אור החמה על ספר הזהר ג:קיז

לזמרא וגומר כי אין לפרש להתייחד עמך כדפרי' לאידך פי'. אהבוך לזמרא דהיינו שירת המלאכים וקשה דמה ענין שיר זה אל השמן לזה אמר ומתמן אשתכחו ברכאן וגומר מפני שאלו הם קרובים לקבלת השמן והענין שהשפע מתרב' מצד שיר ושבח התחתו' בספי'.

שפיר הוא וגומר פי' עלמות מאריהון דדינין דאתפקדו על המות אהבוך והטעם דהא במלה דא שהוא סוד הקטרת מאריהון אתבסמן ונהפך להם ממות לחיים.

ובג"ד קטרת וגומר הכוונה לבאר פסוק משכני. קטרת אתקטר במשחא פי' קטרת סוד עליית י' תתאה לגבי י' עילאה ונקשרה בשמן שהוא סוד ירידת י' לגבי י' תתאה. יתיר אתחשב וגו' מפני שהקרבנות אינם אלא ייחוד י' בה' ו' בה' עצם אל עצמו לבד אבל קטרת מבריח מן הקצה אל הקצה בסוד יאהדונה"י שהוא ייחוד י' עד י' תתא' והכל נקשר. אנא כקטרת סוד אור חוזר ממטה למעל'. אנת כמשחא סוד אור ישר ממעלה למטה.

כד"א על כן עלמות אהבוך יר' השמן תורק שמך היא המ' וממנה התועלת הנמשך לעלמות אהבוך לזמרא וגומר כנזכר וכן הענין כאש' אני מתעורר' בכוד הקטרת משכני בסוד השמן וכולנו אחריך נרוצה כל א' לפי ערכו אני למעלה ולהם למטה ג"כ ימשך התועלת כדמפר' ואזיל בי תליין כי באורי יראו אור ולזה אם הביאני אני לבד לחדריו שהם חדרי הבינה שהוא בחינת הת"ת העליונ' בסוד הייחוד כאו' ובדעת חדרים וגומר אז נגילה ונשמחה יר' כי נמשך להם סוד השמחה הנמשכת בסוד השמן מצד החכמה. מהבינ' לה הייחוד ח"ו:

תאנא וגומר הובא לראיה אל התועלת הנמשך אל האוכלסין מייחודה. חדת מצד הבינה. מתברכת בסוד השמן מצד החכמה. כולהו חדאן לבד מצד הבינה שאינם יונקים מהחכמה הנעלמת. ודינא לא שריא שעל ידי הבינה מתמתק הדין. וע"ד כתיב ישמחו השמים דהיינו כחות השמים והארץ שהם האוכלוסין והטעם כי ה' ת"ת מלך מתייחד עם המ' ואגב אורחין למדנו טעם כפל נגילה ונשמחה כדכתיב ישמחו השמים ותגל הארץ:

ויבא משה בתוך הענן וגומר שאין הכוונה שהיה נכנס בהר ושביל נפתח לו בענן אלא בתוך עצם הענן היה מתלבש והולך וענין הענן מ' והיינו בענן מ' אראה ת"ת בבחי' נבואתו כנודע. על הכפורת יר' הענן מ' בבחינתה שעל היסוד שהוא הכפורת והכרח מן הפסוק באימ' וברא ה' ת"ת על מכון הר ציון שהוא היסוד ועל מקראיה נצח הוד ענן יום ת"ת ומלכות. והכרח לזה וכתיב כי ענן ה' יומם היא מלכות מצד החסד ועמוד ה' לילה (מצד) מ' מצד הגבורה.

ותאנא וירד ה' ת"ת בענן מ' בבחינתה העליונה והיינו בענן אראה וגומר כנזכר: ועוד ראיה תאנא אתר וגומר הכוונה כי הכרובים הם סוד נצח והוד והם עומדים על א"ת שהוא היסוד אות ברית ועליהם הענן דהיינו מ' על נצח והוד ויסוד דהיינו על מכון הר ציון ועל מקראיה כנזכר וז"ש על א"ת יתבין.

ותאנא תלת זמני ביומא הם ערב ובקר וצהרים שהזמן משתנה ובשלשתם שכינה שורה על ישראל בבחינה א' וטעם תוספתא זו לראיה ששכינה על הכרובים והכריח זה מענין הכרובים שהיו פורשים וסוככים על השכינה ונעשים לה כסא ע"י כנפיהם והיא שורה עליה ממש:

לבתר קמטין וגומר וזה הכריח לנזכר כי אם השכינה אינה שורה ממש אלא ביניהם א"כ מה צריך לפרוש כנפיהם הרי לה מקום אלא ודאי פורשים כדי לעשות לה כסא על הכנפים בעת גילוי השכינה וזה שאמר פורשי ולא פרושי סוככים וגומר דהא באת דהיינו כפורת יסוד נס נעשה בהם. וחדאן בשכינתא שהם אוכלוסין דילה ממטה ממנה וחדאן בה כנזכר:

א"ר אבא וגומר הוקשה לו שנראה כוונת הכתוב כי בענן אראה ואין ראוי לראות אלא בזאת משמע שהי' הכהן מסתכל בשכינה ולאו הכי דהא כהנא לא חמי בשכינתא כד הוה עאל וה"כ היל"ל כי בענן אני על הכפורת. ותירץ אלא עננא נחית וגומר ומסקנת הענין כי על הרגש כנפי הכרובים אמר אראה.

אקשי להו היו מקישין בכנפיהם וקול היוצא היה שורר ומאי אמרי כי גדול ה' מצד החסד. ומהולל מצד הבינה ששם התהלה ונמשך אל הגבורה והיינו מאד כאו' והנה טוב מאד זה מות זה גיהנם. ונורא הוא ת"ת על כ"ל יסוד אלהים מ' גבורה תתאה.

האי כד סלקי גדפייהו שהיו שוכבות על גופם ובעלותם להקיש היו אומרים פסוק זה להורות על פחדם מהרוממות העליון דהיינו ת"ת ומ' השור' עליהם.

בשעתא דפרישן וגומר פי' אחר דסלקי כנפיהם מגופם פורשים אותם כדי להקיש ואז היו אומרים כי כל אלהי העמים וגומר הכוונה כי אם היות להם הורא' על גילוי שכינה עליהם לא יחשוב החושב היות לו גבול מקום כשאר אלהות ח"ו אלא כל אלהי וגומר ולהם גבול ומקום אמנם וה' הוא ובית דינו שמים עשה והוא מקום לעולם כמו שאמר השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וגומר כ"ש בין שני הכרובים.

כד חפיין יר' אחר שהיו ממאירין אותן להקיש קודם הגיעם אל גופם היו סוככים על הכפורת או' לפני ה' כי בא וגומר יר' אחר שאמרו שאין זה אין לו מקום כנזכר א"כ למה אתם רועשים ולז"א תדע למה לפני ה' כי בא וגומר ולנהל התחתונים ושכינתו במקדש וממנו מלא כל הארץ כבודו: ישפוט תבל במ' הנק' צדק. ידין לאומים במשרים הם נצח והוד הם הכרובים כדמפרש והכוונה ישפוט תבל בצדק דשריא על משרים. וקשה דקרא לאו הכי קאמר אלא לפני ה' כי בא לשפוט הארץ ישפוט תבל בצדק ועמים במשרים במזמור צ"ח ובמזמור ט' כתיב והוא ישפוט תבל בצדק דין לאומים במשרים. וג' תנועות אלו נפקא ליה מקרא דאמר והיו הכרובים פורשי כנפים היינו תנועה א' והיינו כד פרשין גדפייהו. שנית למעלה דהיינו כד סליק. ג' סוככים דהיינו כד מחפיין. וקלהון הוא וגומר היינו קול הבא על ידי הענן וזהו בענן אראה ולכן כדין שוי וגומר. סוככים דייקא פי' סוככים פעמים הרבה פעם אחר פעם ע"י תנועותם עולים ויורדים להקיש כנזכר. ומ"ל דקליהון וגומר כמו שהענן לא היה נראה והכריח שהיה משתמע מכנפי החיות ממש. משרים אהבוך לאכללא וגומר כי בפסוק משכני אחריך נרוצה נכללים כל האוכלוסין כנז' לעיל א"כ מהו משרים אהבוך אלא בכלל ברכאן עילאין תרין כרובים שהם נקראים משרים וכן הכא ידין לאומים במשרים שהם ב' הכרובים שבהם שורה השכינה כנז'.

דכר ונוקבא והם מתיישרין זה לקבל וזה להשפיע ולזה נקר' משרים ויר' ידין לאומים ישפיע דין לאומים תורתו שהם שבטי ישורון דהיינו נבוא' למרע"ה מבין שני הכרובים והיינו במשרי' כנזכר וזה שאמר וישמע את הקול וגו'.

ור' יצחק מפרש שטעם שנקראו משרים מפני שאין שלימות ויושר אלא במקום שיש זכר ונקבה כאו' ויקרא את שמם אדם שניהם יחד ולזה מכאן אוליפנא דהיינו לכהן ולעבודה ולשלמות כל אדם שאינו שלם אלא בהיותו זכר ונקבה והיינו ישבו ישרים וגומר:

ותנינן כתי' צדיק יסוד וישר הוא ת"ת ומ' אוף הכא כרובים וגו' ובג"כ איקרו משרים כנזכר. ועלייהו כתיב אתה כוננת דהיינו חסד הנק' אתה כוננת משרים ת"ת ומ'. וכן ידין לאומים דהיינו מצד הגבור' כאו' אש דת למו ולזה הם ופניהם איש ת"ת אל אחיו מ'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ד"א על כן עלמות וגומר שפיר הוא וגומר פי' על מות אותם הממונים על המות אהבוך וזהו מאריהון דדינין. וגם אפשר פי' אחר כי פי' עלמות שיר שזכר לעיל הם כחות הדין הממונים על השיר כנודע ולז"א כי כאשר שמן תורק שמך אז אפי' נחית הדין הנק' עלמות הם רחמים ואהבה וזהו עלמות אהבוך. והנה הקטרת סליק מתתא לעיל' ושמן נחית מעילא לתתא וז"ש אמרה כ"י אנא כקטרת ואנת כמשחא. ומ"ש נרוצה בלשון רבים קאי אל עלמות הנזכ' וז"א נרוצה כד"א על כן עלמות אהבוך. עוי"ל כי נרוצה מלשון רצון ואהבה וז"ש כד"א ע"כ עלמות אהבוך. עכ"ל:

גליון. ונורא הוא על כל אלי"ם. להורות שאינו אלוהות שלא יטעו. וה' שמים עשה אומרים בשעתא דפריסן וגומר דוגמא נוטה שמים כיריעה. ידין לאומים וגומר על שאינם עוסקים בתור' התינוקו' כמו שאמר שפוך על עולל בחוץ דכל ינוקא מקיים עלמא. עכל"ה: