אור החמה על ספר הזהר ג:קג

מאן דפקיד מלוי שמוסר אותו לשטן והיינו ונשמרת שבכעס לא תאמר דבור רע שמזדמן שם. ובענין אברהם קשה וכי ימסרנה כדי להציל עצמו וכ"ש שגם על הממון היה חושש באו' יטב לי בעבורך. ותי' ואמר שלא היה מוסרה מפני שמירתה ואדרבה היה אוכל שלל בעבורה שכך הדין כאו' בטח בה שלא תמסר מפני זכותה ושלל לא יחסר עם היות שלא תמסר ועכ"ז ברשות עשה כדמסיק ולא עוד וגומר וזה כפי פשט הכתוב ועוד שלא תלה הטובה בהם שהיל"ל יטיבו לי אלא השמירה שעמה מצות הבורא וייטב אהדר לקב"ה והיינו ועוד דקאמר לעיל שהוא תירוץ ב' לתקן הכל. דלא תסטי וגו' שלא יפתנה יצרה ויסתלק השמירה ויהיה למפרע הכל עון ופגם. על דבר במאמר פיה שהיתה מצוה למלאך שמירתה הכה תכה.

ת"ח עשר וגומר לתרץ טעם יפה על ענין ירידת אברהם למצרים סימן לגלות בניו ולקיחת שרה סימן תחלת הגלות ושליטת פרעה להביאה אל ביתו ואח"כ לא ישלוט בה אלא יכה אותו י' מכות כ"ז סימן שלא ישלוט בישראל ויוכה בעבורם עשר מכות ושלל שלקח סימן ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והכל סימן לבנים ואין לתמוה כלל על עניינם וכן פי' ר' אבא שענין מצרים סימן לגאולה העתידה. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ומה בהאי כך וגומר ר"ל כי כאן שלא היה האדם מזכיר שום דבר בפיו עם כל זה היתה הטומאה שורה עליו מכ"ש מאן דפקיד וגומר ר"ל דלייט ומקלל כדרך שיש אנשים שמקללים את חפצי ביתם כשהם בכעס ואו' ומזכירים שם הטומאה עליהם כמו שאומרים יקחם השטן או ילכו לאבדון וכיוצא במלות אלו כי אז שורה הטומאה ודאי שם כי ברצונו ובמאמר פיו באים שם. ובג"כ ונשמרת וגומר פי' דבור רע שלא לקלל את עצמו או את כלי ביתו וזהו ונשמרת מכל דבר רע וכן ביארנו זה לעיל פ' צו דף ל"א ע"ב:

ר' אלעזר וגומר סמיכות זה המעשה בכאן הוא לסיום הפ' מענין המאורע ולטובה כי שלח הקב"ה הנגעים במצרים לפרעה בימי שרי וכן בעת צאת ישראל ממצרים וכן לע"ל במהר' בימינו עתיד הקב"ה לשלח כל אלו הנגעים והצרעת שבעולם על האומות וזהו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות אכי"ר. והקושיא מבוארת כי איך יסגור את אשתו ביד הערלים ויאמר אחותי היא כדי שיחשבו שמותרת היא להם כדי שייטיבו לו ותירץ כי טבע הצדיקים להקטין עצמם וכמ"ש יעקב קטנתי מכל החסדים וגומר ועם שאברהם צדיק גמור היה לא רצה לסמוך על הנס כאשר מצינו בשמואל שאמר ושמע שאול והרגני ולא סמך בזה על זכותיה וגם השי"ת לא רצה לאפקא זכותיה מיניה להטיב לו בשכר זכיותיו רק בזכות אתתיה והסוד מצפון זהב יאתה כמ"ש רבא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו והסוד ידוע כי כל העושר מן השמאל וכמ"ש בשמאלה עושר וכבוד ומשם הוא יניקת הנקב' מן השמאל ושם כל העושר גנוז והביא ראיה מפסוק בית והון נחלת אבות וגומר וביאר בו פשט נפלא והוא כי יש להקשות וכי בית והון אינם מהשי"ת ח"ו לזה ביאר הכי פי' כי הנה לפעמים אעפ"י שאין זכות לאדם להיות לו עושר עכ"ז לפעמים זוכה האדם אליו מצד זכות אבותיו ויורש העושר מהם וזהו בית והון נחלת אבות ועם היות שאין הבן כ"כ זכאי מתקיים בידו אותו העושר מצד זכות אבותיו. אמנם בלתי ירושת אביו כי אם מחדש מיד השי"ת צריך זכות גדול ואמר כי לפעמים ימצא כי בית והון הנזכר יהיו מהשי"ת אליו ולא באמצעות אביו והיא כשיש לו אשה משכלת כי בזכותה זוכה אל העושר וזהו בית והון וגומר ולפעמי' יבאו מה' לבדו ולא ע"י נחלת אבות והוא כשאשתו משכלת וצדקת וכן כתיב אחריו בטח בה לב בעלה וגומר כי בוטח בה שלא יחסר לו שלל וממון בעבורה. ונחזור לענין כי עם היות שמצד אשתו היה רוצה שייטיבו לו לא ח"ו מצד עביר' שיתעללו בה חליל' רק כי סמך על זכותה וידע שלא תארע תקלה בה וראה מלאך א' הולך תמיד עמה לשומרה ולכן ידע כי לא יתקלו בה וסמך על זכותה למען ייטיבו לו והכל בצדק ומשפט וז"ש למען ייטב לי ע"י זה המלאך ההולך עמך כי הוא יצילך מבוא תקלה על ידך והוא יורישני ממון העמים והוא ייטיב לי ולא אמר ייטיבו לי כי היה נראה ח"ו כי בשכר שהיו מתעללים בה היו מטיבין לו המצריים חלילה וחס. רק האי אל המלאך ההולך עמה כי הוא ייטיב לו. והביא ראיה לזה מדברי אברהם וחיתה נפשי בגללך שביאורו למען יטב לי בהאי עלמא בעושר העמים ולא ע"י עבירה ח"ו כי אז הרשע קרוי מת רק וחיתה נפשי וגומר לעה"ב כי לא תארע תקלה בידך. ואמר כי כן היה הדבר כמו שהיה הוא מובטח כמ"ש על דבר שרי וגומר ר"ל על דבור שרי כי היה המלאך אומר לה רצונך שאכה אותו והיא היתה אומרת הכה ואז המלאך מכה את פרעה כמ"ש ז"ל וזהו על דבר שרי ר"ל על דבור וצווי שרה. ואו' הה"ד כימי צאתך וגומר זה יובן מפרשת בשלח דף נ"ד סוף ע"א דהוה ל"ל אראך אך אראנו קאי על תחיית המתים שיקומו האבות בתחיה ויראנו נפלאות השי"ת שיעשה עם בניו אמן ואמן. עכ"ל:

מג ע"ב רעיא מהימנא בס"ד פקודא דא למגזר לתמניא יומין וגומר נכלל במצוה ב' דברים הא' המילה בעצמ' והיינו למגזר הב' בזמנה לתמניא יומין ויש במצוה הזאת תוספת מעלה על כל המצות שקראו הכתוב סוד וז"ש גזירו דקיימא קדישא רזא עילאה כד"א וגומר ואו' למאן דאינון יראיו כלומר או' ובריתו להודיעם אין הכוונה להודיעם לשאינם יראים אלא אהדר ליראיו הנז' וקרא הכי קאמר סוד ה' שהוא הברית בעצמו אין ראוי אלא ליראיו והטעם שהם דחלי חטאה שלא יפגמו אותו וז"ש אינון דחלי חטאה ומ"ש אח"כ ובריתו להודיע' דייק מלת להודיעם דהיינו הודעת הטעם וסוד המצוה בעצמה וז"ש דהאי רזא דקיימא קדישא לא אתחזי לגלאה בר להו וז"ש ובריתו ראוי להודיעם הטעם והסוד כיון שכל עצם המצוה אינה אלא ליראיו דחלי חטאה שלא יטמאוהו א"כ ממיל' שהסוד אין ראוי אלא להם ולא לזולתם וז"ש לא אתחזי לגלאה וגומר וענין סוד המצוה כבר נתבאר בכמה דוכתי אמנם בחינתה לתמניא יומין איהו לחיובא ואינו לולד עצמו שאינו בן חיוב אלא לכולי עלמא ב"ד ואביו שחייבים למולו והטעם ליום השמיני הוא כי סוד הברית ביסוד בלי ספק ומ"ש דאיהו תמינאה לכל דרגין כלומר כאשר נמנה מחכמה והכתר לרב העלמו אינו בכלל ואע"ג שהימים מחסד ולמטה לז"א יום השמיני דא הוא אה קיימא מפני שהוא יום א' מהימים נק' יום ונק' שמיני מפני שהוא תמינאה לכל דרגין לא לימים וגזירו דהאי קיימא וגו' כלו' מה שאנו אומ' כריתת הברית אין הכוונה כענין הברית במקומות אחרים שהברית בעצמו נעשה כי הברית עצמו תחת הערלה אלא העברת הערלה הוא ענין הברית א"כ יורה על העברת הערלה העליונה מעל הקדושים. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ואיהו תמינאה וגומר הענין כי הם ז' היכלות דנוקבא ולעילא מנהון יסוד שהוא תמינאה מתתא לעילא וגם הוא נק' יום השבת כנזכר בסוף מאמר זה גם כי בריאתו וציורו הוא מחכמה ולמטה ויהיה יסוד ח' בסוד ח' דאח"ד והענין כי הזכר הוא כלל ח' ספירות מחכמה עד היסוד כנודע כי הכתר עטרה על ראשו אמנם מה שנק' בשם אדם הוא מחכמה ולמטה כנודע. והנה יסוד סיום השמונה ולכן המילה ביום השמיני שהוא ביסוד וזהו סוד ה' ליראיו ר"ל כי אותו סוד ה' שהוא ביסוד הנק' סוד כנודע מפ' ויקרא דף ב' ע"א ר"מ והנה יסוד הזה אינו מתגלה אלא ליראיו הם ישראל ולא לאומות כי לא עשה כן לכל גוי. וז"א ואיהו תמינאה לכל דרגין פי' לכל קצות האדם העליון שהוא מחכמה ולמטה ואומ' וגזירו דההוא קיימא לאעברא ערלה מקמי ברית בזה אבאר לך בקיצור מופלג מה שיש ספק א' בדול בסוד המילה הינן היא אם ביסוד אם במ' כי רבו בזה המחלוקות וגם כי הזכר מה צורך לו אל הפריעה הרומזת במ' אך הענין כמ"ש בפ' בחקותי דף קט"ו ע"ב דבכל אתר דאתמר ברית הוא קשר יסוד ומ' וחיבור שניהם כמו שביארתי שם וע"ש והנה יש ב' קליפות גדולות א' כנגד היסוד וא' כנגד המ' וצריך להעביר את שניהם כדי שיתגלה ברית העליון הוא חיבור יסוד ומלכות כמבואר ובהעביר שניהם אז יתגלה הקדוש' וזהו לאעברא ערלה מקמי ברית ותחלה מסירין הערלה שהיא כנגד המ' ואח"כ פורעין עד יתגלה יו"ד היסוד אבר הקדוש כאשר הארכנו בזה ואין פה מקומו ובלא תרוייהו לא אקרי ברית כמבואר. והנה ידעת כי בהכרח יש איזה אחיזה אל החצונים בקדושה דאי לאו הכי לא מתקיימן והוא סוד התמצית היורדת שם מן ארץ יש' ולכן לית לאתנהגא קלנא בסטרא אחורא וגו'. עכ"ל:

מד ע"א כניש פמליא דיליה הוא סוד קשר ההיכלו' ואתגלי סוד האור העליון דרך היסוד מתנוצץ במ' ומשם לכל ההיכלות והחטאת הרובץ לפתח היכל לבנת הספיר מתעבר משם כדי שיתגלה האור דרך פתח היכל לבנת הספיר לכל הקדושים למטה שהם נשמתן של ישראל וז"ש אתדחיא ההוא ערלה מעל עמא קדישא והינן מתעברת הערלה לתוך נוקבא דתהומא רבא ששם השמרים נתנים להם והיינו מאנא דמזמני' לו בעפר' דהיינו מאכל הנחש כדפי' ואם לא יתנו לו חלקו מהשמרים מהמותר דהיינו עפר היינו קלנא שמרעיבם וממיתם לכך צריך להאכילם העפר שהוא לחמו והיינו מדוריה דקאמר דהיינו בנוקבא דתהומא כדפי': כל בר נש אצטריך וגומר היינו בחינת כל הבן שכל אבריו נכאבים במצוה ונקרבין לקרבן לפני ה' כי עד עתה לא היתה השכינה חופפת בכנפיה עליו מפני פגם הערלה ועתה בהעברת הערלה הוא נכנס תחת כנפי השכינה בבחינות הקדושה. שבת הוא סוד ויכלו דהיינו יסוד והטעם כי הקרבן לייחד היסוד הקושר ת"ת ומ'. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. לית לאנהגא קלנא וגומר כדאוקימנא פ' פנחס דף רנ"א ע"ב דאית ביה חוטא דרכיו ופרשת ואתחנן דף רסיה ע"ב דלית לאתנהגא בהו קלנא. והנה אחיזתם הוא בקצה הקדושה ובתחתיתה הנק' עפר קרקע המשכן הם סוד מארי דינא קשיא שהם סוף כל הקדושה ומתמן הוא אחיזתם וזה נחש עפר לחמו ועיין בפרשת נשא דף קכ"ה ע"א ולכן בעת שחותכין הערלה משימין אותו בכלי א' שבו מעט עפר. והנה היינו יכולין לפרש במ"ש כי לעם הארץ ההיא ערלה ופריעה היא לשזבא יתיה מגיהנם ולכן יהבין לההוא מקטרגא ההוא חולקא דעפר שהוא סוד הערלה הנקר' עפר כנזכר בפרשת פקודי דף רס"ו ע"ב בגין דלתזן מיניה ולא ישלוט בגוף האדם לאחר מיתה כמ"ש ונחש עפר לחמו שהוא האדם שעליו נאמר ויצר ה' אלהים את האדם עפר וגומר וכנזכר פרשת פקודי דף רס"ח ע"ב: כל בר נש אצטריך למחדי וגומר זה מבואר וענין שבעת הימים הענין הוא כי ששת ימי החול שולטים בעולם והמ' עליהם יום הז' ואז ראוי להקרבה אם היא בהמה או אם הוא אדם ראוי למילה בתחלת יום השמיני כי אז נתיישב רוחא בגופא ודאי עכ"ל:

סליק פרשת תזריע. ברוך י"י לעולם אמן ואמן: