אור החמה על ספר הזהר ג:יא

ר' יצחק פליג אדר' חייא דאי הכי מאי תו זכר תמי' הא אתכליל במן הבקר אלא אין ראוי לדקדק מלת מן שלא פי' אלא ממה יהיה הקרבן מן וגומר ממין פלוני וירצה באו' מן הבקר מן הנמשך מהבינה דהיינו בקר אמנם לא פי' בו אם זכר אם נקבה ואח"כ פי' הכתוב ואמר זכר תמים דוקא דהיינו יסוד כדכתיב איש צדיק תמים וז"ש דהא אשתמודעא לעילא דהיינו יסוד שבו ניכר הזכר ונוקבא לא אשתמודעא לעילא בבינה כי עלמא עילאה דכורא איהי וע"ד היסוד נדון בעלמא עילאה והכריח דבריו דמן הצאן ומן הכשבים ומן העזים כדמוכח קרא לקמיה ולפי דברי ר' חייא אינו מתיישב וז"ש וכן מן הצאן וגומר ומה דאתיא לעולה וגומר כי לב הוא בינה ועל הלב היא חכמה ולכך צריך זכר וזה שאמר דאשתמודעא מה דקאים וגומר.

וע"ד פתח היינו השתא ניחא מאי דפתח בעולה משום דתמן מחשבה דאי לר' חייא כיון דמן הבקר הכוונה על דמתמן אתמשך זוהמא דיצה"ר דהיינו סוד הגבורה כדפי' א"כ מעשה ומחשבה שוים שהכל הם מסטרא דיצה"ר א"כ עולה ולא חטאת אמאי:

א"ר יהודה אי הכי בשלמא לר' חייא דקא' דמה דאתמשך ממחשבה הוא היצה"ר דהיינו בגבורה והיינו מן הבקר כנזכר לעיל ניחא אלא לדידך דאמרת דאמחשב' דלעיל' בעיא לקרבא דהיינו בחכמה אמאי לתתא יתיר דהיינו דכורא שהוא יסוד כדפרישית זכר תמים יקריבנו:

רישא דכלא מחשבה דהיינו כתר כנזכר וסיומא דההוא מחשבה דהיינו סוף האצילות יסוד סיומא דגופא שהוא נק' בקר דהיינו הבקר אור בקר דיוסף ולכך לענין המחשבה של האדם נמשך מהמחשבה ובא עד המעש' שהוא הבקר נגדיי ליסוד ולכך על המחשבה זכר תמים כנזכר. וע"ד לההוא אתר דמחשבה אסתלק פי' תחלת המעשה הוא חטא המחשבה ולכך מאור הבקר שהוא העשיה הוא חטא המחשבה ולכך נקטינן מקום המעשה כדקאמר לאור הבקר והיינו נמי כי המחשבה אם לא יצא למעשה אינה כלל אמנם בצאת המחשבה למעשה אז נמנה לחטא המחשבה וז"ש לעיל רישא דכלא סיומא דההוא מחשבה כי ע"י גמר מחשבתו בא עבירה לפועל:

בתולת ישראל וגומר פי' כאשר המ' נקר' בתילת ישראל הכוונה להורות שהיא מקבלת שפע מז' ספי' דאקרי בת שבע פי' בהיותה מוכנת לקבל הברכה נק' בתולת ישראל אמנם אחר שקבלה הברכות נק' בת שבע ופי' בת מדה מכילה ז' מדות: והאי דקאמרי וגומר שפי' נפלה לא תוסיף לנפול ועתה קום בתולת ישראל.

אבל אי פרשתא וגומר שלפי דבריהם הם דברי נחמה ואינו שפרשה זו לא נאמרה בדרך נחמה.

והא קשיא לי פי' שא קינה על בתולת ישראל לא קשה טובא אמנם נפלה ולא תוסף קשה יותר שמור' על יאוש הגאולה. הא מרחמי וגומר מתקנים הקושיא אבל אינו מתיישב בפסוק. והשתא בגלותא בתרא' לאו הכי וגומר אפשר היות הטעם כי לא גלתה שכינה בכל אינון גליות אלא היתה משולחת לבד לשומרם מאויביהם ולכן כהתם זמן גלותם שהרצו עונם היו הם שבים ושכינה עמהם וז"ש הוו ישר' תייבין לקב"ה ובתולת ישראל תאבת לאתראה. אמנם בגלותינו זה המר ממש שכינה עמנו סוכת דוד הנופלת והיא בגולה הלכ' ולכן לא תתוב הכי כזמנין קדמאין לפי שהיא ממש בגלו' והיינו נפלה היא ממש ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים לכן לא תוסיף קום מעצמה כקדם. שכיבת לארעא הענין זה תלוי בסוד סוכת דוד הנופלת לעולם מדרג' אחר מדרגה עד שתפול למטה בסוד דבקה לארץ בטנני וגומר. מהרמ"ק ז"ל:

והרח"ו נר"ו כתב. מן הבקר ולא כל בקר יר' והוא הזכר ולא הנקבה שהוא פר בן בקר זכר. ור' יצחק פי' כי הוא כלל ופרט מן הבקר כלל זכר תמים פרט אין בכלל אלא מה שבפרט וזהו פי' עולה על הלב פי' כי הלב הוא היסוד שהוא על המ' והוא מאן דעביד הפרש בין זכר לנקבה ומיניה אשתמודע מאן דאיהו דכורא ולכן העולה שהיתה זכר היתה עולה עד היסוד אשר עומד על הלב:

א"ר יהודה וגומר הוקשה לו דאיך קאמר שהוא ביסוד והרי הוא אמר לעיל כי החטא בא מן המחשבה וא"כ שם היה צריך לעלות העולה ולא ביסוד. ותירץ רשב"י כי הלא נודע כי גילוי המחשבה הוא המעשה ואם האדם חוטא במחשבתו לא יתגל' עד שיצא לפועל וכל למעלה היחוד הוא נקר' מעשה בסוד יום הששי המכין מזון כמו שביארנו פ' בהר סיני דף ק"י ע"ב ודף ק"ח ע"ב ובפ' בחקותי דף קט"ו ע"ב כי בו סוד העשיה והטעם כי כל השפע העליון הכל מתגלה ביסוד וגם היסוד נק' בקר כנודע בקרו של אברהם כי הוא ראשית התגלות מדת החסד וזהו וישכם אברהם בבקר כי גם היסוד הוא חסד זעירא והנה החסד נמשך מן החכמה כנודע כי הוא עטרה חד דאעטר אבא לבריה הנה איך היסוד נקשר עם החכמה הנק' מחשבה והוא בהתגלות מחשב' למעש' ולהיות כי האיש הזה אשר חשב מחשבה רעה הנה ודאי שיבא למעשה וכמשז"ל כי מחשבת ע"ז הקב"ה מצרפ' למעש' דכיון דחשב ודאי יעשה מעשה כי העולה היתה באה על הרהור הלב לע"ז ולכן כיון שעיקר איסור המחשבה תלויה בגמר המעשה לכך היתה עולה במעשה שהוא היסוד ולא יותר:

ר' אחא הוה אזיל וגומר עשה הצעה לשאלתו והיא כי תנינן המ' נק' בתולת ישראל פי' בתולה של הת"ת הנק' ישראל לכן כל הבתולות יש להם ז' ברכות שנשפעים מהם מצד בתולה עילאה כי גם היא מתברכת בז' ברכות שהם מז' ספי' שעליה כנזכר פ' תרומה סוד הז' ברכות. ולכן נק' גם היא בת שבע כי היא מתברכת מז' ספי' שעליה. והנה א"כ ההוא קרא דאתמר ואתה בן אדם שא קינה על בתולת ישראל איירי נמי בההיא בתולת ישראל שהיא מ' והנה קשה הדבר מאד כי נאמר על המ' נפלה לא תוסיף קום ח"ו. והנה חברייא אוקמוה באופן אחר והוא נפלה לא תוסיף לנפול עוד. קום בתולת יש' כנזכר בגמ' ובזוהר. אמנם אי הך פרשתא אתמר בדרך נחמה אתי שפיר דהך הוי נחמה אבל שא קינה אתמר וא"כ איך אמ' נחמה נפלה ולא תוסיף לנפול וגומר וא"ל ר' אחא כי גם הוא היה מצטער על זה ואירע לו כי הלך אצל הרשב"י וביאר לו סוד שאלתו. ותורף דברי רשב"י הם:

ת"ח בכלהו גלוותא וגומר פי' אמת הוא נאמר בלשון קינה אך אין הדבר כפשוטו ח"ו אך הענין כי מה שנאמר בלשון קינה הוא משום דבכל גליות הקודמין היו שבים מעצמם והית' השכינה עולה מן הגלות בעת רצונה ולא היה צורך הת"ת שיעלנה מן הגלות והראיה בבנין בית שני ובמדי ויון אמנם בגלות אדום הזה נפלה ולא תוסיף קום ודאי כי לא תוכל היא לקום מעצמה אך צריך שהשי"ת יקימנה ותשאר בגלות עד עלות החפץ לפניו ית' להעלותה והנה ראוי לקונן על זה כי אם היה הדבר מסור ברצונה ובידה היתה מקדמת הקץ וחוזרת לקדמות' לסבת היותה בגלות הוא עצמה אך עתה צריך שנמתין עד יעלה החפץ לפניו ית' ויבא הכל בדין ומשפט לפניו א"כ ראוי לקונן על זה אמנם אינו כאשר חשבנו דח"ו אין לה תקומה רק הענין הוא שלא תקום מעצמה כ"א על ידו ית' וכמ"ש אקים את סוכת דוד וגומר א"כ תקוה גדולה יש לנו ב"ה אמנם עכ"ז להיו' שהיה הדבר בנקל יותר אם ישאר הדבר ברשותה לכן נשא קינה על זה אך ודאי דאע"ג דהיא לא תקום מעצמה עכ"ז הקב"ה יקימנה. עכ"ל: גליון. ומאן הוא פר בן בקר וגומר פי' גדול בן ב' שנים שניכר שהוא זכר ור' יצחק אמר דלא שלל אלא נקבה אמנם זכר אפי' כל דהוא. עכל"ה: