אור החמה על ספר הזהר ג:י

ומתמן נפקין ע"י דהא דרגא וגומר יר' הטעם שייחס אלי"ם מ' בארמנותיה שהם נ"ה ולא ייחסה לייחוד אחר שעיקרה ביסוד לז"א ומתמן נפקין ע"י דהא צדיק יר' אחר שבישול הברכות הוא מקום כנוסם והצדיק צנור למוצאם לבד לכך ראוי שיאמר אלי"ם בארמנותיה ולא תחשוב היסוד שאינו משמש אלא למעבר בעלמא אמנם נ"ה תמן כנישו וגומר וז"ש ומתמן אתכנישו לבסמא וגומר כי כבר נתבשלו הברכות לעשות פעולתם בה:

אלין כל כתרי מלכא פי' קשר כל הספירות בייחוד הת"ת והמ' כי בייחודם לכלם ייחוד ואמ' כתרי מלכא כי לזה נק' מלכים ואו' נועדו היינו ויעודם יחד בכללא חדא ולאתר אחרא וגומר יר' ששאר הכתובים אינם מתיישבים כאו' עברו יחדיו המה ראו וגומר לז"א כי דברים אלו עולים לדרך אחרת שנתבאר בפסוק וכדדריש ליה בזוהר פ' ויגש וע' פנים לתורה ולדרך זה עולה הפסוק עד כאן ויש גורסי' ולאתרא חדא ואפשר לפרשא ע"ד הנז' כלומר פסוקי הפרשה והמזמור הזה הכל עולה לדרך א'. או יר' אלין מליא שאמר אדם שלמותו בבת זוגו עולה לדרך אחר שגם המקריב הקרבן צריך שיהיה לו בת זוג והיינו אומ' ג"כ ולאתר אחרא דהיינו שיהיה המקריב ג"כ שלם בכללא דאדם וכדמסיק. או ירצה לאתר אחרא שלא רצה לפרש כאן שאר הפסוקים של המזמור ובמקום אחר יתפרשו:

ת"ח בשעתא דבר נש מתקן עובדוי ששב בתשוב' ע"י הקרבן או ירצה שהמקריב יתקן מעשיו נשוי אשה וכיוצא כלא אתבסם היינו המתקת הדין וטהרתם. לקשרא מילין היינו קשר הספירות וייחודם וכן קשר העולמות ממטה למעלה:

לאפקא מאן דלא אנסיב. שנאמר זכר ונקבה בראם ושניהם יחד ויקרא את שמם אדם. קורבניה לאו קרבנא שאינו מייחד כלל: וברכאן לא אשתכחו כי מי שאינו מקבל אינו גורם לאחרי' שיקבלו ע"י ע"ד והיה ברכה. לא לעילא בסוד הנשמה ומציאות' בספי' ולא לתתא בגופו. משמע דכתיב כלומר בזולת שהוציאו פי' טעמו ואמר אדם דהיינו דכר ונוקבא כי יקרב יעשה יחוד דהיינו קרבן ליהו"ד ייחוד ד' אותיות. אמנם בזולת אדם לא יהיה קרבן לה' דלאו איהו אדם שלם כדפי' ולאו בכללא דאדם אפי' קצת אדם אינו שלא יצדק בו היותו חצי אדם ולא תאמר שהיא בריה בפני עצמה אלא שכינתא וגומד בגין דאיהו פגים שאינו בריה שלימה:

וא"ר אבא אע"ג דאוקמו פי' שהעמידו' כהנים והיו משוחים לכהן עכ"ז קטרת עילאה וגומר ואפילו לקרבן לא אתחזון כנזכר ומשחום לכהן כשינשאו או לתת אש ולהפשיט ולנתח ולהוליך אבל לא לזרוק ולהקטיר אמורים עד שיקחו נשי'.

ואי תימא ותצא אש וגומר קשיא ליה בשלמא אם נפרש שהיו ראויים לייחד אלא שעון אחר גרם שהפרידו ניחא דנענשו אלא השתא דאמרת שאין בידם לעשות דבר וכל עניינם כמאן דליתנהו דמי והוה להו כמו שאינו א"כ אמאי ותצא אש וגו' ותירץ לבר נש וגומר ובשר שאינו אלא בשורה בעלמא שאינם הם הגורמין ואדרבה גרמו שמה שהיה ראוי שיעשה ע"י אחרים מנעו הם בהכנסם לשושבינות זה. וצריך לומר כי פגם היות האדם בלי נקבה אינו במ' דלגבי עלמא דנוקבא הוא כשר שהוא נק' נער וראוי לומר שלא נשא אשה להיות נכלל בענייניה ולכך לא הקפיד' המ' במום המכשר ואתקינת ביתא ותקנה עצמה אל הייחוד אמנ' לגבי הת"ת הוא פסול שהת"ת נק' אדם וצריך הנכנס שני שיהי' נק' אדם ולכך לא רצה לבא והשתא ניחא אומ' חמא מלכא לההוא בר נש ולא ראתה כך מטרוניתא ואסתלק מינה פי' מה שהיה רוצה האור להגלות עליה כפי הכנתה הטובה בעבורם נסתלק ונענשו ע"י מטרונית' וז"ש כיון דחמאת וגומר מיד ותצא אש וגו':

מן הבהמה כלל הכשרה ובלתי כשרה והוצרך לפרש מן הבקר לפרט הכשרו' וכמו שהוא דרך זה בפשט כן לאתר אחרא ע"ד הנסתר הוא הכוונה כך כי צריך לייחד ולהקריב בסוד קשר הקרבן הבהמה ולא כל בהמה ח"ו אלא פרט הכשרות הקדושות חיות הקדש וכיוצא לא סטרא אחרא במקום אריה כלב. במקום נשר נץ. במקום אדם אדם בליעל וגומר. במקום שור תם שור נגח ולכך פי' מן הבקר ומן מן לפרט ולמעט כנז':

אם עולה וגומר ר' חייא פתח כי לא מחשבותי וגומר ת"ח מחשבה דקב"ה וגומר הכוונה על הא"ס המתפשט בספי' ופועל בהן והוא חושב ע"י הכתר ומחשבתו וכתרו הכל א' ונק' הכתר מחשבה כי שם ציור כל הדברים וכל הפעולות בדקות כדמיון הרחק הדברים הגשמיים בהיותם מחשביים ציוריים דקים: היא עלאה להורות על אחיזתו בסבתו וכינוי המעלה אמר היא עילא'. ורישא דכלא הוא סבה לכל אשר תחתיו והוא מחזיקם בכל המאציל ומההוא מחשבה וגומר היא אצילות חכמה וכל בחינותיה מהכתר וז"ש אורחין המתגלין לחוץ ושבילין הדקות הנעלמות וירצה אפי' בחינת התפשטות החכמה אח"כ הכל מכחה לאשתכחא שמא קדישא היינו שמחכמ' ראש השם כנודע י' חכמה ה' בינה ו' שית ספירן ה' מ':

ומההוא מחשבה וגומר זהו סוד אצילות הבינה שהיא נהר יוצא מעדן להשקות וגומר כדפי' בזוהר ובתיקונים ואינו יוצא משם מהכתר אלא אתנגיד דרך חכמה ואח"כ נפיק מהחכמה אל מציאותה וקראה שקיו דגנתא דעדן כי עדן חכמה וגנתא דעדן בינה ומשך השפע נמשך מפנימיות החכמה אל הבינה ומבינה נמשך למטה אל כל נטיעות וז"ש לאשקאה כלא דעד היד אתפשטת בסוד ן' שערי בינה. ומההוא מחשבה וגומר אחר שביאר אצילות אבא ואימא י"ה ביאר אצילות ו"ה תורה שבכתב ושבע"פ דדו פרצופין היו ומפני שלא היה אצילותם אלא על ידי אבא ואימא אמר אשתכח דהיינו שמכח הכתר בחכמה ובינה נמצאו והם מתאצלים בכחו ע"י החכמה ובינה לחוץ. מחשבה דבר נש וגומר שאותה המחשבה נתנה לו ממשך הגבורה שמכחה נבנה יצה"ר וגיהנם ומאותה הבריאה ראש לכמה בריאות טמאות שהם באדם ע"י היצה"ר להחטיאו כנזכר פ' פקודי ולהכי לתקון עונו מביא מן הבקר כי בקר בינה מן הבקר היינו הנמשך ממנה שהיא הגבור' שהיא שורש להרהורי המחשבה החצונית. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ת"ח בשעתא דבר נש מתקן עובדוי וגומר אמר כי כשהאדם מקריב הקרבן צריך ג"כ עזיבת החטא ותיקון ואז גורם כי גם למעלה מייחד ומקרב כל הכחות העליוני' כמ"ש לעיל על יפה נוף וגומר אלי"ם בארמנותיה וגומר וכל אינון כתרין קדישין כלם מתקרבים ומתייחדים על ידו וז"א אדם כי יקריב כי יש יכולת ביד האדם להקריב ולייחד למעלה על ידו. ואפשר שכיון למ"ש אדם כי הזכאי והכשר קרוי אדם כנודע וז"א בשעתא דבר נש מתקן עובדוי וגו':

ת"ח אדם כי יקריב וגומר זה מבואר כי נק' חצי אדם נמצא שהוא בעל מום כי אינו אלא חצי אדם לבדו וגם כי האדם הנשוי אשה שורה עליו השם בשלימו כנזכר פ' צו דף ל"ד ע"א בר"מ ואי לאו כביכול פוגם בשמא קדישא ומ"ה הפרגוד ננעל בפניו בעת לכתו לעה"ב.

וא"ר אבא אע"ג דאוקמוה לנדב ואביהוא וגומר פי' כי במיתת נדב ואביהוא יש הרבה טעמים ואמ' כי העיקרי שבכאן הוא זה כי הנה הוו מארי דמומא וגומר ואי למקרב קרבנא בעי דליהוו אדם זכר ונקבה ואי לאו הוי פגום כ"ש לקטרת כי הוא קישור כל כתרין עילאין ואיך יתקשרו ע"י בהיותו פגום. ואי תימא ותצא אש וגומר הוקשה לו דא"כ דלא חזו לאתקשרא על ידייהו וגו' א"כ למה נענשו כמ"ש ותצא אש וגומר כי הלא אם לא חטאו רק דלא אתחזו לאתקשרא על ידייהו ולאתברכא ברכאן מחדש על ידייהו אמנם הם לא התירו שום קשר ולא מנעו הברכ' רק דלא ניתוסף ברכה על ידם א"כ אמאי ותצא אש. וביאר והביא משל כנזכר. והענין כי הנה הם התחילו לעורר הקשר העליון והייחוד וכבר התחיל למעלה להתעורר הקישור העליון והייחוד וכד אתא מלכא חזא דהוו פגימי ואז נמנע מהתעוררות ההוא נמצא כי גרמו אל פירוד ממש כי כבר התחיל הייחוד להעשות ולהיותם פגומים חזר להתיר קשר וייחוד ההוא. וגם כי קנאה חמת גבר כי נתפעלה המטרונא ממה שצחקו בה כביכול ואח"כ לסבתם לא נתייחד אתה ולכן ותצא אש היא השכינה עצמה הנקראת אש אוכלה מדה כנגד מדה:

מן הבהמה כלל וגומר יר' כלל כל מיני בהמה טמאים וטהורי' דאפשר שהכל נבראים ע"י השי"ת והם ראויים לקרבא. ואח"כ באומ' מן הצאן ומן הבקר פרט לבתר כל אינון דכשרין למיכל פי' דלבתר דקאמר מן הבקר וגומר אז פירש דוקא אותם הראויים לאכול אמנם אותם שאינן כשרין לאכול אסורין נמי להקרבה וזה נק' כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. וביאר הטעם כי לאתר אחרא אסתלק וגומר פי' כי במקום אחר ביארנו הטעם היכן נרמזים הכשרים לאכול ולמה כשרין להקרבה הם דוקא ואולי הוא בפ' פנחס בסוד ד' אנפי נשר שהם פרים וכבשים ועזים כנז' דף ר"מ שם:

אם עולה קרבנו וגומר נודע כי החכמה היא נק' מחשבתו ית' כי ממנו יצאו כל הי' אמירן ותורה שבכתב ותורה שבע"פ כנודע ואין צריך להאריך בזה ומשם כל הטובות והברכות כשפעין אך באדם מחשבתו גורמת לו כל הרעות כנודע וז"ש כי לא מתשבותי וגומר כי מחשבותי מנייהו אתפשטו כל טיבו וכל נהורין וכל ברכאן ומן מחשבותיכם מתפשטי כמה חטאות ועבירות. והנה לכך העולה באה זכר כי הנה מחשבה זו בזכר היא כנודע כנגד מקום שחטא. או' לעיל ות"ח אדם כי יקריב לאפוקי מאן דלא אתנסיב נ"ל דמטעם זה לא יהיה ש"צ מי שאינו נשוי. עכ"ל: