אור החמה על ספר הזהר ב:צט

לדוד מזמור שירתא דקאמר דוד על כ"י ולכך נתעורר דוד לצורך השכינה ונתקנא ונתעורר הוא תחלה אמנם לצרכיו לא היה דוד חושש לכך אמר מזמור לדוד רוח הקדש היה מעוררו כדי שישורר למעלה לצורך כך וכך אשר לו ודא כד"א מלא כל הארץ כבודו ירצה המדה הזאת מתפשטת וממלא כל המציאות בהנהנתה ולכך הכל ממלאים בה ונק' מלוא'. תבל וגומר ירצה ומה הקב"ה עושה בארץ זו ומלואה מנהיג תבל ויושבי בה והיא נק' צדק בהנהגתה בדיניה ע"י אלו הכחות אשר לה וזה קשר דבריו דקאמר והוא ישפוט וגומר והוא היינו לה. תבל היינו אומרו תבל ויושבי בה. בצדק היינו הארץ ומלואה: ואמר תבל ויושבי בה להראות על ג' בחינות ההנהגה או דין כולל כל העולם אמר תבל אם דין פרטי לאומה א' או אם דין פרטי ליחיד ממש אמר ויושבי בה ובזה נתיישב הכתוב לה' הארץ ומלואה שאינו כפל עם אומ' תבל ויושבי וגומר וצורך פרטי המלות:

אופן דילהון ההוא ממנא וגומר ואפשר שנק' אופן על שם שהוא מגלגל עליהם או על שם שהוא פונה אליהם בהשגחתו תמיד.

טבעו בים התחתון בדין ים סוף שדן אותם ודן אותם בגשמי שכנגדה ומטעם זה היה דינם בים וז"ש אמאי בימא וגומר. ורבי יוסי הכריח דאי ים סוף הגשמי לימא בים סתם כדכתיב ירה בים אלא מדכתיב בים סוף אהדר לשכינתא וז"ש וע"ד כתיב בים סוף וגומר. ומכאן הכרח אל אופן מרכבותיו שהוא השר שנמסר לדין אל ים סוף עליון ולזה וינהגהו בכבדות הכוונה על כבדות הדין העליון בנהר דינור שמשם העברת השר. ור' חייא פליג השתא אסוף קרא וינהגהו בכבדות דלאו הכי אלא כבדות כפשוטו הנהגה כבדה מפני שהלך בכבדו' ולזה ויסר היינו שנשרפו גלגלי מרכבתו.

ויאמר מצרים הנה לפי הפירושים במלת ויסר יהי' פי' ויאמר מצרים על מי שפי' ויסר וגומר על השר צריך לפרש מצרים הגשמי כפשוטו שהשר כבר הוסר. ולמי שמפרש ויסר וגומר כפשוטו א"א לפר' מצרים כפשטו היאך ינוס אם כבר נשרפו גלגלי המרכבה אין להם כח לנוס לכך פי' ר' חייא ואמר מצרים דא ממנא שכיון שראה מפלת עמו רצה להניח' ולנוס מן הדין:

א"ר יוסי האי מלה קשיא ירצה עם היות שר' חייא תיקן הפ לא תיקן הענין וז"ש האי מלה קשיא כיון דאעבר' ליה בלי מוכרח הוא שתחלה השפיל הקב"ה השר ואח"כ האומה ואם אמר וינהגהו בכבדות על האומה הרי כבר הפיל השר א"כ היאך יהיה נדון בעצמו לומר אנוסה וגומר מכלל דעד השתא היה רודף היאך יכיל למרדף אחר שכבר אעביר לי' כנזכר. אלא ודאי כולא הוה שהועבר העליון והוסר התחתון אח"כ אבל או' ויאמר מצרים היינו מצרים תתאה מפני שראה מפלת העליון וז"ש דכיון דאתבר וגומר כדין אתבר וגומר ובזה ניחא אומרו כי ה' נלחם להם במצרים ולא אמר בנו כי אהדר לשר הנשפל כבר ממעלתו דהא אתבר חיליהון ויכולים אלו בלי ידיעה לרדוף או לנוס:

ת"ח כד אתערת האי כ"י שהיא צדק הרגה את העולם כנזכר אתערו כל אינון דאחידן בה שהם כל הכחות ואפי' שנראה התעוררות לשום אומה לשום ענין אינו אלא התעוררות כנסת ישראל מלמעל' מפני שכל התחתונים כולהו אחידן בה אמנם האומות כולהו אחידן לתתא בבחינות תחתונות אליה לדין קשה וכיוצא בהנהגת' בגלות לדון את ישראל ולמוסרם ביד האומו' ויש' שהם הנשמות הקדושות אחידן לעילא בערך בחינתם בסוד רחמיה ויחודה בקדושה כדמסיק דהא אינון נטלין לה וגומר דהיינו בבחי' הקדושה שהם בחי' עליונות ושרשים ויש לה בחי' תחתונות שיורדות עד מות מקום לשליטת החצונים. וכד אינון מתערין מורה שהמלכות מתעוררת מבחי' הייחוד העליון ובחי' קדושת' ולכך יכנעו כל החצונים מלמעל' ואח"כ הגשמיים מלמט' כדמפרש ואזיל. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. אזלו פתח ההוא גברא ואמר לדוד מזמור וגומר כבר נתבאר כי יש הפרש בין לדוד מזמור ולהפך. והענין כי כשמקדים מלת דוד משמע כי הוא הקדים תחלה ואח"כ שרת' עליו רוח הקדש הנק' מזמור כנזכר בתיקונים פי' מלת מזמור וכן בהפך וזה נז' במקומות הזוהר. אבל כאן מתרץ באופן אחרת והוא כי כשאומר לדוד מזמור ר"ל כי המזמור נאמר ע"י דוד למטרוניתא אבל אומ' לדוד ר"ל כי זה המזמור הוא לדוד על עצמו ממש. נמצא כי כאן שאמר לדוד מזמור הוא על השכינה ולא על דברי עצמו ומן דבריו נכיר כי כן כי פה סיפר עניייני מטרוניתא וז"א לה' הארץ וגו' ואינ' דברי' השייכים לדוד. וביאר כי הלא ארץ העליונ' היא השכינה היא לה' פי' מחוברת אל הת"ת. תבל היא האי ארץ דאנן שוכנים בה כנודע. כי ז' ארצות הם והעליונ' שבכולם תבל והיא ארץ הזו שאנו שוכנים עליה. ונתן הטעם למה לא זכר ארץ אחרת אלא תבל ואמר לפי שהיא אחידא במ' הארץ הנז' תחלה בפ' והיא נק' צדק כי הוא מדת הדין. וכוונת הביאו ענין זה לכאן הוא כי הלא כוונתו לאמר כי המ' היא דנת להו ובה טבעו כמ"ש טובעו בים סוף והנה זה נראה דבר קשה כי אחר שנתנם ביד שר האומות מה לו עוד עסק עמהם וגם כי ענין או' טובעו בים סוף הוא קשה מאד להולמו כי הוא בלתי הבנ' ולכן הקדים הקדמה זו להורות כי זו הארץ העליונ' שבז' ארצות הנק' תבל היא נדונית בארץ עילאה והיא הדנה ושופטת להאי תבל ולכל יושבי בה ואפי' האומות וזהו כוונת טובעו בים סוף כי ע"י הים סוף היא המ' נדונו ונטבעו פרעה וחילו. ר' חייא אמר וינהגהו וגומר הרגיש כי למה צריך נהגהו בכבדות ואחר שהסיר את אופן מרכבותיו מה צריך עוד לנהוג לא בכבדות ולא בקלות ומה ענין הנהגה זו ולזה ביאר כי הכוונ' היא על הנהגת שכלם כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו ולפי שהוא הכביד עתה לבם והנהיגן באות' הנהג' של כבדות שהיו הם נוהגין תחלה כדי להפילם בתוך הים:

ויאמר מצרים וגומר פי' כי שר של מצרים מצרים שמו: א"ר יוסי וגומר: גם הרח"ו זלה"ה פירש כנזכר:

והרא"ג ז"ל כ' ואחידא בדינא דעלמא. מלת בצדק קא דייק שהיא בחי' המלכות כשהיא בתוקף הדין. בין לחד וגומר מלת תבל דייק כלומר מציאות התבל בין פרט בין לכלל.

כולא הוו כלומר הגם כי העבירוהו מממשלתו עכ"ז עדיין לא סר כחו מעליו מכל וכל שעדיין כח הרדיפ' נשאר לו דמיון המוכ' במלחמ' מכה שאינו יכול לחיות ממנ' ומ"מ רודף אחר שונאיו.

אבל דא מצרים לתתא וה"ק ויאמר מצרים דהיינו המצריים אנוס' מפני בני ישראל כי ד' נלחם להם בשבילם בשר שלנו הנקרא מצרים. וקשיא לי' שהיל"ל אנוסה ולשתוק לז"א ת"ח וגומר וישראל לעילא מכולהו וגומר ולז"א מפני ישראל שהם למעל' וכשהם מתעוררים אתבר תוקפיהון וגומר. ת"ח האי ממנא אתי לפרושא מלת להם היינו בשביל השיעבוד שעשו בהם וז"ש נלחם להם ודאי. וי"ס דגרסי במקום מלתתא מלכותא והכוונה במ"ש למעל' דמ"ח סע"ב כמה רתיכין הוו דהוי נטלין על חד סמיך גלגלי דאתפקדאי עלייהו וגומר עד שמעו עמים ירגזון וגומר וז"ש אתברו אינון מלכוותא. הה"ד כי ד' נלחם להם דהיינו בשאר עמין בהדי מצרים כי בהלחמו עם מצרים עמהם הי' לוחם הך הכפתור וירעשו הסיפים וז"ש נלחם להם ודאי לשאר אומות. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון מה בין האי להאי וגומר תרומה קע"א וק"מ א'. ההוא ממנא דשליט וגומר אפן חסר ו' כתיב גי' סמא"ל והוא אוזיף ליה ת"ר רכב בחור כדלקמן נ"א א' עכ"ל: