטרי מלכא בדרגא דצדיק וכל כתרי מלכא שבה לרבות כל מה שנכלל בת"ת במציאיות אפילו ג' ראשונות הוא מחתימן ומציירן במ' ע"י היסוד והיינו יחדו ולכך ירושלם תתאה כירושלם עילאה בהיותה נכללת תכלית הכללות כנזכר. ר' יצחק אמר ששם עלו וגומר תריסר תחומין הם י"ב גבולי אלכסון שבת"ת כנודע מההוא אילנא ת"ת רחמים רבא מצד הגדול' ותקיף מצד הגבורה והיינו ג' קוים חסד דין רחמים הכוללים ו' קצוות והם ראשים לי"ב. דאתחסן וגומר והיינו שבטי יה כנזכר באדרא די"ג תקונין עילאין מתגליא בת"ת ע"י אבא ואימא י"ה יו"ד חכמ' ה' בינה ואמר דאתחסן דברא ירית מאבא ואימא והיינו תרין עטרין שהם חסד שבחכמ' וגבור' שבבינ' דירית.

משפר סהדותא וגומר פי' עדויות הרבה מעיד על אבא ואימא אמנם זה מבחר עדותו היותר טוב שבבחי' שיש לו מאבא ואימא. שבטי יה עדות לישראל ירצה שבטי (שבטי) וגבולים שהם י"ב הנמצאים למט' בת"ת משם י"ה הוא עדות לישראל ת"ת בעדות שמעיד שהוא ברא מזווגא דאבא ואימא והיינו שגיוני הבן על האב והאם מורה שכל בן נוטל סימנים דאבוי ואמיה:

ואינין נהרין וגומר פי' י"ב גבולים שהם ו' ממעלה למטה מסטרא דאבא וששה ממטה למעלה מסטרא דאימא וז"ש ואינון נהרין עמיקין היינו במציאותם בעמק וז"ש ששם עלו שבטים ואל תחשוב שהם סתם שבטים אלא ממש כמציאותם בזכר שהם שבטי י"ה עדות לישראל באות' הבחינה הנבחרת הם עולים בעיר ירושלם כנזכר. וכל כך למה שאמרת שהם שבטי י"ה ממש בהעלם ולא בנגלה לזה פירש להודות לשם יהו"ד יר' לקשט המ' ולתת לה הוד והדר שהיא שם ה' שם לת"ת ודאי.

בגין כך אהדר למלת ירושלם דקאמר כי מפני שירושלם היא נגדיית לירושלם העליונה מ' לכן שמה ישבו וגומר כדי לרשת מ' העליונה. ודא הוא שירתא הוקשה לו כי לפי הפשט נראה שכוונתו לפרש שבחי ירושלם הגשמית שהיא נגד ירושלם העליונה א"כ היה ראוי שיקצר בענייני המ' ויאריך בשבח ירושלם לז"א ח"ו עם שהנחיל בשבח ירושלם התחתונה עיקר כוונתו בשבח ירושלם העליונה מלכות עילאה ושבחו הם שבחי ירושלם התחתונ' העדות אלי' כנז':

ר' חזקיה אמר וגומר בא לפרש אומ' ערות כלתך. דמאן דפגי' לתתא וגומר כדמסיק כי אע"ג שאינו עבירה לבא אדם על אשתו בחול עכ"ז כיון שאם יוליד בשבת יוליד בנים משובחים ואם יולידם בחול אינם הגונים כל כך נמצא שבצד מה שפוגם את בניו א"כ גם בערך זה פוגם הכלה ומשום דדבר זה זר למאד אמר דא וגומר כי הסוד הזה אינו נמסר לכל שלא אמרו אלא עונתן של ת"ח וקשיא כי לפי דרכו היה ראוי שיהיה ענין זה נזהר לעמי הארץ אינו כן לזה תיקן כי לענין זה אסתלקא שכינתא וגומר ולכן אינם פוגמין בה ועכ"ז נראה שצריך ליזהר שלא יבא לידי קרי שאם לא כן נמצאת מצוה הבאה בעבירה. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ר' חזקיה אמר כולא ברזא עילאה הוא וגו' זה נתבאר בפ' קדושים דף פ"א ע"א כי הת"ח דידעי סוד זווג העליון שהוא ליל שבת דוקא ג"כ הם צריכין למעבד הכי וכדין בנין דלהון נק' בנין דמלכא והטעם כי בימי החול שלטי' ימי החול והקליפה ובנין דאתעבידו אז נשמתהון הוו מימי החול ולפעמים מן הקליפות * נ' דחסר כאן אבל המשמשין בשבת בנים הנולדים אז כו'. אז נולדים משבת מזווג העליון דמלכא כי ימי החול לא שלטי אז לאפקא נשמתין. ואם הם פוגמין בזה המשמש בחול פגמי לעילא במ' העליונה וביאורו כי הנה יש כמה קליפות נאחזים מצד הכלה העליונה ואם האדם משמש מטתו בחול מעורר הקליפות שהם ערות הכלה הנז' כנזכר בתיקונים תיקון נ"ו והנשמה באה מן הקליפות ההם וזהו ערות כלתך לא תגלה והנה פי' הפסוק על אופן זה הוא לחכימין דידעין בהאי רזא. אך המון העם שאינ' יודעים רק פשט הפסוק הכתוב כפשטו שלא יגלה ערות כלתו אשת בנו ובזה אינם פוגמים כי אינם יודעים מה שעושין משא"כ ת"ח פוגמין לעילא כנזכר בזולת דגרמי לאסתלק' שכינתא מבינייהו משא"כ המון העם החוטאים. עכ"ל: