אור החמה על ספר הזהר ג:קטז

וזמנין אית בירחי וגומר מיעוט הירח ומצואו דאיהו לעילא מכולא וכולא שאבין מההוא דינא וז"א ותליין על כולא. וזמנין אית בשבועי בשני בשבת וחמישי בשבת דינא כנודע ושאר הימים רחמים. זמנין אית ביומי מתחלת הלילה עד חצות דין חזק מחצות לילה עד השחר רחמים מהשחר עד חצות חסד גמור מנצוצי היום והלילה גבורה הולכת ומתחזקת. ועלמא אתבסמא יר' שהעולם נתקן מדינו כענין מצח הרצון המתגלה בשבת וכיוצא. ואפי' בשעתי יש שעה טובה ורעה ורוגז. ובחלק השעה בעצמה יש רגע טוב ורגע כעס ורוג'. וע"ד כתיב עת לכל פעולה לדין ולרחמים וכיוצא. וכתיב ואני תפלתי לך ה' כתובים אלו להוכיח שינוי העתים מד' אותיות שבשם. ואני תפלתי לך ה' עת רצון דהיינו מלכות הנק' תפלה אית לה עת רצון. ב' בת"ת ו' דרשו ה' בהמצאו משמע דאית זמנין שאינו נמצא. נ' בבינה למה ה' תעמוד ברחוק תעלים וגומר והיינו הבינה שעליה נאמר מרחוק ה' נראה לי. וזמנין דאיהו קרוב דכתיב קרוב ה' וגומר לכל אשר יקראוהו באמת משמע דאפי' באינין עילאי דהיינו חכמה ובינה אינון דשריין על האמת ודאי שהוא הת"ת ונקראות לזמנין וגומר: והנה ר' אבא ס"ל שאל יבא בכל עת הדין אל הקדש אם לא שיהיה העת עת רצון וזה יהיה ע"י שהוא ממתיק העת כי האדם יוכל לשנות העתים ע"י תפלה ומצוה וייחוד בתורה או שהעת בעצמה מתוקה ועומדת.

ור"ש קאמר שלא בא להזהיר אלא דוקא על העת הרעה שהיא החצונית ולזה הקדים ר"ש ואמר הא אוקימנא מילי בעתו ירצה כנזכר לעיל דהאי כל מבסם להאי עת וכן הוא לשון הכתוב נותן להם את אכלם בעתו וכן לתת להם את אכלם בעתו וז"ש בעתו ודאי וכיון שהעת משתנה א"א לפרש אל יבא בכל עת מפני שהיא עת דין שישתנה אלא והכא אתא לאזדהרא וגומר יר' מהכרח הענין שאמר אחרי מות וגומר דבר אל אהרן אחיך וגומר אתא קב"ה לאזדהרא לאהרן דלא וגומר ויר' ואל יבא בכל עת יר' אל יבא בכל שני עתים אל הקדש וז"ש דהאי עת היא הקדושה הידועה ומפורסמת ועתה אמר לא יטעי לחברא עת אחרא בענין שיבא ב' העתים בכל עת. אע"ג דחמי וגומר ירצה אל יאמר כיון שחפץ גבוה בהנהגה ע"י העת הזאת א"כ אני אייחד אותה לז"א לא יחיד ביה לקרבא ליה לקודשא. דהא אנא ושמי דהיינו כ"ל ע"ת הקדושים חד הוא ומיוחדים והמכניס העת השנית הוא נרגן מפריד אלוף ולזה לא יבא בכל עת שמפריד עת מפני עת וז"ש בגין כך אל יבא בכל עת. ואי בעי למנדע וגומר יר' אני אמרתי לו ואל יבא בכל עת דהיינו בשני עתים שידוע וברור העת הא' ואם באמת לא נודע לו ורוצה לדעת בזאת יבא אהרן וגומר ושנה שמה ולא אמר בעת יבא מפני שרצה לתת טעם מה בין עת לעת ואמר דהא הוא עת דאחידא בשמי וגומר הענין כי מלת זאת בה שתי בחי' הא' א"ת הב' ז' ויר' א"ת שהיא כלול' כל אותיות שבתורה ת"ת והיינו רשימוה בסימני הת"ת ז' ירצה י' על ו' עטרת בעלה והיינו אחידא.

תאנא א"ר יוסי כתיב את הכל וגומר את הכל ודאי פירוש מלכות את מתייחדת בכל שהוא היסוד. עשה יפה שהוא היסוד כאומ' ויהי יוסף יפה תואר עשה יפה שתהיה מיוחד בעתו שהיא המ' והכוונה ייחוד יסוד במ' ומ' ביסוד וכפל היחוד להורות על חוזק ייחודם ואין זר אתם לא מצדו ולא מצדה וז"ש דא בדא דלא יתערבון וגומר בעתו ממש לשלול החצונית בעתו כראוי מיוחדת היא ולא אחרת. וממש בדרך זה הוא בזאת שלל קודם ולא יבא ואח"כ אמר בזאת כפל הייחוד:

ר' אלעזר וגומר כתיב בכנישתא דקרח בעון אש זרה וקטרת זרה כתיב ויאבדו וגומר ופירו' אבדת הנפש כדכתיב והאבדתי את הנפש ההיא וגומר וא"כ לפי זה נאמר כי גם נדב ואביהוא שנשרפו של קטרת זרה דינם כן ח"ו ותירץ ר"ש ואמר שאני וגו' וכתיב כולנו אבדנו וגומר היינו לתקן דברי ר' אלעזר דאיהו קאמר ויאבדו מתוך הקהל קאי אמקריב הקטרת ולאו הכי דאבני קרח קאי אמנם ר"ן השרופים אין בהם אביד' ותקן דבריו במה שאמרו ישראל כולנו אבדנו שחזר הכ' וכללן ולזה אנו אומרים שנאבדו הא סתמא כיון שלא פירש בפירוש בלי ספק לא נאבדו כלל ודאי דאי תימא סתמא נאבדו אם כן למה חזר וכללם הא סתמא נאבדו אלא ודאי סתמא לא נאבדו וז"ש אלין לא אתאבידו. א"ל כתיב וגומר ירצה באומ' ואל יבא בכל עת נראה היות הכוונה להזהירו על הזמן ולהודיעו שעות ידועות לביאתו. ובאו' כי אם בזאת הזהירו בענין סדר הכניס' והביאה נמצאת או' דקרא פתח בחדא וסיים באחרא. ומלה חד הוא ירצה שאין מלת עת להורות על הזמן כדס"ד ר' אלעזר אלא הענין להזהיר שלא יכנס בכל עת דהיינו אפילו עת חצוני אלא עת פנימי דוקא דהיינו זאת כנזכר לעיל נמצא כולא מלה חד ובענין זמן הכניסה בעצמה לא הוצרך לפרש שהרי ידוע היה לכהנים מפ' פנחס ובפ' זו לא בא להזהירם אלא על מה דחבו דהיינו ייחוד הזרה בפנים כנזכר: הכי סבירנא ולא עלה על דעתי אלא פי' זה אלא כדי שתתישב הדבר ויתבאר ביאורו הוצרכתי לשאלתי. ת"ח כל קרבנין ועלוון נייחא וגומר שבכולם כתיב אשה ריח ניחח לה' מורה על ייחוד ד' אותיות דהיינו נייחא דקב"ה כנזכר בשיר השירים. ואמר קרבנין ועלוון שאין ייחודם שוה שהעולה כולה כליל והחטאת נאכלת לכהנים וכמו שאתה מוכרח לתת חילוק בין קרבן לקרבן גם לא יפלא בעיניך מעלת הקטרת וז"ש אבל לא הוי וגומר וקטרת מעליא מכולא אפילו מפר ושעיר הפנימיים. ובג"כ הוו מעלין ליה וגומר בהיכל של כל יום לגו בקדש הקדשים ביום הכפורים ובלחישו שאפילו בשאר ימים היו פורשים מבין האולם והמזבח כאומ' וכל אדם וגומר המבואר במתניתין וכל זה מורה מעלת הקטרת שייחודו כפלא ולכך אין להראות בו אפילו יושבי העזרה:

ובג"כ לא אתענשו וגומר כלו' לא מצא מרע"ה להעניש עדת קרח ולנסות בני הכהונה אלא ע"י הקטרת או יר' שכל הנענשים היו בקטרת עדת קרח בני אהרן עושהו ומצינו העם מזבחים בבמות ולא היו נענשים בקטרת.

דכל פולחנא דקב"ה וגומר יר' המדות שהם סוד העבודה השלימה בקטרת הם מתייחדות ומתקשרות יותר מייחודם בשאר עבודות ושמו יעיד עליו קטרת לשון קשר וז"ש וע"ד אקרי קטרת:

ר"ש פתח לריח וגומר לריח היא המ' כנזכר בשיר השירי' ועליית' ע"י ריח הקטרת בדקות וז"ש דא ריח קטרת דאיהו דקיקא ואינו כקטרת המערכה העב שהוא סוד קשר ההיכלות וז"ש דקיקא ומעליא בריחו ואינו כריח הבשר אלא ריח בשמים גם מקום הקטרתו מורה על מעלתו היותו נקטר במזבח הזהב דהיינו בינה ומשם עולה מדת המ' להקשר בסוד החכמה וז"ש ופנימא' מכולא ומשם תעלה ריח לעורר בסוד החכמה וז"ש וכד סליק ההוא ריח לאתקשרא בההוא משח רבות דהיינו שמן המשחה החכמ' וטעם הקטרת בבינה היינו כדי לעורר נחלי מבועא דהיינו שמהמבוע שהוא החכמה נובעים הנחלים ונחלק לנחלים בבינה. דאתערן דא בדא מבינה לחכמה ע"י מה שעול' מהבינה מתעוררת החכמה ומחכמה לבינה על ידי מה שיורד מהחכמה שמן מתעורר הבינה לשמן ואתקטרו דא בדא לפעול שתיהן פעולה אחת להאיר כי החכמה שמן והבינה אש המדליק והמאיר וז"ש כדין אינון משחן טבאן לאנהרא וכל זה על ידי סוד ריח דהיינו יו"ד של אדנ"י העולה להתקשר בי "ד של יהו"ד בסוד יאהדונה"י שם ב' שמנים וז"ש לריח העולה גורם שמניך ב' שמנים נקשרים טובים ומאורים כמו בהטיבו את הנרות כנזכר: וכדין אתרק משחא שפע י"ה בדרגין דשמא קדיש' ו"ה ואח"כ נשפעים חוצה הנפרדים בי"ע והיינו עלמות כנודע:

ד"א שיר היא מ' מצד החכמה נק' שי"ר ש"ר י' בחי' העליונה שר על שאר המדות הנכללות בה והיינו על עלמות בחי' מצותיה שיר בחינה מעולה ועל מדרגותיה אלה קאי עלמות אהבוך:

ובספרא דרב וגומר עלמות הם נערותיה למטה בסוד נער מט"ט מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. תאנא א"ר יוסי את הכל וגומר הענין כי כ"ל הוא ביסוד ואמר כי את הכל שהוא היסוד אין נקר' יפה אלא כשהוא בעתו מ' דאית אחרנין בחצונים דאקרון ה'נ עתו ודא הוא ואל יבא בכל עת רק בעת הנקרא זאת כד"א בזאת יבא אהרן וז"א את הכ"ל שהוא יסוד עשאו הקב"ה יפה כשהוא בעתו מיוחד:

ר' אלעזר וגומר א"ל כתיב בפרשתא דקרח וגומר לכאור' נראה כי הוקשה לו כי עון נדב ואביהוא בהקטירם הקטרת ועון קרח והר"ן אנשים שהקטירו קטרת הכל עון אחד הוא. וא"כ כמו דהתם כתיב ויאבדו מתוך הקהל אשר הענין היא סוד כרת הנפש כמ"ש והאבדתי את הנפש וגומר א"כ ג"כ בני אהרן שחטאו עון אפש' שח"ו גם הם נכרתו לזה השיב רשב"י כי אינו כן רק באות' דכתיב ויאבדו אבל נדב ואביהוא לא כתיב הכי וזה יובן מדף נ"ז ע"א כמו שביארנו שם:

והנה כפי קבלת הר"י אשכנזי יצ"ו. כי הנה נדב ואביהוא וקרח הם רוחו של קין אפשר כי זו היא שאלת ר' אלעזר כי הלא מצינו שחטאו קרח ונדב ואביהוא חטא א' וכולן ראויין לעונש א' והשיב רשב"י כי אינם שוים כי קרח הוא רוחו של קין מצד הרע ונדב ואביהוא הם רוחו של קין מצד הטוב. ורצה להעלים סוד זה ולא גילהו בפי' ומזה נראה כי קין וקרח ונדב ואביהוא כולם חטאם שוה. עכ"ל: