אור החמה על ספר הזהר ב:צג

רעיא דעמא וגומר אין ספק שהטעם הוא כי הרועה הוא מראה שכל הנפשות אשר לעם נכללות בה ובהיות המראה בהירה בנשמת מרע"ה כל הצורות הנכללות בה מאירות ומבהיקות וכולם מתקנות עצמן במה שהן מתחסדות מתוך השפעת נשמתו ואם המראה שהם נראות בה היא חשוכה כגון שהרועה בלתי הגון כולם נענשים שהרי נשמתן חשוכות שנראות במראה חשוך שאם היו זוכות היה מטיב מעשיו או ימות והטעם שהב"ה גזר דור דור ופרנסיו וכיון שהדור הזה אינם זוכים גם הרועה אינו זוכה ולזה גם הם נענשים בענשו והכל ביושר:

ההוא ליליא כנש וגומר שהיו במקום סכנה ודן דינם אם היו ראויים לנס שכן הדרך למעלה ואלמלא אבהן והיינו ויסע ויבא ויט ג' אבות שבכח זכותם נצולו. לולי ה' שהיה לנו המזמור מדבר בענין זה כאו' בקום עלינו אדם זה פרעה אזי המים שטפונו והמים להם חומה וגומר וא"כ לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל אינו ישראל ממש דא"כ מאי לנו אלא לולי ה' שהיה לנו היינו ישראל ממש יאמר נא ישראל היינו יש' סבא שעמד בתפלה ויאמר נא ג"כ לולי ה' שהיה לנו. דקב"ה אתרעי וגומר כי בהיותם במצרים גוי מקרב גוי כמעט היו שוים לשאר עמין. ומגו רחימותא שהוא אוהב אותם בסוד קביעות נפש טהורה בגופם קריב לון לגביה בעבודה כמי שמקרב נער על פי דרכו מיציאת מצרים עד הר סיני ויהיב לון אורייתא וסוד השבת שהוא שקול כתור' כדמסיק והיינו שאם גוי א' יעסוק בתורה או ישבות אין לו חלק בה כי גנוב הוא אתו אמנם יש' התורה חלקם בסוד דבקות נפשם בה גם השבת לישראל במתנ' מאת הבורא ושובת בו מנוחת הנפש. קדישא. נייחא:

חדוה. היינו שהימים ו' ימי החול והם מהחסד ועד יסוד ועם היות שהם ענפים מתלבשים במטטרו"ן חול ודאי אמנם יום שבת הוא בסוד ג' ראשונות לכך הוא מסוגל בג' עניינים בקדש מצד החכמ' במנוח' מצד הכתר בשמח' מצד הבינ' ולא שיהי' הדבר סתום בו אלא מתפשט בכל הימים שכל מה שעבד האדם לבוראו ששת ימי החול מתקד"ש ונ"ח ושמ"ח בשבת ושקול שבת שהוא סוד מנוחת התורה וכל מה שעוסק האדם בתו' בסוד ו"ק שש סדרי משנה מנוחתם בשבת בסוד הקדש שהם ו"ק נעלמים שורש אל התורה המתגל' למט'. ומאן דנטיר שבת הוא סוד מנוחת התורה כאילו נטיר אורייתא כולה שכל מה ששמר בימי החול מזדכך עתה ביום השבת כי חוזר ושומר התור' פעם שנית בדקות:

ענוגא דנפשא דקדק דקאמ' לשבת ענ"ג סתם מורה שהוא ענג לכל דהיינו אל הגוף בערך אכילת המעדנים ולנפשא בערך מה שהב"ה מענגא מפני שיש בו ענג לעליונים כנגד הנפש ולתחתונים כנגד הגוף וז"ש ענוגא דעילאין ותתאין וגומר ואחר שפי' מלת עונג סתם שפי' דעילאי ותתאי פי' וקראת היינו שאתה תקרא ותזמין לשבת ענג כמי שמזמין לאושפיזא אל הלחם ואל העונג שע"י מה שקורא אותו למטה אל העונג הגשמי הוא קורא אותו למעלה אל העונג הרוחני וז"ש דיזמין ליה לפתוריה וגומר בית מסודר שולחן ערוך מאכלים מתוקנים משמנים ושתיית ממתקים כל א' כפי כחו ובלבד שיוסיף על של חול וז"ש יתיר על שאר יומין. עוד דקדק לשון וקראת מורה שעדיין לא בא מאליו אלא שקורא אותו מבעוד יום להוסיף מחול על הקודש וז"ש וקראת לשבת מבעוד יום. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה פי'. כגוונא דא וה' וגומר דוגמת זה עשה השי"ת כי בתחלה היתה הולכת השכינה בראשונה כמ"ש וה' הולך לפניהם יומם וכבר ידעת כי וה' היא השכינה כנ"ל והזכר הוא הת"ת הולך אחריה בחשק גדול ואח"כ כאשר קרבו המצריים אל מחנה יש' אז ויסע מלאך האלהים היא השכינה כנודע והלכה מאחריהם והת"ת נלחם עמהם כמ"ש ה' ילחם לכם וכמו שיתבאר לקמן אחורי הדף כי שם זה של ה' דרחמי אתהפך להו לדינא ועכ"ז הוה כליל ברחמי וזה אמר דמיתיך רעיתי היא השכינה רעית הת"ת שתחלה הית' הולכת לפניהם ואח"כ ויסע מלאך וגומר וילך מאחריהם:

ופרעה הקריב ר' יוסי פי' כי הקריב את ישראל לתשובה גדולה כי בראותם אותו כתיב ויצעקו בני ישראל אל ה' ודייק שם מאומרו הקריב דהל"ל קרב וז"א ופרעה הקריב כתיב:

ה' בצר פקדוך וגומר הביא ראיה מפסוק זה כי אין ישראל שבים בתשובה גמורה כמו בעת צרתם וז"א ה' בצר פקדוך אמר הנביא לשי"ת על ישראל כי אינם כשאר האומות אשר בעת צרתם והתקצף וקלל באלהיו ומלכו אמנם אדרבה בעת צרתם אז פקדוך ובאים להתפלל אליך בשפיכת לבם וז"א צקון לחש פי' כי הם שופכים לבם בתפל' הנק' לחש וזהו צקון לחש. ואימתי עושים זה כשמוסרך למו בעת שאת' מייסרם ביסורין. וכן הי' כאן כי בראותם את פרע' אז צעקו כמ"ש וישאו בני ישראל את עיניהם וגומר ויצעקו בני ישראל אל ה'. ויאמר מש' וגומר. ויזכור ימי עולם וגומר פי' כי הקב"ה זוכר אותם ימי עולם בעת יציאת מצרים אשר הי' שם משה בדור ההוא אשר הי' שקול ככל עמו וז"ש מש' עמו ולא אמר משה ועמו כי עמו הוא משה ממש כי הוא שקול ככולם. התיצבו וראו וגומר הרגיש מלת התיצבו דהל"ל ראו את ישועת ה' אלא דהוו בעאן לאגחא קרבא ואמר התיצבו כי ה' ילחם לכם:

ר' יהודה אמר זכותא דיעקב וגומר פי' כי ישראל סבא אמר לולי ה' שהיה לנו ר"ל כי בזכותו עזר ה' את זרעו כלומר מה שיאמר יש' סבא הוא לולי ה' וגומר ר"ל לולי כי ה' היה לנו ר"ל בזכותי היה לנו ועמנו ולולי כן הנה אז חיים בלעונו המצריים וגומר נמצא כי יעקב עיקר זכות הזה. והוא כי הוקשה לו בכתוב כי למה נשתנה מזמור הזה משאר המזמורים במ"ש יאמר נא ישראל וכי שאר המזמורים אינם דברי ישראל והל"ל לולי ה' שהיה לנו בקום וגומר אזי חיים וגומר אמנם מזה מוכרח דלא קאי איש' ממש אלא איעקב הנקרא ישראל סבא והוא האו' לולי ה' וגומר א"כ כיון שאין אומר זה אלא יעקב ולא שאר האבות א"כ בזכותו היה ולו נעשה הנס והחסד הזה. או יאמר כי היה יכול לאמר לולי ה' שהיה לנו ישראל:

וקראת לשבת מבעוד יום וגומר הוקשה לו או' לשבת ולקדוש ה' כנר' שהם ב' ענייני' כאשר הקשו בהקדמ' הזוהר דף ז' ע"ב גם הוקשה לו קושיא אחרת שהקשה לו בריה דרב המנולא סבא התם בריש הקדמת בראשית שם והיא כי למה אמר מכובד ולא אמר מכיבדי' דמשמע כי קדוש ה' הוא מכובד אבל השבת הנז' ח"ו אינו מכובד ואמנם היותר נלע"ד לכאורה הוא כי ליל שבת נק' מבעוד יום ופי' קודם היום ובעוד שאינו יום שהוא לילה ועלה קאמר וקראת לשבת כי הלילה צריכה קריאה והזמנה להכין שולחן ומנורה ומט' וגומר מפני שהיא כמו אורח הבא מחדש כי עד עתה היא חול ועתה בא אורח הקדוש ליל שבת. אמנם לקדוש ה' הוא יום שבת עצמו ואין צריך להזמינו ולקרותו כי כבר עבר ליל שבת ואינו בא מחדש כמו הלילה ובפרט כמ"ש בר"מ פ' יתרו דף צ"ב כי גם ת"ת אזדמן בליליא דשבתא בהדי כלה קדישא דכל חד זמין לחבריה וא"כ אין צריך להזמינו אלא לכבדו וזהו לקדוש ה' מכובד תכבדהו בכסות נקי' ובמאכל ובמשתה ואין בו הזמנ' כמו בליל שבת וכבר ידעת כי שבת הוא מ' ש' ב"ת כנזכר בפ' ויקהל דף ר"ד ע"א ולכן כינה את הלילה בשם שבת אמנם ליום קראו קדוש ה' בלשון זכר. ולקושיא שניה תירץ באו' תרי דאינון חד כי הנה לית יום בלא לילה ואין לילה בלא יום והכל אחדות גמור ולכן קראם בשם מיוחד ולז"א מכובד בלשון יחיד אמנם גם הלילה צריך לכבד כמו היום. או אפשר כי הוא קשור עם שלאחריו באומרו וכבדתו וגומר הל"ל וכבדתם בלשון רבים כי שנים הם שבת וקדוש ה' ולז"א כי הם תרין דאינון חד ולז"א אח"כ בלשון יחיד וכבדתו. או אפשר לפרש וצריך שתעיין ראשונ' שם בהקדמת הזוהר בראשית כי שם ר' אבא עצמו המדבר בכאן הוא פי' התם כי שבת הוא יום שבת בעצמו וקדוש ה' הוא הקדושה הנוספת ונחתא מלעילא לתתא ולכך הק' לו בריה דרב המנונא כי איך קרא מכובד לקדוש ה' שאינו אלא תוספת קדוש' לבד ולשבת עצמו לא קראו מכובד. ולכן בכאן נזהר ר' אבא ופי' להפך כי וקראת לשבת הוא מבעוד יום הוא תוספת הקדושה מבעוד יום אמנם לקדוש ה' הוא השבת עצמו הנקרא מכובד. ועכ"ז לא אסף יד שכלו ר' אבא להרחיב התירוץ ואמר תרי דאינון חד פי' כי עכ"ז גם שלא אמר אלא מכובד לתרוייהו קאי כי תרווייהו חד הוו ולז"א מכובד בלשון יחיד וקאי לתרוייהו לשבת ולקדוש ה':

וכבדתו מעשות וגומר כבר נתבאר בדברי רז"ל וגם מ"ש ממצוא חפצך ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כשל חול וגומר גם הוא נתבאר בדברי רז"ל. אמנם לפי שכל כוונתו בהבאת פ' זה בכאן הוא על סיום הזה כאו' ודבר דבר כי ממנו נלמד על עניינו דבעינן עובד' ואתערותא ולכך אע"פ שנתבאר בדברי רז"ל חזר לכותבו כאן מפני הנצרך אל ראייתו וכוונתו. וז"א ודבר דבר והא אתמר בגין כלומר גם זה כבר אתמר ולא נכתב אלא לראיה אל דרושינו. אמנם ממצוא חפצך לא הוצרך לחזור לכותבו דהא אוקמוה. עכ"ל: (עיין בגליון לעיל סוף דף מ"ו ע"ב):

והרא"ג ז"ל כ' והוי מזמני כלומר היו רוכבי הסוסים מזמנים עצמם נגד הנקבות כדי שיראום הסוסים הזכרים וימהרו מרוצתם וי"ס דגרסי מזרמי מלשון וזרמת סוסים זרמתם.

ואוחי וממהרים.

כגוונא דא וד' הולך לפניהם יומם היינו ת"ת ובית דינו. ובוודאי שבדרכים דרך הנקבה הולכת לפנים והזכר אחרי' לשומרה. וכן ג"כ וה' הולך לפניהם יומם כשהם הולכים וישראל היתה שכינה לפניהם והת"ת אחריה וישראל אחר שניהם הרי דוגמא ממש כמו שעשה פרעה בהליכה אמנם בשעת המלחמה השכינה שהיא מלאך האלהים פי' מלאך דאיהי אלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ומ"מ הת"ת הי' עדיין לפני מחנה ישראל ואח"כ ויסע עמוד הענן מפניהם דהיינו הת"ת כאמור וילך מאחריהם דישראל והשכינה שהיתה אחריהם דישראל ונמצא הת"ת פניו אל מול פני המלחמה והשכינה שהית' לאחריהם והנקיבה אחריו וישראל אחרי השכינה והיינו דוגמתם ממש. וז"ש לבתר ויסע מלאך האלהים וגומר. כלומר תגמור הפסוק כולו ותשכח.

והאי קרא הא אוקמוהו בשיר השירים מהזוהר האריכו בו רשב"י ואליהו ופי' דמתיך שתקתיך והיינו באומרו ד' ילחם לכם ואתם תחרישון והכוונה שם לומר אז שתקתיך אמנם עתה צהלי ורוני הרימי בכח קולך וגומר.

ויזכור ימי עולם דא הקב"ה היינו המלכות שכן בכל מקום שאמר סתם הוא שכינה כמו ויקרא אל משה ג"כ ויזכור סתם דא הקב"ה מלכות. ואלמלא דאקדימו אבהן וגומר אפשר דנפקא לי' מדקאמר ואתם תחרישון דהול"ל ותחרישון מאי ואתם משמע דווקא אתם תחרישון אמנם אבהן לא הי' מחרישין.

ישראל סבא פי' מי הי' יכול לומר לולי ד' שהי' לנו ישראל סבא. א"נ מדישראל סבא קאמר שד' הוא שהי' לו בוודאי כי זכותו הוא שהגין דרך מוסר וענוה לומר שחסדו הוא ית' הוא הגורם:

ר' אבא פתח וגומר דקב"ה אתרעי בהון מצד הרצון ולא מצד טובתם ומעשיהם והי' הרצון כ"כ שהי' לאתדבקא בהו וגומר.

עינוגא דכלא מדלא קאמר והתענגת בשבת כמ"ש והתענג על יי' ואמר עונג להורות על מציאות העונג הזה שהוא כולל נפשא וגופא ועילאין ותתאין:

מהו וקראת הוא פי' ב' מלשון הזמנה.

כדקא יאות יתיר על שאר יומין אשמועינן תרתי כדקא יאות לעשירים.

יתיר על שאר יומין הוא לעניים שלפחות יעשה איזה שינוי לטובה ביום שבת מבימות החול.

מבעוד יום פי' ליל שבת שהיא רמז אל המלכות נוקבא שבת מלכתא.

לקדוש ד' מכובד היינו יום שבת שהוא רמז אל הת"ת כבוד יום עדיף ולכך כתיב בי' מכובד תרי דאינון חד מדלא קאמר ולקדוש י"י בוא"ו אלא לקדוש בלא וא"ו משמע תרי דאינון חד עכ"ל הרא"ג ז"ל: