אור החמה על ספר הזהר ג:קכב

וכל מה דאשתכח בהאי עלמא דא הוא קמיה. הענין כי השגחת הא"ס באבי"ע אינ' מצד השכלתו בדברים בעצמם שא"כ ח"ו ימשך לו פירוד בהשכלתו הדברים הנפרדים אמנם שרשי הדברים בעצמ' הם בו ובהשגת עצמו ישיג כל אשר למטה ממנו וכן הורו חכמי המחקר וז"ש הא הוא קמיה. והיינו אומרו שהיה לפני הב"ה מסודר שורשי הנמצאות הוא שיהי' ולא ישתנה לעולם.

והא סליק מקמיה וגומר היינו היות הדבר ההוא משתלשל למטה אמ' והא סליק וגומר פי' נסתלק משם ונשתלשל מהו ואשר להיות כי עתיד להשתלשלו עכ"ז כבר היה מציאותו לפני קונו.

ואתתקן קמיה היינו בהיות התעוררותו עול' ממטה למעלה להיותם נשפעים משם וענין זה יצדק יותר בנשמה. וזהו מה שהיה כבר נקרא שמו דהיינו היות הנמצאים למטה ומתתקנם למעלה ויר' מה שהיה יר' המציאות שעלה מן התחתונים אל העליונים ובזה נתקן הכפל ג' פסוקים כנזכר, והכריח ענין זה באומרו ותאנא כל אינין דארי וגומר הוו קמיה בדיוקניהון וכן לקמיה באו' בההוא דיוקנא ממש דאינון דרי עלמא וגומר ועתה נפרש כל אינון דרי עלמין כל הדורות שהיו במציאות העולם כולו מסודרים לפניו עם היות שלמטה הם דור אחר דור למעלה כולם אחד וז"ש דאשתכחו בכל דרא ודרא ולא בידיע' לבד אלא במציאו' וז"ש קיימו קמיה בדיוקניהון דהיינו מציאות דיוקנן מצוייר לפניו והיינו ציור הנשמה ועוד שאפילו שהם מתמצאים ויורדים למטה יש להם ציור ב' שם לפניו וזה שאמר גליפין קמיה ברקיעא כמציאותו בעולם הזה וז"ש בההוא דיוקנא ממש דאינון דרי עלמא: וכל מה דאולפין שתחלה עוסקים שם בתורה קודם ירידתם מהקב"ה בגוף וכל עסקם בעולם הזה לזכור מה ששכחו כבר.

אפי' תמן וגומר ענין זה המורה חטא הנשמה קודם בואה לעולם הוא מן הדברים הקשים כיון שאין שם יצה"ר היאך שם חטא והיותם נמשכים אחר הקליפה וי"ל כי כל הנשמות אחר אצילותם אינם יורדות תכף לעול' התחתין עד היותם לפני הקב"ה עומדות ועוסקות בתורה ולומדות לפי שיעורן בעולם ההוא וז"ש כולא ידעו עד לא ייתון לעלמא ואינן רשאין לרדת לעולם הזה השפל עד שינתן להם רשות מלפני בוראם ואילו טסות אחר החיצון היינו שמורדות בקונם ורוצות לבא קודם שעתם ודוחקים את השעה והיינו שאותם המורדים החצונים מבקשים להטעותה ולומר שימשיכוה למטה ויאכילו אותה מעץ הדעת טוב ורע דהיינו שהיא תמשך אחר הקליפות וענייני החומר ועולם הזה הגשמי והיא התאוה לזה והיינו או' דחקין שעתא שכל עון שיש שם הוא דחיקת שעה לבא אל העולם הגשמי הזה קודם בישולם ולא גמרו עבודתם ותורתם. ולכן כמנהגם למעלה כן מנהגם למטה ואינם באות אלא ע"י מעשה זכות וכיוצא מפני שהם בתוך הקליפה ועכ"ז ואי זכי לבתר וגומר נטיל ההוא חולקא וגומר פי' חלק התורה ולבוש עליון שעזב בגן עדן בנטותו אחר הקליפה כנזכר והיינו החלק שנוטלים מן הקליפה שמתלבשי' בה כנזכר וז"ש ונטלין חילקהון מתמן. הה"ד מה שהיה וגומר על מציאות הנשמות באצילות כנזכר: ת"ח בני אהרן וגומר ראיה מוכרחת לכל הנדרש שהרי צפה הקב"ה ענין נדב ואביהוא וזימן פנחס להורות על תיקונם על ידו דהיינו פי' פי"ן ח"ס כנזכר ונק' שמו קודם היות עון נדב ואביהוא כנזכר לעיל והנה זה יור' על היותם שם ושם העוו ממש וע"י פנחס היה תקונם. אביך דא קב"ה מיתורא דיולדתך דריש הכי:

ר' אבא וגומר מבואר הכל ולפי' הראשון פי' במסבו שהקב"ה היה מסב ומזומן עם ישראל ולפירוש הב' שהסב הקב"ה לחקוק לו ח"ו הברית והיתה המסבה להקב"ה עם מרע"ה וז"ש בעוד דסליק מרע"ה לקבלא אורייתא מקב"ה וגומר:

האי נהרא בינה אתפשט בסטרוי הם ו' קצוות הנעלמים שבה והיינו התמלאם שפע להשקות ענפיהם המתגלים. בשעת' דאזדווגו וגומר היינו חכמה הנק' עדן עם בינה כנודע. בזווגא שלים מפני שאינם מתפרדות לעולם כנודע. זווגא בההוא נתיב וגומר הוא סוד הדעת הנעלם וע"י מתייחדים החכמה והבינה. ואשתנחו ברעותא סוד רצון הכתר. דלא אתפרשאן תדירא בעת שמתייחדים שוב אינם מתפרדים כלל אם לא ח"ו בעת הגלות ומטעם זה שפע הבינה אינו פוסק מפני שהזווג עומד לעולם משא"כ למטה במ' עם הת"ת שנובע ופוסק אפילו בעת שלום וגאולה.

כדין נפקין מבועין וגומר שהשפע יוצא ומתפשט אל הענפים שהם ו' קצוות אשר בחוץ המתגלים הנכללים בת"ת וז"ש ומעטרי לבן קדישא. בכל אינון כתרים הנעלמים בחכמה ובינה אחסנא דאבוי ואימיה היינו סוד ב' עטרין א' בחכמה חסד הנעלם בה והב' בבינה שהיא גבורה הנעלם בה כנזכר באדרא.

כדין כתיב דהיינו מסבו היותו מתסובב ומתעטר בהנהו עטרות דקאמר וכן במתן תורה הוה במסיבו דהוה משתעשע למטה במ' ע"י ההוא עינוגא וגומר דהיינו סוד משך השפע ותפנוקא שהוא מתעדן בעליונות בההיא עטרין דירית כדמסיק בההיא תוספתא דמייתי:

ותאנא בההוא שעתא הנז' לעיל באו' וההוא שעתא ירית וגו' עלה קאמר יתיב מלכא עילאה ת"ת שנתעלה בשבח תפנוקין. יתיב בעטרוי שהם ב' עטרות נוספות לו על תפנוקי מלכין הם הנחלין הנז' לעיל. במסבו ב' בחינות הנז' שהוא מסב ומתעדן בכולן. נרדי היסוד על שם שמוריד ומשפיע השפע היור' כחץ נתן ריחו שהוא ענין קודם אל הייחוד וז"ש דא יסוד דאפיק ברכאן לאזדווגא מלכא קדישא במטרוניתא ירצה קישוטין וברכות שמשפיעה הת"ת כדי לעוררה לייחוד וז"ש לאזדווגא מלכא במטרוניתא ולא אמר מטרוניתא במלכא מפני שהתעוררות הזה ממנה אליה לעוררה לפי שאין בה הכנה וכדין אתיהבין ברכאן ע"י הייחוד כענין פותח את ידך. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ות"ח עד לא מיתו בני אהרן כתיב וגומר פי' זה בפ' וארא וביה נתיב ותלד לו את פנחס אלה ראשי ונבר נתבאר לעיל דף נ"ז ע"ב כי או' אלה ראשי בלשון רבים הוא מורה על נדב ואביהוא דאתקנו בפנחס. עכ"ל:

גליון. ואקרון בשמהן וגומר וז"ש ז"ל הרשעים קודמים לשמן אמנם הצדיקים שמן קודם להם דומין ליוצרם ושמי ה'. בשעתא דמזדווגי וגומר ובפ' לך לך היינו סוד כד מתחברן לא תימא כד מתחברן אלא מתחברן ולא אמר כד מתחברן אלא להודיע על טוב טעם ודעת והבין. עכ"ל. וע' בספר אור הגנוז בס"ד: