אור החמה על ספר הזהר ג:יב

אחיד לה וגומר היינו שע"י חסד וגבורה יקימיה חסד לישראל וגבורה ונקמה לאומות ובסוד שמאלו וגומר:

ות"ח דהכי הוא וגומר פי' נפלה ולא תוסיף דאהדר ולא תוסיף אל הנפילה והטעם מפני שלא תוסיף קום מעצמך אלא שיקימיך הת"ת בענין שישבע שלא יוסיף לדאבה עוד:

הנופלת כמה דכתיב קשיא ליה דקרא בנחמה כתיב א"כ למה אמר אקים סוכת דוד הנופלת נופלת למא אצטריך ליה אלא שבא לרמוז אל הנדרש בפסוק נפלה כדפי' שהיא נופלת ואינה רוצה לקום מעצמה עד שאקים אותה אני בעצמי וזה שבח אל המ' שיקימיה שלא תפול וז"ש והאי הוא יקרא וגומר אמנם בבחינה אחרת היא קינה וזה שאמר דאי הוה זמנא ידיע הות איהי סלקא זמן קרוב כבקדמיתא אבל עתה שאין זמן ידוע והיא אינה מעוררת אהבה עד שתחפץ קינה היא ודאי בערך אריכו' הזמן ורוב צער עם היות שנמשך שלא תפול עוד.

ומלכא גר' בוא"ו והכי פירושא דר' אחא מחליף פסוק התנערי לבני היכלא שאר חיילין דקב"ה ופסוק קומי אורי לקב"ה וז"ש ומלכא וכו' והיינו כי בא אורך דהיינו אור הלבנה מהחמה. ואית דגרסי פתחי ואמרי ולא פליגי במידי.

יקרא וחדווא דכלא כי בשלומה לכל הקדושים שלום ולכך כלם מתבשרים ומבשרי' קימתה:

יבא לך ולא אנת ליה דהיינו שתהיה היא ראויה והרצת את עון בניה ויהיה הזווג למט' במקומה לעיני צורריה ואין לאל ידם לקטרג ולבטל הזווג ח"ו יבא לך לפייסא לך לא שיבא ויהיה הזווג למטה שיורה שהשפע מתעבה ויורד והיא אינה עולה לז"א כי הביאה היא לפייסא לה אמנם הזווג יהיה למעל' אמנם אפשר שיהיה שם הפיוס להזדווג ואח"כ יסתלק ממנה לז"א יבא לך לאוקמא לך כי אין הביאה אלא להקימה מנפילתה ותהיה הקימה בג' בחינות הא' קימתה בעצמה ב' עלייתה אח"כ אל היסוד וז"ש לאשלמא לך ג' בחי' המ' שבת"ת היכל שלם ושם יהיה הייחוד וז"ש לאזדווגא עמך וגו':

פתח ואמר ויהי קול השופר וגומר קול השופר תרי בינ' שופר ת"ת קול והכרח ראשון לפי' זה הוא ל' הכתוב באו' קול השופר דלאידך פי' קשה אמאי קאמר קול שאותו קול הוא שופר א"כ לימא שופר אם מלת שופר נודע יותר מקול אמנם להאי פי' ניחא דהיינו קול חד השופר תרי ואצטריכו ליה כדמסיק ואמר ומאן דדייק דלאידך פירושי לא כתיב ויהי השופר כיון דבמלת קול אינו נודע והוצרך הכתוב לפרש איזה קול ואמר השופר אבל לפירושם שהוא תרי ניחא דהכי קאמר ויהי קיל השופר פי' הת"ת הנק' קול ונפיק משופר והכריחם לפי' זה דודאי שופר הי' הבינ' כדכתיב יתקע בשופר גדול שהיא הבינה דביה נפקי עבדין לחירו כאו' תקע בשופר גדול לחרותינו והיא הבינה דביה נפקי עבדין לחירו לעלמין ואינו המ' שאע"פ שבה החפשיות כאו' ובשביעית יצא לחפשי עכ"ז החירות לעולם אינו אלא מבינה וכיון שהוכרחנו לומר שופר בבינה ממילא דקול ת"ת שא"א לו' שהיא עצמה קול שעיקר קול בת"ת והוא יוצא מהשופר. אמנם הכרח המפרשים דכלא חד בגין דכתיב קול השופר ולא אמר קול משופר דהוה משמע תרתי. אמנם או' קול השופר ירצה קול שהוא שופר ולפי שיש קול בת"ת למטה לזה הוצרך לפרש הכתוב איזה קול אותו הנקרא פעמים אחרות שופר ועתה הוא בבחינת קול ולזה לא היה יכול לומר ויהי השופר סתם: קול גדול ולא יסף והאי לא שייך אלא בבינה דאיהי נהר דנגיד ונפיק ולא פסיק מימוי לעלמין והיינו גדול ולא יסף.

והאי קול אקרי שופר יר' בחינת קול זה יצדק בה בבחינת עצמה והיא שופר בבחינת היוצאים ממנה ואינם נגדיים זה לזה ושניהם צודקים בה וע"ד אמר הכתוב קול השופר ולא שופר סתם ולא קול סתם:

מהכא נפקא לכלהו פירושי והיינו מוצא הדעת להגלות מהבינ' ומאתר דא דהוא כללא דכל שאר דהיינו ג' ראשונות כלולות בבינה. ולזה לא נזכרה החכמה שמשם נמי מוצא התורה דעת מחכמה כנודע נובלת חכמה של מעלה תורה. ולזה לא נז' אלא הבינ' ומשם התור' יורדת ומתפשטת למטה והיינו הולך דאזיל עד המ' כדמסיק:

ות"ח לית לך וגומר הענין כי כמו שהדרשה שדורשי' החברי' בתור' עם היות שזה אומר ככה וזה ככה עכ"ז הכל הולך אל מקום אחד כן ג"כ התורה עם היות שמבינ' מתפשטת הנהר אל הימין ואל השמאל עכ"ז הכל הולך אל מקום אחד דהיינו האוסף ימין ושמאל ואמצע כדי ליכנס למ' וז"ש לאתר חד דהיינו מ' ולמבועא חד יסוד שהוא מקור ומבוע למקום אחד שהוא הים כדכתיב יקוו המים וגומר הה"ד הולך ולא אמר הולכים כיון שהם רבים יוצאים מהבינה דהיינו ה' חומשי תו' אלא שהם מתייחדים כנזכר והשתא ניחא לאידך פי' דאינון קול חד שופר תרי דחד לחוד אזיל. ותרי קראי דכל הנחלי' דהיינו רבים לעילא הולכים אל הים דהיינו מקום א' והא כיצד הכל שהוא יסוד הולך אל מקום אחד שהיא המ' ומייחד הכל כנזכר:

וחזק וגומר כוונת הענין כי אור התורה נעלמת באור דק הבינה שאינה מחזקת שם כ"כ פי' ובהיותה מתפשטת והולכת עד המ' וממ' ולמט' מחזיקים דבריה פי' רבים שונים עד אין תכלית וענין זה להשכילו היטב וכמשל בזה. האותיות אורות נאצלות מסודרות בבינה בתיקון א' והם מתפשטים והולכים עד עדי עד ומצטרפים לאין תכלית עד שיסבלו כמה פירושים נמצא שבהליכתה הולכת ומתחזקת מאד. ואם היא חלושה שאינה סובלת פי' שונים ומתיישבים. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ות"ח דהכי הוא דהא כתיב נפלה לא תוסיף קום וקרא אחרא כתיב אקים את סוכת דוד הנופלת משמע היא לא תוסיף קום מעצמה אבל אני אקים אותה ולפי דהתם כתיב סוכת דוד וכאן כתיב בתולת ישראל לכן ביאר כי הכל דבר א' וראיה מאו' הנופלת ולעיל קאמר נפלה וגומר ועל אותה שנפלה אתמר הכא אקים את סוכת דוד הנופלת.

וא"ל ר' יהודה כי הנה הוא רווח אז חד מלה דשמע והיא הולכת אל הדרך הנז' והוא דתנינן א"ל ר' יוסי זמין קב"ה לאכרזא וגומר קומי שבי ירושלם וזהו הנ"ל אקים את סוכת דוד א"ל ר' אחא כי כן כתיב קומי אורי כי הן חיילין דמלכא שהם יאמרו לה קומי אורי כי כבוד ה' עליך זרח ומכל זה נראה שלפי שנפלה ולא תוסיף קום מעצמה לכן הן אומרין ומנחמין לה בלשון קימה קומי אורי וכן הב"ה אומר לה התנערי מעפר קומי שבי ירושלים. וביאר הנ"ל כי לזמנין אחרנין היא מעצמה באה וז"ש ותבא בת שבע אל המלך החדרה כנודע כי המ' לה נק' בת שבע והיתה באה מעצמה בכל פעם שהיתה רוצה לבא לפני המלך בלתי שיקראנ' המלך אבל לעתיד לבא הקב"ה הוא יבא אצלה ולא תבא היא אצלו וכמ"ש הנה מלכך יבא לך פי' בעבורך ולז"א יבא לך לפייסא לך ולאקמא לך. גם לשון לך ר"ל תועלתך וטובתך ולז"א יבא לך לאשלמא לך בכלא וגומר:

פתח ואמר ויהי קול השופר וגומר אמר כי הראשונים נחלקו בפי' זה הפסוק כי י"א כי קול השופר הם ב' בחינות קול ת"ת והשופר בינה דמינה נפק קלא ואמנם כי מאן דדייק הך דיוקא דהן תרי מילי היינו משום דלא כתיב ויהי השופר הולך אלא קול השופר נראה שהם ב' דברים והם הת"ת דנפיק משופר עילאה ומיניה אתיהיבת אורייתא. אך יש חולק וסבר דמן הבינה עצמה ניתנה התורה לישראל והיא המדברת אז וכמו שביארנו במקום אחר מאו' קול גדול ולא יסף כי היא בינה הנק' קול גדול ומינה אתיהיבת אורייתא. ואמר כי מאן דדייק להפך מן הראשון לומר כי הבינה עצמה ממנה ניתנה התורה הוא משום דדייק באופן אחר כי קול השופר הכל א' וכך פירושו קול הנק' שופר והוא משום דאית כמה קלי אחרנין כי כל הז' ספירות נק' ז' קולות ולכן הוצרך לומר כי הך קול הוא העליון הנק' שופר וזהו קול השופר ר"ל קול שהיא נק' שופר והביא ראיה מדכתיב קול גדול ולא יסף כי היא הבינה הנק' כך בערך שאר הקולות שהם קולות קטנים לגבי הך קול הנק' קול גדול והוא הנק' שופר וזהו קול השופר כנזכר. וביאר או' הולך כי הוא ראיה אל האמור כי היל"ל יורד מעילא לתתא להר סיני ולישראל אמנם או' יורד יורה על התפשטות הבינה שהולכת ומתגלית מצד הת"ת אורייתא דבכתב כי הוא המגלה אותה והביא ראיה כי משם אתיהיבת אוריי' דכתיב חרות על הלוחות ופי' אל תקרי חרות אלא חירות דהוי בבינה דמתמן נפיק חירו לכלא:

ות"ח לית לך מלה דאמרו חברייא וגומר רצה בזה לפרש עוד פי' אחר בפסוק זה והוא כי השמיענו הכתוב גודל התורה כי כמה פנים לפנים הנוראים וכלהו אמתיים ונכונים וזהו ויהי קול השופר הולך שהיא התפשטות תורה שבכתב כנזכר ואמר כי הוא הולך וחזק ר"ל כי הולך הוי פי' כמו כל הנחלים הולכים וכמו הכל הולך אל מקום אחד שביארנו כי הוא הולך ומתפשט עד מקום א' והוא הים הנז' כמ"ש כל הנחלים הולכים אל הים כי כל קולות שבתורה וכל הפי' הנאמרים בה כולם אמתיים ר"ל שהולך מכאן להתיישב במקום אחר כי זהו פי' הליכה בכל מקום ולכן כל הפירושים הנאמרים בתורה כלם הולכים אל מקום א':

עוד ביאר מעלת התורה באו' וחזק מאד ר"ל שסובל בה כמה מיני פי' וביאר מלת וחזק כמו אומרם במשנה כלי המחזיק מ' סאה ר"ל סובל ומחזיק וכולל וזו היא וחזק מאד ר"ל כי מחזיק כל הפירושים הנאמרים בה וזה יורה גודל התורה כי הלא שאר החכמות אין בהם אלא הפי' העיקרי אשר הוא כוונת המסדר אותה חכמה ואינו סובל פי' אחרים אלא אותו לבדו אמנם התורה הקדושה יוכל האדם לומר אלף אלפים ורבי רבבות פי' וכלם אמתיים ונכונים ומתיישבים בתורה ומזה יורה גדולת תורתינו הקדושה ברוך אשר נתנה לעמו ישראל: עוד ביאר פי' אחר באו' וחזק מאד שר"ל כי אעפ"י שלפעמים שנמצא פסוק א' או סוד א' בדברי רז"ל הנר' חלש ר"ל שאין נראה שהוא דבר עמוק וסוד גמור והוא פשוט וכנר' שהוא לבלי צורך או אינו מתיישב בפסוק ולזה נק' חלש לז"א וחזק מאד כי התורה לא דבר רק ואם רק הוא מכם אמנם היא בעצמה חזקה כפרזלא הויא אך אנו אין אנו מבינין אותה. עכ"ל: