אור החמה על ספר הזהר ב:צד

אי לטב אי לביש סוף סוף סגולת הדבור לעלות ולעורר אם טוב ואם רע וכיון שכן צריך לשמור פתחי פיו ביום שבת שלא יעורר החול שהדבור החול מעורר חול והשבת סוד האצילות אין ראוי לעורר החול ממטטרו"ן שפוגם למעלה וז"ש מאן דיתיב בהלולא דמלכא סוד חופות האצילות שהוא יום השבת לא יתחזי למשבק למלכא שהוא האצילות ויתעסק באחרא שהוא החול נער מטטרו"ן ועם שישבות ממלאכה וכיוצא בכולא בעי לאתחזא עובדא ולאתערא אתערותא ממה דאצטריך לכל ענין וענין כפי עניינו ולזה ביום שבת שהיא סוד הקדש צריך שיהיה התעוררות בו בסוד מילי דשמיא ובקדושא וכיוצא:

ת"ת הכא וגומר דיתערון יש' וגומר אפי' בתפל' וצעקה מפני שמצדם לא היו הגונים ואם יעלה התעוררות ישראל ממטה למעלה בהכרח יעלה תפלתם דרך העולמו' כולם ממט' למעלה ודרך עליית התפלות יתעוררו עמהם החצוני' לקטרג ותתעורר מדת הדין. אמנם כשיהי' הדבר בזכות האבות בסוד זכות' למעל' בסוד כסא הכבוד וז"ש קאים קמיה וגומר דהא באתרא לעילא הוה ושם אין חולק שאין שם מקטרג ומזה משמע שהדבר שנעש' לאדם בזכות אבות טוב ואין כ"כ מקטרג כמו הדבר שנעשה בבקש' ותפל' שימצאו מקטרגים כנזכר ולז"א ואתם תחרישון ממש ציום שישתקו מפני שקרובים לקלקל ורחוקים מן התיקון על ידם כדפי':

והכא אתכליל וגומר לא ידעתי אלא שיש בפ' כ"ב אותיות סוד שם כ"ב. לא בעא ארעא שהיא נגדיית למ' עד דאושיט לה וגומר דהיינו מדת החסד למתק דינה. לא יתערון שמא דרחמי אלא הדין על המצריים מצד שנאתם אליהם להנקם מהם. וז"א וה' ילחם לכם דין ברחמים ואתם תחרישון שלא תעוררו שם אלהי"ם וזהו לתקנתם של ישראל כי ישראל לא היו בקיאים ובלב' היו מעוררים מדת הדין לבדה והיו מפרידים המדות והיה עון גדול שהיו פוגמין במדות העליונות להפרידם ולכך השתיקם וז"ש וע"ד בעי דלא תעבדון פגימו וגומר ושמא באותו פגם יעוררו עליהם דבר נגדיי הפכי אליהם וז"ש ותתערון מלה אחרא.

דמותא דילהון לא אשתכח וגומר כמו שכתוב וזאת תהיה המגפה וגומר המק בשרו והוא עומד על רגליו שהרי מיתת' בלי הרגש ובלי כאב. ה' כגבור יצא וכי גבור בתמיהה הרי מצינו שיתייחס בשם זה ה' עזוז וגבור וכן איש מלחמ' הרי מצינו ה' איש מלחמ' אלא ודאי מפני שבכל מקומות אלו עם היות שנק' איש מלחמ' גבור עכ"ז יש בדין ההוא רחמים והשתא כגבור ישני לבושוי כגבור בגבור' החזקה שדינה לכל' והיינו ישני לבושוי מאותו דין שדרכו לעשות אל דין חזק וז"ש ובכל אתר שמא דא דינא ברחמי איהו בר אתר וגומר שהוא דין חזק כדפי' מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. ת"ח הכא כד אתקריב פרע' וגומר. הנה הביא ראיה משם כי צריך אתערותא לתתא וא"כ קשיא דהכא אמאי לא בעא קב"ה דיתערון ישראל לתתא ותירץ כי כבר האבות אתערו לעילא ולכן אין צריך לאתערא לתתא ומ"ש תחרישון ודאי הענין כי לא לבד מנעם מלאגחא קרבא כ"ש לעיל התיצבו וגומר אלא אפי' מלהתפלל מנעם וז"ש תחרישון ודאי. והכא אתכליל שמא קדישא פי' כי יש קושיא א' והיא כי הכא נכתב שמא קדישא באותיותיו ממש ונודע שהוא שם רחמים ואיך או' שהוא ילחם בדין ואמר דהא אוקמוה חברייא ולכן סמך לזה מעשה ר' יוסי ור' יהודה אשר פירשו ענין זה. והיותר נלע"ד בזה הוא כי יוצא מפ' זה שם קדוש א' ואין אנחנו יודעין אותו וכבר ביארתי זה במקום אחר ע"ש:

ר' יוסי ור' יהודה וגומר ולא בעאת ארעא לקבלא לון וגומר ענין זה הוא כי סוד הימין הוא חסד אפי' למי שאינו ראוי ולכן נטה יד ימינו בחיבור אל הארץ העליונה והשפיע בה בחסדו ואז ארץ העליונה אשר מכח דינא וגבורה דאית בה לא הוות בעא לקבלא לון ולא קאי מ"ש ולא בעאת ארעא וגומר על הארץ הזו התחתונה דאיך חומר עכור כזה יסרב מאמר בוראה אך הענין כנז' כי לא היתה הארץ העליונה רוצה לקבלם עד שהשפיע מחסדו ויד ימינו ואז רחמה עליהם ובלעם הארץ התחתונה והטעם שחפץ ה' לקברם הענין הוא כמשז"ל כי זכו המצריים ליקבר בשביל כשקבלו את יעקב ובניו בכבוד גדול והושיבום במיטב הארץ וז"ס נטיי יד הימין כי הוא רמז לתת מטובם ליעקב ובניו כי לעולם כל הטובה וההשפעה היא מיד ימין בסוד הזן את העולם כולו בטובו בחסד כנזכר פ' תרומה דף קס"ח ע"ב. אמנם מ"ש ובג"ד הוא דינא ברחמי אתי יותר שפיר עם פי' הא' כי לפי שישתף הימין עם הדין שבשכינה לכן הוה רחמי בדינא. או אפשר לפרש לפי משרז"ל כי לא היתה רוצ' האדמה לקבלם מפני שנתקללה כשקבלה את דמי הבל ולכן לא רצתה לקבל עתה הרוגי מצרים עד שהקב"ה נטה יד ימינו ונשבע לה שלא יקללה עוד על זה כי לעולם סוד נטיית הימין הוא שבועה כנודע ולפי זה נוכל לפרש כי אין הענין שהשי"ת צוה לארץ שתבלעם ולא רצתה אמנם הכוונה שהיא מעצמה לא קבלם כמו שקבלה להבל ופלטה אותם עד שנגלה השי"ת אל שר הארץ ונשבע לו שלא יקללה עוד. והנה להיות כי כוונתו ית' הוא לפעול דינא ברחמי כי כן מנהגא דהאי שמא תדיר כי רחמיו על כל מעשיו כתיב ואם היו ישראל מתערין אז בצלותא לא הוה מתנהג קב"ה עם המצריים כלל ברחמי והוה כול' דינא ולכן לא רצה דיתערון מלה בגין דלהוי דינא ברחמי כי הלא נק' רחום אף הקליפה הטמאה לא בעי קב"ה דיזלזלו בה כנודע והשאר מבואר. ואו' דמותנא דילהון לא אשתכח כמותנ' וגומר פי' כי כשהקב"ה נפרע מבבל ומכל שאר האומות הוא משליח בהם מלך ואומה אחרת והורגם אמנם אז במלחמת גוג הוה רחמי דלא מיתו חללי חרב רק מיתת עצמם. ונלע"ד כי גם היו שם רחמים באופן אחד כי ניתנו לקבורה כמו הכא במצרים וכמשז"ל שזכו לזה מפני שהם בני יפת שפירש השמלה על אביו. ואו' ה' כגבור יצא וגומר פה הודיענו דרוש א' כי לעולם האי שמא לא הוי דינא כלל רק דאתלבש בלבושי דינא ואין ההפרש רק כי לזמנין אתלבש בלבושי דינא תקיפא ולזמנין בלבושי דינא רפיא כי אפי' הכא דכתיב ה' כגבור יצא דהוא דינא יתיר מכל אתר עכ"ז אין הדין בעצמו רק שישני לבושוי וגומר וכמ"ש וילבש בגדי נקם תלבושת וכבר נודע לך הקדמה ידועה כי דינין לא מתערין מהאי שמא רק מהלבוש הנק' כלים וכלים אלו הם בעלי גוון אדום ולבן וגומר וז"א לקמן בר"מ פ' בא דף מ"ב ע"ב דבגבורה אקרי גבור וגומר ע"ש:

ויאמר ה' אל משה מה תצעק וגומר זה נתבאר בס' דצניעות' פ' תרומה דף קע"ח ע"ב וגם לקמן הובא פעם אחרת דף נ"ב ע"א. והענין במ"ש לקמן דף נ"ב ע"א בסוד ע"ב אלו שבהם נקרע הים הרמוזים בפסוקי ויסע ויבא ויט הם סוד ירותא דאחסין עתיקא קדישא למלכא. ולכן תחלת שירת הים היא במלת א"ז כנזכר דף נ"ד ע"א ע"ש היטב והענין כי דבר גדול כזה לעקור כמה מלכיות שהם מצרים ואלופי אדום כאו' אז נבהלו וגומר כי כולם היו משועבדים תחת מצרים וכן למעלה בשמים כבר ידעת כי שית מאה רבוון קטיגורין אוזיף ליה סמא"ל חוץ מרתיכי דממנא על מצרים ולעקור כל אלו צריך השפעת העתיקא הוא כתר עליון להשפיע במ' כדי שתפעול פעולות נוראות אלו וז"ס א"ז א' כתר ז' מ' כנזכר שם כי כל ניסין וגבורן תליין בעתיקא וזהו ענין מ"ש כאן מה תצעק הכוונה ת"ת הנק' ה' אמר אל משה כי למה היה צועק ומתפלל אליו כי זה הענין היה תלוי בעתיקא ולכן דבר אל בני ישראל ויסעו מהאי אתר דת"ת ויתפלל לעתיקא קדישא. ואפשר לומר ממ"ש ואתם תחרישון כי כוונתו ית' לומר כי ענין זה תלוי בעתיקא דלא שייכא התם תפלה וצעקה אלא בלב והכוונה:

ר' יהודה פתח ויתפלל יונה וגומר לפי שכל כוונתו הוא להביא פסוק ויתפלל השייך לעניינו לכן התחיל ממנו ואח"כ חזר לפרש מתחלת הענין ואח"כ מהכתיב לעילא וימן ה' וביאר כי לעולם לשון מנה הוא לשון הזמנה כמו וימן להם המלך וגומר והנה אם זהו פי' וימן א"כ קשה היכי קאמר וימן וגומר הל"ל וימן את יונה לדג כי אדרבה היה נותן את יונה מאכל לו ותירץ אלא וגומר:

והרא"ג ז"ל כ' ולא תתערון מלה דלא איצטריך לכו שאם היו מעוררין תפל' ותחנ' ויהיו ניצולים ע"י כך יהי' פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז וגומר. אמנם עתה שהאבות הקדימו אתערותא דלעילא וזכותא דילהון קאים קמי' לא יהי' לו פתחון פה וזהו דלא אצטריך לכו כלומר אינו נאות לכם שלא לטוב' יחשב לכם. וא"נ דלא תתערון מלה וגומר. היינו טעמא כדלקמן שאם יתערון התעוררות למעל' ע"י תפלתם יהי' לעקור את הכל ולא יהי' באותו דין שום רחמים כלל שלא יתרצו ישראל שיזכו המצרים לקבורי והקב"ה לא רצה כן אלא שיזכו לקבורה לסיבה נודעת לו ית'. וז"ש דלא תתערון מלה דלא אצטריך לכו כלומר לא תעוררו דבר שאינו צריך לכם דהיינו שלא יזכו המצריים לקבור' כנזכר כדמפרש ואזיל.

והכא אתכליל שמא קדישא באתוון רשימן אפשר שהוא בר"ת י"י "ילחם "לכם הוא יי"ל והוא ענף משם ע"ב והזכירו משה בתפלתו לעורר זכות אבות.

וע"ד בעי דלא תעבדון פגימו לאחלפא דרגין דרגא דדינא כליל ברחמי (דדרגא) [בדרגא וכ"ה בכ"י] דדינא קשיא שלא יזכו המצרים לקבורה שאחר שמדה זו פועלת עתה אם תעשו התעוררות להעבירה ותפעול מדה אחרת דרגא דדינא קשיא הוא פגיעו וימשך מזה שתעוררו מלה אחרא דהיינו לעורר הדין עליהם.

אלא בנחת המק בשרו והוא עומד על רגליו וגומר שאעפ"י שהוא צער גדול אינו דומה למכת חרב והרג עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון והכא אתכליל שמא קדישא וגומר י"י ילחם לכם בר"ת יי"ל הוא שם א' קדוש משם בן ע"ב ותמן הוא רזא דיליה קע"ח ב':