אור החמה על ספר הזהר ג:קטו

כרוזא קרי כדפי' בפ' מצורע. דאע"ג דאיהו לא שמע מזליה שמע ונשמתא שהיא שוכבת חיקו של אדם והיא המייעצת אותו. אסהידת בהו לייסר האדם במועצותיה תמיד. אורייתא ארימת קלין וגומר דבריה כתובין ונתנין בקול. נהר בינה יוצא מעדן ונמשכת חכמה להשקות את הגן ה' ספירות. מה שמיה הכוונה שמו וכנויו המתייחס אל מדה זו והיינו יוצא מעדן להשקות וגומר וז"ש מה שמיה נהר. ולזה אמר יובל כי שם זה יורה על עניינו והיא שנת החמשים י' פעמים חמשה סוד י"ה ומורה על סוד השרשים הנעלמים בה שמהם יונקים הספירות המתפשטות ובהיותם שם נשרשות שייך לומר יוצא מעדן ומשקה אחר שהם והוא הכל ענין א' וז"ש דכתיב ועל יובל ישלח שרשיו פי' ע"י השרשים הנעלמים שבה מתייחדת בעדן שעל היובל:

ובספרא וגומר כי חיים הוא בהיות הבינה מתייחד' בחכמ' דכתיב החכמה תחיה בעליה דהיינו חיים לשון רבים. חיי מלכא פי' א"ל הת"ת. ההוא אילנא מצד הת"ת בעצמו. רבא מצד הגדולה. ותקיף מצד הגבורה. דמזון לכלא ביה יסוד הנק' כל שהכל תלויים בו. עץ חיים וגומר ששורש ששה קצוות שקועים בבינה שהיא נק' חיים והיינו ממש כדפי' בענין יובל ולזה כולא שפיר. לאשקאה גנתא מ' בעלת הנטיעות שהם נטעי הנפרדים המשורשים בה. ולרוי אילנא הם ו' קצוות והיינו דכתיב ישבעו לשון שובע לרוי דקאמר עצי ה' ו' קצוות נכללים בת"ת היינו אילנין למטה. ונטיען היינו ארזי וגומר הם למעלה בקרבתם אל מקורם ואלו ואלו כולם ישבעו מהנהר הנז'. ואינון נחלין הם חג"ת ימין ושמאל ואמצע נגדין בערך המקום שיוצאים ממנו. הב' בערך מציאות עצמן היינו אתמשכן. הג' בערך המקום הבאים אליו והיינו ומתכנשין והיינו שמתעבין והולכין כדי להשתנות אל טבע הספי' התחתו' בתרין קיימן סמכין פי' הנצח וחהוד נקראים עמודים שבית היא המ' נכון עליהם ויכין מכוננה ובועז נותן לה עז ותעצומות ושפיר ירצה כוונו יפה כי הם נקראים שמות אלו בבחינה זו כדפי': ושדיין לון וגומר סוד השפע הנשפע משתי בריכות אפיקי מים ומשם אל יסוד שמשם השפע יורה כחץ ולהכי נקט לשון שדיין לשון ירה בים. דכתיב צדיק יסוד וקיום עולם היא מ' וכולהו אזלין שכולן יחד בחינת כל הספי' שכל השפע כלול מכל רמ"ח אברה"ם אברים: אזלין ומתמשכן כולם יחד נגדיים אל בחינת נקודת ציון וז"ש לההוא אתר דאקרי י"ם אחר קיבוץ השפע בה אז נעשית ים היא מ' נגדיית למ"י ולהיות המשכת' מהחכמה כנזכר לעיל באו' נחלין עמיקין לז"א והוא ימא דחכמתא שבחכמה נבראו כל אשר למטה ממנה והיא משפיעם כאומ' כולם בחכמה עשית והיא ים החכמה לפרנס בשפעה כל בריותיה ויצירותי' ולזה והים איננו מלא ולא מעכב השפע בחכמה בעצמה. ואי תימא וגומר שמא תאמר כיון שיש אל השפע מקום מקוה ומשם הוא מתבשל ונשפע מעט מעט אל המ' א"כ לא יתמיד ההמשכה אל הנחלים בנצח והוד מהבינה ולזה הים איננו מלא שבא לרגעים מפני שהשפע מתקבץ בעמודים כנזכר ואחר שיש בהם עדיין כדי להשפיע למה ימשיך לז"א הכתוב אל מקום וגומר דהיינו אל נצח והוד שהנחלים הולכים שבים תמיד ללכת ולהמשיך דרך היסוד כדמסיק. הם שבים וגומר והענין כנזכר בתקונים הבינה נהרא דנגיד ולא פסיק והנצח וההוד אפיק מיא הם שואבים כל שפע ואינו נמשך מהם אל התחתונים אלא כדי הצורך וכפי השעה כי מהם ולמטה פסיק והיינו או' אל מקום שהנחלים שהם משך הבינה חסד דין רחמים הולכים אל נצח והוד ולשם נשפעים תדיר וז"ש הם שבים. לאן אתר שבים אם ביסוד ומ' אינו ששם הנהר פוסק לפעמים אלא לאינון תרין קיימין דאינון נצח והוד שם שבים כנזכר. וא"ת ומה תועלת בשפע זה בנצח והוד כיון שאינו נשפע למטה ומה צורכו שם לז"א הכתוב ללכת יר' בהאי צריך להיותו עומד שם מזומן תמיד מתחדש ללכת להמשיך בהאי צדיק והטעם להיות השפע שם נגיד ולא פסיק הוא ללכת יר' לאשתנחא ברכאן וחידו וגומר להיות נמצא שם השפע חדש בריבוי ובשפע לעת הצורך.

והיינו רזא וגומר פי' סוד ענין זה שהשפע נמשך הכל בנצח והיד ומשם אל היסוד וע"י היסוד נמשך אל המ' הוא מה דתנינן במתניתין לויתן וגומר דהיינו יסוד המיחד וקושר חתן עם לויה שלו מלשון עתה ילוה אישי וגומר יצרת לשחק בו היינו יסוד סבת הייחוד שהשפע נמשך על ידי השחוק ההוא אל המ' ולא שהנחלים נמשכים מעצמם בה: וע"ד כולם אליך ישברון וגומר פי' כי כל הכחות אשר למטה מהמ' אינם יונקים מן הנחלים ממש אלא יונקים מהלויתן והמ' ולכן שבים ללכת אל המ' כדפירשתי וראיה אומ' כולם אליך ישברון לתת אכלם ושפעם על ידי הים ולויתן דהיינו שבים ללכת כנזכר וכדמסיק מאן עתו וגומר.

עתו דצדיק דא מטרוניתא שנקראת עתו מפני שאין השפע נשפע תדיר אלא מזמן לזמן וזה הכרח לכל הנאמר ועוד או' ישברון לתת אכלם בעתו יר' הם מצפין עד שיתן היסוד השפע לקיומן בעתו דיסוד שהוא עת המיוחד עמה א"כ נמצא שיש עת שאינו נותן והם מצפים העת שיתן וז"ש ובגין כך וגומר דקדק לכל הנאמר:

ורזא דא וגומר עיני כל אליך הבינה ישברו שאתה המתפשטת נהר דנגיד ולא פסיק ואתה ת"ת כאומ' ואתה תשמע השמים נותן להם את אכלם המזומן בנצח והוד בעתו דצדיק המשחק בעתו וז"ש בעתו כמה דאוקימנא כדפי':

ת"ח בשעתא דהאי כל נראה כי הוא מפרש מלת עיני כל דהיינו עיני הם בחינות היסוד שהם עונים בו להסתכל למעלה להיות נשפע. ואכלם ירצה אכלם של התחתונים וזה ראיה שאין השפע מתקבץ ביסוד אלא למעלה בנצח והוד כנזכר.

מבסם לעתו וגומר יר' כי מדת המ' פעמים יונקת דין מהשמאל ואז צריך היסוד למתק מרירות דינה ומליחות מימיה וז"ש מבסם להאי. ואחר שמתק הדין צריכה עוד שפע לברך התחתונים וז"ש ומתברכא מיניה. והתחתונים מקבלים ממנה מג' בחינות ימין ושמאל ואמצע וז"א כלהו עלמין בחידו משמאל כלהו עלמין בברכאן מימין. כדין שלמא אשתכח מאמצעיים.

וכד גרמין חייבי עלמא ותמן ביסוד לא אשתכחו ברכאן שנעצרו בנצח והוד וז"ש דאינון כחלי. וינקא האי עת מהיסוד בעצמו מסטרא אחרא משמרי השמאל ע"י היסוד והיינו להשפיע הדין והאף לתחתונים המחבלים כרמי'. כדין דינין מתערין בעלמא בתחתונים וההיזק מצוי. ולית שלמא דהיינו היסוד אשתכח במ' אלא היא יונקת הדינים והמות בלי קישוט וקישוי. יתער כתרא דיליה חסד המעורר היסוד שעיקרו לימין כאו' וה' ברך את אברהם בכל: עי"ז מתברך מטרוניתא ותתקן וישתכחו ברכאן בכולהו עלמין וזה כח הימין המבער הדין וממתק אותו:

תאנא בשעתא דבעא משה וגומר כלומר עיכוב השפע ודין המ' היאך יתוקן אפילו אחר שישובו ישראל ואפשר היות שאל' זו במעשה העגל. בידיה מסיראן וגומר שמדתו מדת אברהם דכתיב והיה ברכה וגומר:

א"ר אבא זמנין אית קמי קב"ה היינו בז"א דוקא כי מבינה ולמעלה אין דין אלא כולא רחמי ולא אשתני. לאשתכחא רעוון שפע הכתר בעל הרצון. ולאשכחא ברכאן חכמה בעל הברכה בחסד: וזמנין דרעוון לא וגומר הסתלקות הכתר והת"ת. וברכאן לא מזדמנן סילוק החסד והחכמה ודינין קשיין וגו' סוד הגבורה הפועלת דיניה וזמנין דדינא תלי מצד האמצע דינא ולא דינא. זמנין אית בשתא וגומר היינו בחדשי אדר וניסן וסיון רעותא אשתכח כדפי' ותמוז ואב וטבת ושבט דינא אשתכח מסטרא דגבורה ותליא מצד הת"ת דהיינו אלול תשרי חשון כסלו. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ותאנא ההוא נהר אפיק וגומר פי' הבינה הנק' נהר היוצא מעדן אפיקת נחלין הם חג"ת ומתמן אתכניש לנצח והוד. וביאר כי אומרו כל הנחלים וגומר הוא כלילות הענין בכללות הכ"ל כי תחלה גילה לנו הכתוב כי עיקר הליכת נחלים אלו הם עיקר רצונם אל הים מלכות אמנם אח"כ ביאר הפסוק עצמו פרטות הליכה זו כי הלא אין הליכת נחלים אלו עד המ' בפעם א' כי ב' הליכות הם וב' פעמים נוסעים וחונים. הראשונה היא הליכת הנחלים הג' הנ"ל שהם חג"ת עד נצח והוד ושם הם חונים ואח"כ חוזרים לנסוע משם והולכים אל הים המ'. ובזה תבין למה נצח והוד נק' שחקים והטעם כי שם חוזר לדון את העולם אם ראוי לשפע ההיא אם לאו וזהו שחקים שוחקים מן וגומר כי הם שוחקים וטוחנים השפע עד יהיה ראוי לירד למטה כי גם הם נק' בית דין דוגמת חג"ת שיש בהם ע"ב שמות ע"ב סנהדרין וג"כ הם בנה"י כנזכר בתיקון ע' דף ק' ע"ב וכאשר יבא וימשך השפע ביסוד הנז' אז כבר הוא כאלו נמשך למטה למ' ואינו מתעכב שם כי הוא המכריע וזהו כוונת הכתוב כמ"ש כל הנחלים הולכים אל הים. ואח"כ ביאר כי הליכה זו נחלקת לב' הליכתן אל נצח והוד וז"ש אל מקום שהנחלים הולכים. והשני הליכתם מיסוד אל המ' ים הנז' וזהו ללכת ר"ל בהאי צדיק אל הים הנז' וז"ש ומתמן נפקין כל נחלים כל אינון וגומר וכולהו אזלין ומתכנשן וגומר הה"ד כל הנחלים וגומר הוא על שם העתיד כי הוא תכלית רצון כוונת ההליכה שהיא אל הים ולזה פרט ואמר אל מקום וגומר לרמוז מה שאמרנו וז"ש ואי תימא וגומר ובכלל דברי הפסוק כי הוא תכלית רצון כוונת ההליכה שהיא אל הים. גילה לנו סוד ונהר יוצא דלא פסיק לעלמין וז"א שם הם שבים כי לעולם נמשך ואינו פוסק: ואמנם אפ' לדייק יותר כי ש"ם הם נצח והוד כי שי"ן הוא הוד אש ומ"ם הם מים נצח כנודע מסוד ג' אותיות אמ"ש שהם בחג"ת ונה"י וזו היא אמיתת הבנת המאמר הזה. ועיין במה שכתבנו פ' וישלח דף נ' ע"ב ע"ש כי הפי' שנתבאר שם הוא ממש כוונת רשב"י בכאן בפסוק זה. מהרח"ו נר"ו:

גליון. ויאמר ה' אל משה וגומר פי' שני דברים הם דבר אל אהרן שיתקן ועוד ואל יבא כדי שלא יחזור ויקלקל עכל"ה: