אור החמה על ספר הזהר ג:קט

לההוא הון יקר אהדר לאיש ח"ו: כל אינון אוכלסין דלית אוכלסא פחותה מס' רבוא ומתחלקין למחנות והעד דגלי ישראל ולא זו בלבד אלא אפי' מציאות העולם ששוכנים בו האוכלסין והמשריין וז"ש וכלהו עלמין שכולם נהנים מהרצון הנשפע ע"י הייחוד והם בחידו מצד הבינה השמאלית. בנהירו מצד הדעת האמצעי. בברכאן מצד החכמה הימנית שהם ג' מקורות עליונות:

ר' חזקיה פתח שמעה ה' צדק וגו' כמה חביבה וגו' שאין עכוב הזווג מצדו אלא מצדה שאין לה הכנה שהרי כל זמנא דכ"י אתת לקמי קב"ה בהתעוררות הזווג אינו מחזיר פניה ריקם בלך ושוב אלא קב"ה אזדמן להזדווג עמה בסוד השפע. והעיקר כי התעוררות הזווג תלוי במעשים טובים ובהם מאירה פניה נגד בעלה בסוד אור חוזר וקב"ה אזדמן בסוד אור ישר: כל מלה ומלה דבור או תפלה או תורה וכיוצא. סלקא לעילא כל עובי האויר עד הרקיע. ואח"כ בקעא רקיעין עד עלותה להיכלות ושם היא נבדקת כפי עניינה ומהותה אם דבור בטל אם מצוה אם רע אם תפלה בכוונה וכיוצא ואם טהורה היא מעלים אותה עוד אל לפני המלך דהיינו למעלה מההיכלות. לסטרא אחרא אם טמאה היא כגון נבלות או לשון הרע וכיוצא מעורר החצונים ואם תפלה רעה היא ג"כ מעורר עונותיו.

דברו דיוסף לבודקו אם חטא בו בימיו והטעם לפי שהיה עולה במעלה ע"י הדבור לכך הוצרך לבדוק אם חטא בדבור ופגמו ואפשר ג"כ שהכוונה על תפלתו של יוסף אם ראויה היא להכניסה פנימה. שלח מלך מלכו של עולם. מושל עמים פרעה או שרו:

א"ר אלעזר כתיב והיתה נפש וגו' נפש אדוני מ' נפש דוד מתקשרת עם הת"ת הנק' צרור החיים ו' קצוות צרורים בו והם חיים מחיות החכמה והבינה והיינו את ה' אלהיך. אביך ואמך קב"ה ושכינתיה. יולדתך דלתתא זכאין אינון צדיקיא ביסוד דמשתדלי באורייתא בת"ת ואתאן לאתקשרא וגו' ע"י עסק התורה בלילה עד אור הבוקר לקשר לילה ביום: א"ר אלעזר והזרתם וגו' והזרתם הכוונה שיהיו ישראל זרים אל הטומאה ולא יתקרבו אליה כלל. ת"ח בשעתא וגו' והכוונה שהוצרך לעשותם זרים מכל וכל וז"ש בשעתא דאסתאבון בני נשא לתתא אפילו טומאה קצת מסאבין לון בכולא אפילו במה שאינו רוצה וזהו שכר עבירה עבירה. מאי רשותא שאין לו' דממש רשותא יהבי לה דלא הכי ח"ו שאין דבר רע יורד מן השמים ומה גם להוסיף טומאה על טומאתו אלא הכוונה סילוק רשות היא כי בהסתלק הקדושה מיד היא מזדמנת שם והיינו נמי סוד ואנכי הסתר אסתיר פני וגו' וז"ש וכדין בסילוק הקדושה שהיא השגחת הבורא מיד אתמליא דינא וגו' תרי רוחי קדוש בדין מהגבורה ונאחז בו רוח טמא משחית לחבל. רוח מסאבא שריא בביתא שהבונים השליטוהו כנז' פ' תזריע. נגע צרעת הוא רוח דין מאת הקב"ה להתיך הרוח הטמא ושם הוא עושה דין בבית כפי שיעור טומאתו וז"ש וההוא נגע לא אעדי וגו' וכן בגוף האדם והיינו אתא לאסתאבא בטומאה אחת כדי לטהרו מסאבין ליה בטומאה אחרת קשה ודין חזק ואז שם יעמוד עד יבער אותו מן העולם ולפעמים לא יותץ הבית צא ולמד סתום מן המפורש מבית המנוגע. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ר' חזקיה פתח ואמר שמעה וגו' הענין מבואר כי מ' נק' צדק והנה דוד הוא אחיד בה תדיר בסוד חצות לילה אקום להודות לך דנקרא שושבינא דמטרוניתא ובצפרא כד קב"ה אתי לגבה דמטרוניתא שושבינין דילה עיילין עמה לגבי מלכא וכד מצלי צלותא דשחרית אתקשר עמיה וזהו שמעה ד' צדק היא המ' ובזה האזינה תפלתי כי כיון דאיהי עאלת צלותי תיעול בהדה כי אנא שושבינא דילה. והנה או' בלא שפתי מרמה וגומר יובן מאדרת נשא דף קל"ה כי אזן תמן שמעה ותמן אתבחנת מלה אי איהי כדקא יאות או לאו וז"א כאן שמעה ד' צדק כי שמיעה באזן תליא ותמן תתבחן מילי דצלותא ותחזי דאיהי כדקא יאות בלא שפתי מרמה רק כדקא יאות: ופסוק עד עת בא דברו מבואר ג"כ דקאי ליוסף כי ענו בכבל רגלו והיתה במאסר עד עת בא דברו של יוסף ואתבחינת ואשתכחת כדקא יאות וכדין שלח מלך ויתירהו. והנה אמרת ה' היא מ' כנודע ובה תליא שמעה צרפה את דבריו ובחנה אותו וכד אשתכח כדקא יאות כדין שלח מלך וגו':

א"ר אלעזר כתיב והיתה נפש אדוני וגו' נודע היות מ' נקרא נפש דוד כנודע ולכן לא אמר נפשך אלא נפש אדוני סתם לרמוז אל המלכות הנק' נפש ונק' ג"כ אדון וג"כ אדוני נרמז בו שם אדנ"י היא המ' אשר היא צרורה ונקשרת בקשר א' והיינו בצרור החיים הוא הת"ת הנק' חיים וזהו בבקר ממש דאתער ימינא וחביק לה וקשיר לה עם מלכא. והביא ראיה מפסוק אשר לא נשא לשוא נפשי דהיא נפש דוד והיא המ' כנז' פ' וירא ריש דף ק"א ופ' תזריע סוף דף מ"ה והביא דברי ר' חזקיה אלו בכאן כי הוא סיום מעשה דר' אלעזר ור' חזקיה דקמו בפלגו ליליא למעסק באורייתא כנ"ל:

א"ר אלעזר כתיב והזרתם וגו' הוקשה לו דהיל"ל והפרשתם או והבדלתם לכן ביאר כי אם היה אומר והבדלתם היה נראה שהיה לישראל איזה שייכות עמהם לז"א והזרתם כי אין להם שום שייכות כלל עמהם והם זרים אצלם לגמרי ולא יתקרבו אליהם בשום אופן שבעולם רק יתנהגו עמהם כזרים אצלם לגמרי וז"א דאיהו זר מכלהו ולא אתחבר במה דליתיה דיליה ונבאר הטעם כי המתקרב אל הטומאה הוא גורם טומאה בכולא פי' כי בהתעוררות אותה הטומאה עליו גורם לטומאה אחרת יותר עליונה ממנה והם סוד הנחש והרוכב עליו ג"כ וגם הדין הקשה ובעלי הדינים הקשים מתעוררים מחמת הקדושה שנסתלקה משם יש כח לטומאה לירד ולשרות שם וזהו הענין אשר נותן רשות הקדושה אל הטומאה כי זהו הרשות שנותן לו כי בהסתלקות הקדושה שורה הטומאה ואין לך רשות גדול מזה. והנה אלו הב' רוחין האמורין כאן הם סוד הדין הקשה שהוא יותר קרוב אל הקדושה מן שאר הטומאה. והנה ביאר ר' אלעזר ענין אלו הב' רוחין כי נרמזו בסוד נגע צרעת והענין כנז' פ' תזריע דף מ"ז כי הצרעת תרגומו סגירו ר"ל תוקף דין הקשה הסוגר את הטומאה שלא לירד למטה ולכן בהיות כי המשיך האדם את רוח הטומאה בביתו או עליו לכן היה יורד אותו הדין הקשה וכלתו את עציו ואת אבניו כמ"ש ונתץ את הבית ובזה היה סובל אותו הדין הקשה והיסורים ההם ובזה נתכפר עונו והטומאה הולכת לה והנה הטומאה נלחמת עם זה הרוח דדינא קשיא משום כי הוא היה חפץ לדור שם תמיד ובבוא הדין הקשה על הבית ההוא לנתוץ אותו מחמת עונו הנה הטומאה השורה שם אינה חפיצה בזה ולכן מקטרגו דא בדא ולכן לבסוף הנגע הוא שולט עליו כי כחו גדול להיותו קרוב יותר אל הקדושה ולכן מסיר את רוח הטומאה. וזהו הנגע כי לפעמים הולך לו וחוזר ושב אל מקומו והוא כפי מה שתקיף משניהם להתגבר על חבירו. ואם לא היה מחמת אותו דינא קשיא הגובר עליו לייסרו ביסורין לעולם היה נשאר בטומאתו ולכן ראוי לסבול היסורין לעולם בסבר פנים יפות. עכ"ל: