אור החמה על ספר הזהר ג:קח

ועל כולא שריא שאפי' בני אדם עוברים בטח הם שובי מלחמ' מפני הדין שהוא מתפשט בעולם ומתלבשת בכל בני אדם כמו האומות ורשעי יש' ועל ידם נעש' שליחות הדין להרוג ולשלול ולבוז ובכל מיני היזק אפילו הבהמוה וכיוצא ולז' יעש' בענין שלא יתרא' בפני בני אדה ועיין לכל סטר אין הכוונה ראה שילך לראות ברע אלא להפך ראה ועיין לכל סטר שאפשר שימשך הנזק השמר ממנו והזהר שהנזק נמצא וז"ש והוי ידע דכלהו שריא בהו דינא וכולם שלוחיו כי כל העולם יתמלא בדין ופועלים הדין ברצון ובאונס מפני שהעולה מרכבה לרורני וז"ש גם את זה לעומת זה עשה האלי"ם כמא כד שארי וגומר:

ת"ח כד דינא שארי בעלמא פי' כאשר הדין רוצה לבא בעולם דהיינו בהתעוררות המ' להורידו בעולם הנה כמה סייפין וגומר שיושפעו ע"י או ירצ' כד דינא ממש שארי וגומר כיצד כמה סייפין וגומר הם כחות שתחת המ' הנק' חרב והם תלויוה בה ומתנהגים כפי הנהגתה וכן ממנה נמצאו ובה היו וז"ש דנפקין וגומר:

זקפין רישא פי' כי בעת שלום החרב בנרתיקה על ירך גבור וראשה למטה ובהיותה שלופה ביד הגבורה ראשה למעלה וכן חרבות אלו כח אודם שהוא הדין מתגבר למעלה וז"א זקפין רישא להתגבר הדין וחמאן דהא ההוא חרב עילאה סומקא באודם הדין בכל סטרין היינו כל ו' קצוות שבה והיינו חרב פיפיות חותכה לימין חסד ולשמאל ונשפע בתחתונים.

כדין כמה פסיק נימוסין שהם השופטים דיינים גוזרין גזרי דינים ופועלים ע"י השוטרים והיינו וכמה סייפין אתערו לקיים שליחות גבורה דין המלכות והיינו מטתו שלשלמה מדת המ' ששים גבורים סביב לה דהיינו גבורים מגבורה ינקי כלהו ע"י ואיש חרבו שפועל גזרת דינו על ידו חרבו על יריכו בהיותה שקטה ושלוה בהיותה בנרתיק' אמנם אחרי שהגזר דין יוצא אין חרבו על יריכו אלא וחרבו שלופה בידו שהיא מהופכת לפעול דין כנזכר והם מתפשטין בעולם התחתון לפעול בו הדין וז"ש וכלהו משתכחי למטה למעבד דינא.

ומאן דאיערע בהו יר' עתה שפירשנו שאיש הדין וחרבו יחד באים יש בידו לדון ולעשות הדין ולזה עם היות שבאו לענין אחר לאיש אחר ואיערעו בזה דנים אותו ומקיימים דינם ולזה ליתזק:

מ"ט ירצה מאי ותגדל רסדך שהרי לא היה להם רשות לשרוף כל העולם אלא ודאי כדפי' דבכל אתר דדינא שריא בכולא שריא בכל פרטי המקום בין במתא וגומר בין בסחרני מתא א"כ צוער ג"כ היה ראוי שתשרף וג"כ במערה הי' ראוי. ולפי זה אין מקום לנוס החוצה אלא בביתו דוקא או בעיר אחרת שאין אותו הדין שם:

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה דרחים כ"י לקב"ה משום דקשיא ליה מאחר שאמר לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפיה היל"ל אם יתן איש את כל הון ביתו בה אמאי באהבה זימנא אחריתי לה"ק דאהבה זו היא אהבה אחרת שאהבה הנזכר לעיל היא אהבת קב"ה לשכינתא ואהבה זו היא אהבת שכינת' לקב"ה בוז יבוז לו מ"ל יר' כיון דהשתא פריש דאהבה זו היינו אהבה דרחימת שכינתא לקב"ה א"כ בוז יבוז לו מבעי ליה דאקב"ה קא מהדר דחשיבת בעיניה ההיא אהבה יתיר מכולא.

אלא אם יתן איש דא קב"ה דהיינו ת"ת המשפיע את כל הון ביתו דהיינו שפעו וירצה אם ישפיע קב"ה בשכינתיה הון ביתו דהיינו המ תקרא ביתו שבה הניח כל מעשהו כנודע ואם ישפיע ויתן איש ת"ת הון ביתו ושפעו דהיינו הנשפע מכח הבינה ע"י הת"ת דהיינו או' יקר ונעים נעים מבינה נועם ה' יקר מהת"ת וירצה הון ביתו שפע שכינתו הנשפע להם מכח הבינה כנזכר ואמר שלא יראה בעיני חייליה השפע לכלום נגד שפע הייחוד ותענוג שהייחוד עיקר הכל והשתא קאמר יבוזו לו לשון רבים משום דאהדר לאוכלסיה ובא לומר אם ענין זה לאוכלסיה שהם למטה כ"ש שכינה שהיא עצמה המתייחדת שתגדל ענין הייחוד לה. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. כתיב הנה נא מצא עבדך חן וגומר הביא ראיה אל האמור דבעי לאטמרא גרמיה וגומר כי אפי' לוט אשר השי"ת רצה להצילו והמלאך המשחית גם הוא בידו הצילו ועכ"ז ירא לנפשו ולא רצה אלא לברוח בעיר אחרת להורות כי כל גבולי העיר ההיא אפי' בסחרני מתא שליט המשחית ולכן צריך לברוח אל עיר אחות כמו לוט שברח אל צוער וז"ש דבכולא שריא דינא בין במתא בין במדברא ר"ל באותו חלק המדבר שהוא סחרני מתא וברשותה וז"א ובסחרני דמתא:

ד"א ימים רבים שהיא הבינה ששם נק' רבים לפי ששם הוא מוצא מים ראש הנהר ושם הוא רבוי המים אך החסד נק' מים סתם וכמ"ש מקולות מים רבים והם סוד ז' קולות דמזמור הבו לה' בני אלים היוצאים מהבינה הנק' מים וז"א מקולות מים רבים. וטעם קריאתם קולות נודע הוא בסוד קול השופר הכלול מאש מים ורוח והנה אלו הז' קולות נעשין נהרות המושכין כמ"ש נשאו נהרות ה' וזהו ונהרות לא ישטפו' ולכן תחל' אמר מים רבים היא הבינ' מקור הנהרות כולם ואח"כ הזכיר הנהרות היוצאים ממנ' וזהו ונהרות לא ישטפו' וגומר וביאר או' באהב' שר"ל באהב' שאוהבת כ"י לקב"ה, והנ' הקש' ויבוז לו היל"ל לשון יחיד כי פי' הכתוב אם יתן איש כל הון ביתו בשביל חילוף אות' האהב' שאוהבת כנ"י לקב"ה הנה קב"ה יבוז לו כל אותו ההון וא"כ יבוז לו היל"ל שחוזר לשי"ת וביאר שהענין אינו כפשוטו כי איש הנזכר כאן חוזר להקב"ה והכוונ' כי כל אוכלסין דשכינתא כולם תאבים לייחוד העליון וכל פנייתם לזה ואם יאמר להם הקב"ה הנה כל תאותם הוא בשביל השפע והמזונות שמחלקת לכם כמ"ש ותתן טרף לבית' וגומר ולכן הנה אתן לכם כל הון ביתי ושפע הרב' ותניחו עצמיכם מלייחד' עמדי ולקשר אהבת' עמי הנה בוז יבוזו לו כל האוכלסין ההם אותו ההון כי כל תאותם על הייחוד ההוא לקשרה עם דוד' ואינם משמשין ע"מ לקבל פרס מהרח"ו נר"ו. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד: