אור החמה על ספר הזהר ג:יג

משה ידבר וגו' לפי הפשט נראה משה ממש ידבר והאלדי"ם מ' יעננו לז"א באתר דא אתכללו מילין עילאין כשנפרש הפסוק בסוד הנסתר ויהיה פי' משה הת"ת ידבר והאלדי"ם גבורה יעננו בקול דהיינו שמודה לדברי הת"ת. אמנם כאשר ירצה המעיין לפרש האלדי"ם במ' ומשה בת"ת יצא הדבר להפך מפני דאיפכא הוא שמ' מדברת והת"ת יעננו בקול שהוא מדתו ואם לתקן זה נרצה לפרש משה ידבר והאלדי"ם בינה יעננו בקול והשתא לא הוי איפכא אמנם קשה כי משה שהוא הת"ת אינו מדבר אלא מדת המ' כאומרו וידבר אלדי"ם וא"כ יתיישב משה ידבר ולזה אית דאמרי שאין בפסוק זה אלא פשוטו עשה ממש ידבר כאו' דבר אתה עמנו ונשמעה וכדי שלא ימצא שהתורה נאמרה על פי משה לכך אמר והאלדי"ם יעננו בקול דהיינו שהשכינה היתה מסדרת הדברים וקולה היתה הנשמעת מפי משה וז"ש בגין דלא ישתכח וגו' ועד"ז פי' קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו מעצמו לא קאמר אלא מפי עצמו דהיינו השכינה פ"ה למדתו ודבר זה מתוקן ושפיר מלה אלא שהוא מורכב ע"ד הפשט אמנם ע"ד הנסתר משה למעלה בת"ת יש דרך אחרת באגדה. פי הגבורה היינו סוד הגבורה נקשרת במ'. פי עצמו של משה המ' בת"ת ואין ספק שהקללות הם מכח הדין וקללות שבפרשת אם בחקתי הם קשות עיקרם מפי הגבורה והת"ת מודה ומסכים האלדי"ם הוא יהו"ד מדת רחמים מסכים עם מדת הדין וקללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן עיקרם מפי עצמו והגבורה מודה בהם ומסכמת יהו"ד הוא אלדי"ם או איפכא. אמנם התורה כולה עיקרה מהת"ת והגבורה מסכמת וזהו משה ידבר והאלדים יעננו בקול כענין קללות שבמשנה תורה וז"ש דאע"ג דאורייתא מפי וגו'. עוד אפשר לפרש או' קללות שבמשנה תורה כי הקללות הם מפי הגבורה דאם בחקתי ובמשנה תורה הם מפי עצמו דהיינו הא' מדברת והב' מסכים וכן בתורה משה ידבר ת"ת והאלדים גבורה מסכים ומודה אלא שיש שהקללות שעיקרה בגבורה אלדים בגבורה ידבר בפ' אם בחקתי תחלה ואח"כ משה שהוא רחמים יעננו בקול במשנה תורה ומסכים בהם אמנם בתורה ובמצות עיקרם רחמים משה מפי עצמו ידבר ברחמים והאלדים גבורה יעננו בקול:

פתח ר' אבא ואמר כתיב ובת כהן וגו' בגיניהון דישראל היינו נשמות הצדיקים דיקבלון אורייתא ויתעסקון בה כדכתיב אם לא בריתי וגו'.

ויתדכון בכלא היינו סור מרע: וישתכחון זכאין היינו ועשה טוב.

ת"ח כד אשתלים וגו' היינו ס' רבוא נגוונא דלעילא היינו ת"ת ו' קצוות כלול עשר מעשר עד ס' רבוא וההוא אילנא וגו' ע"י התורה שקבלו ישראל דהיינו עץ החיים ת"ת. אנעיץ בארעא כאו' וחיי עולם נטע בתוכינו ורומיה מטי לצית שמיא סוד חוט התורה וחוט הנשמות האחוזות ממציאות אל מציאות בסוד ההשתלשלות מאצילות עד מדרגה התחתונה. לאשלמא נשמתא במעשה המצות כנז' בסבא. דיתאחד ויתקטר וגו' היינו שע"י הנשמה למטה נקשר הכל כנז"ל. ברעותא לאפוקי אנוס או שנאה. באחדותא לאפוקי שותה בכוס א' ונותן עיניו באחר. בחדוותא לאפוקי מתוך עצבות ומריבה וכיוצא כגוונא דשמא קדישא וגו' י"ה אבא ואימא ו"ה ברא וברתא. לית ליה חולקא אפי' בו"ה כיון שאינו כלול בכל השם אינו כלול במקצתו. לא אתאחדת וגו' שאין חלק בקדושים מקבלו. דהא אזעירת שממעט את הצלם ת"ת והדמות מ' מלהתפשט ענפי הת"ת והמ' והענין כי בהיותו עוסק בפריה ורביה גורם להוציא אותם הנשמות מלמעלה:

עד דאתקשרת שמתגלגלת וזוכה לבנים ובזה נקשרת בשם יהו"ד והיא נתקנת גם בגלגול הקודם וכמו שהאריכו בסבא. בת כהן דא נשמתא וגו' בסבא פי' שהיא נקראת בת כהן מצד החסד כנז' הטעם שהחסד בעצמו מעורר גדול בענין הזווג מזווגא דמלכא ומטרוניתא ת"ת ומ'. ושבה סתם דריש ליה תרי זמני ושבה בפני עצמה ושבה אל בית אביה וז"ש ושבה סתם והטעם דהא בהא תליא אם שבה היא בתשובה ושבה אל בית אביה וז"ש כדין ושבה וגו'. לא יאכל קדש. קדש בחכמה והיינו שפע הכתר הנשפע לחכמה והשתא קשיא ליה כי בשלמא בבינה ולמטה שייך לומר שיש חלק אל הנשמה אמנם בשפע זר לומר שהנשמות נהנות ממנו ועוד האכילה היא משלשל הדברים בדקות לכך פי' ואמר לית ביה חולקא מענוגא דלעילא והוא השפע היוצא מהכתר ובא אל החכמה ומשם נמשך דרך "עדן "נהר "גן לתת חלק אל התחתונים מן הטעם אשר יתבאר כאו' אכלו רעים. אכילה דלעילא פי' ב' מיני אכילות הם הא' בערך הספירות והב' אכילה למטה בערך השתלשלות המדרגות מהם והוצרך לזה משום דקרא דאכלו רעים לא מוכח אכילה מהקדש לכך אמר אכילה דלעילא דהיינו במקום הקדש שעליו נאמר וכל זר לא יאכל קדש ענ"ג דקב"ה הוי דהיינו סוד משך השפע דרך "עדן "נהר "גן והאי ענ"ג שהוא אחר המשכו במדרגות שריא באתר דשריא דהיינו מקומו בכתר שעל החכמה ששם נק' קדש וע"י ריח הקרבן המעורר השפע ממקומו שריא באתר דשריא דרך מדרגות ענ"ג כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. וההוא אילנא אתנעץ בארעא וגומר הוא סוד גופא דאדם הראשון אשר הוא כולל כל זרע ישראל כנודע כי כל ישראל הם תלויים זה בראשו וזה בזרועו וגומר והוא דוגמת האילן אשר ענפיו מתפשטים ממנו ונודע כי קומתו היתה בעת שנברא כמן הארץ עד הרקיע וז"א ורומיה מטי עד צית שמיא וכבר ידעת ג"כ כי רומז אל מה שנתבאר כי האדם כולל כל העולמות ומקשרם יחד וזה מבואר:

ובת כהן דא נשמתא וגומר ענין זה יתבאר לך יותר מפ' משפטים דף צ"ה ע"א ושם ביארנו היטב ענין קריאתה כהן וע"ש. גם עיין בדף ק"א שם בפ' משפטים.

ושבה אל בית אביה וגו' הנה ביארנו פסוק זה שמדבר בענין מי שלא זכה בפריה ורביה ואיך קאמר כי תשוב אל בית אביה וגו' וז"א מאי ושבה. ותירץ אלא ושבה סתם פי' כי צריך לחלק הפסוק בינתים וכאלו אומר ושבה לשוב אל בית אביה פי' הנשמה הנז' אשר לא התעסקה בפריה ורביה ושבה להתגלגל פעם שנית לאתתקנא כמלקדמין ולשוב אל בית אביה כנעוריה קודם בואה אל העוה"ז כי שם הי' מקומה ועתה בגלגול הזה שבה לאתתקנא בעה"ז כדי לשוב אל בית אביה כמו שהיתה כנעוריה והנה נשמה זו ודאי כי מלחם אביה תאכל כבתחילה.

מכאן ולהלאה וכל זר וגו' פי' כי אחרי ששבה לאתתקנא ולא נתקנה אז לא יאכל קדש ומה שנק' זר הטעם הוא מבואר בפ' משפטים כי נקט ארחיה דאל זר דאיהו מסורס ולא עביד פירין לעלמין ולכן גם הוא נק' זר כי הוא במחיצת אל זר ולכן לא יאכל קדש הטהור עכ"ל:

גליון הכא אית לאסתכלא דהא איפכא הוה וגומר. עיין פרשת ואתחנן רס"ה. לאשתכחא כגוונא דלעילא ולאתקשרא וגו' יתרו צ"ג משפטים צ"ד צ"ז. עכ"ל.