אור החמה על ספר הזהר ג:קמב

עד כען לא חמיתא וגו' פי' כי ר' ייסא לא הורגל בין חבירי ר' שמעון ולא הי' בקי בסתרי תורה ולכן לא ידע דורש אל המתים הנדרש לעיל וסוד מתי ישראל ולזה א"ל עד כען לא חמיתא גדפא דצפרא פי' כנפי שכינה הנק' צפור וכנפיה הם כנופיא ומחנותיה והמשתלשל להבחין בין ימין לשמאל. שכבר מתו בזמנא אחרא בהיותם בעוה"ז שאינם נהנים מחיי העולמות החיים הנצחיים הם מתים ובהסתלקותם הם נהנים מכל העולמות בסוד קשר רוח נפש ונשמה וחליצת עצמות הם חיים באמת שהם חיים חיי כל העולמות כולם א"כ אינם מתים,

תאנא וגו' צרור החיים קארי למה שהנשמות מתעדנות תחת כסא הכבוד והיינו בצרור החיים שהחיים העליוני' נשפעים בה וצרורים שם יחד ומשם יתפרדו למטה והיינו בצרור החיים את ה' ת"ת אלהיך מ' הרוכבים על הכסא. ולזה הקשה נפש אדוני נשמת אדוני מבעי ליה שהנפש קשורה בקבר. אלא היה קשר הנפש ברוח ומתעדנות כחדשים וכיוצא. מבי כנישתא וגומר על דרך שפי' במס' תעניות שהיו מתפללים קודם בבית הכנסת והיו גולים מבית הכנסת לפי ד"ר אלעזר אח"כ ברחובה של עיר אח"כ במלון אורחים שהוא בית הקברות כשם לנים אותם שהלכו מן העולם הזה לעולם הבא:

אמאי לבי רחוב אחרא כלומר גלות מבית כנישתא לבית כנישתא לעורר לבות האדם לתשובה בגלות אמנם לבי רחוב אחרא תיפוק ליה שהרחוב הוא גלות למה נצטרך לרחוב אחרת. ותי' ר' יהודה בגין דיתערון שע"י גלות תורה מתעוררים המתים וכל תוספת מתים היא תוספת התעוררות. ור' אבא מוסיף אפי' שינוי מקום בבית הכנסת עצמו כענין השכינה שנסעה י' מסעות במקדש מכרוב לכרוב וגומר עד האחרונה תהיה מדבר בית הקברות כנזכר ובא לומר שלא נעשה מיד לבי קברי. מסתפי וגומר או מפני צער גלות תורה בעצמה או מפני שלא היו בקיאי' בתורה במלאים וחסרי' כההיא דלעיל ומכל צד ימשך עונש: א"ר יהודה מאי שנא הכא כתיב למעני וגומר דשקיל האי כהאי בתמיה. אלא בגין דדוד זכה דהיינו מ' מדתו וחברה בג' אבו' והיינו שמלך בחברון ז' שנים כדפי' בזוהר ולכן אמר למעני דהיינו מ' ולמען דוד עבדי פי' ייחוד שייחד אותה בג' אבות:

במעשה ארץ מצרים וגו' שמא קדישא סתים וגליא פי' יהו"ד דהיינו עצם הת"ת נעלם בהיכלו שהוא אדנ"י.

ובג"כ כולא וגו' כל הדברים הנמצאים בעולם מפני שנמצאו מכח שתי שמות אלו יש בהם נגלה ונסתר. ואורייתא כדברי רז"ל כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה ולזה היא ממש כשמותיו שיש בה סתים וגליא סוד ופשט. ואין מנין זה בסתם לכל התורה אלא אפי' בפרטים אפי' בפסוק אחד או פרשה א' ימצא בה סתים ונגלה ואף אם יתעלם סודו מעיני שכלינו:

דתניא וגו' מייתי כל האי דר' יהודה ור' אבא וכולא עד סופיה לפרושי קרא דלספר בציון דפתח ביה:

א"ר אבא וגו' ר' יהודה וגו' דהיינו כפשטן של דברים שישבה בפתח עינים גרמה כל טוב בית דוד. ור' אבא אמר כי בסוד היו כל דבריה והכרח לזה אומרו בפתח עינים וכדמסיק ולזה לא היה חציפותא כלל אחר כי כל כוונתה היתה לרמז נסתר. ואפש' דר' יהודה לא פליג אדר' אבא אלא יאמר ששמה פניה כנמר לעשות הרמז הרוחני הנסתר.

ותאנא מאי חמאת צדקת וגו' דלענין זנות ח"ו דצדקת היתה ואם מפני שהיתה זקוקה ליבם היה ראוי שתתבעהו בדין או חלוץ או יבם א"כ מאי חמאת אלא ידעה בבית חמיה וגו' פ' בהיותה בבית חמיה נתחכמה לדעת ההנהגה דקב"ה בעולם השפל עם בני אדם בסוד הגלגול וידעה ענייני ער ואונן ונפילתם ותומתן ע"י יהודה עצמו כנז' בסבא. ובגין דהיא ידעת וגו' והשיגה סוד הענין מעצמו היה נעשה הדבר אלא שהיא ידעה הדבר שנתגלה לה ברוח הקדש. קב"ה אוקים מלה על ידהא שהיא בעצמה תגרום הדבר שיבא יהודה אליה ולא יהיה הענין כשאר גלגולים שמעצמם נעשים ואין בני אדם יודעים. ואזלא הא וגו' אלא שאכלה דוד פגה ואם היה מניח הדבר אל ההנהגה העליונה היה נעשה הדבר מעצמו וכן זה הענין מעצמו היה נעשה הדבר אלא שהיא ידעה הדבר שנתגלה לה ברוח הקדש וקב"ה רמז לה היא בעצמה שתגרום כנז' ולא כן ענין דוד ממש שגרם שלא כרצון ה'. ונקט בת שבע אם שלמה שלא היה בו חטא כנז' בענין תמר ובניה וז"ש אוף הכא וגו' כמו ששלמה ובת שבע בלא חטא כן תמר ובניה בלא חטא אבל יהודה עם תמר אינו דומה לדוד עם בת שבע שהיה בחטא ולז"א בת שבע למהוי אמיה דשלמה ולא אמר לדוד וגו': פתח האהל מ' ומשום קרא דקשיא דאהל נמי מ' לכך הכריח מפסוק ופסח ה' שהוא ת"ת משפיע רחמי' כל הפתח שהיא מ' והיינו בחי' ראשונה שבמ' שהיא פתח לעצם המ' הנק' אהל והיינו פתח האהל והכריח זה מאומרו פתחו לי שערי צדק דהיינו צדק המ' ופתיחת שעריה קאמר פתחו לי שערי וגו'. עינים דכל עיינין דעלמא וגו' שהבחינה הזו התחתונה היא בחינת השגת התחתונים, מהרמ"ק זלה"ה: