אור החמה על ספר הזהר ב:צא

חד מחמשה הוו ויש' ד' חלקים בהם דהיינו יש' ארבע חומשים והיינו וחמושים כשיכנסו ערב רב עם יש' לחמשה חלקים הם ארבעה מהחמשה ישראל. ור' יוסי אומר לדקדק מלת חמושים עלו בני ישראל א"כ ישראל עצמם הם החמשים והא כיצד הם ו' חלקים הא' ערב רב וישראל חמשה חלקים והיינו וחמושים כדפי' והיינו ה' מישראל וחד מנייהו והיינו או חומשא לבר או חומשא לגו. א' מחמשים נראה דהכי קאמר ערב רב היו חלק א' מחמשים מישראל ואין לומר שישראל היו חלק א' מחמשים מערב רב דאי הכי אפשינן במחלוקת טובא ועוד דמשמע דקרא דריש כדדריש ת"ק ור' יוסי אלא במלת חמשים לבד פליגי א"כ א' מחמשים אהדר לערב רב:

ור"ש פי' חמשים על סוד הבינה שהיא סוד שנת החמשים שנה יובל נ' שערי בינה ומשם חירות יש' והיינו וחמושים נעזרו מהיובל עלו שאלמלא כן לא עלו מפני תוקף הקליפות וע"ד אתעכבו מפני שהיו שקועים בקליפות שהוצרכו ליובל לשברם ולא נטהרו מהם לקבלת התורה עד מ"ט שערי טהרתם כענין הנדה שהיא נכנסת בקליפה עד וספרה שבעת ימי' כך ישראל נכנסו לקליפה עד וספרתם לכם וגומר בענין שצורכם ליובל לגאולה וספי' חמשים יום לקבל התורה הכל ענין א' מצורף לזה שאין התורה במ' או ביסוד כדי שיוכלו לקבלה אחר עשרה ימי' או עשרים יום אלא התורה היא מהבינה דהיינו ת"ת מבינ' ואלמלא ספרו חמשים יום לא יוכלו לקבלה וז"ש ומההוא אתר נפקת אורייתא ואתייהיבת כאו' אנכי ה' אלהיך ומפני שהיא יוצאה מהחכמה דהיינו ה' חכמה המתייחדת בבינה אלהיך אמר נפקא להגלות ואתייהיבת ליש' אמנם תחלת אצילותה מחכמה:

וה' הולך לפניהם וגומר ר' יוסי פתח וגומר. כמה חביבה. מהעבודו' המשובחות שבכל מה שאפשר לעבוד הבורא החביב מהכל היא התורה דכל מאן דאשתדל באורייתא עוסק בתורה ומשתדל להוסיף לו תמיד כאו' ודלא מוסיף יסוף ח"ו. רחים הוא לעילא בעליונים רחים הוא לתתא בתחתונים העה"ז. קב"ה הוא סוד האצילות. לא שביק ליה בהאי עלמא חופף עליו תמיד ולא שביק ליה בעלמא דאתי שעם שיש צדיקים בג"ע אין הת"ת נקשר עמהם אלא הם שם במנוחה האמנם העוסק בתורה קב"ה עמיה ממש אורו מתנוצץ בו תמיד ובתנאי ואוריית' בעי למלעי בה ביממא וליליא שאינה תורה שלימה אלא על זה כדמפרש ואזיל. תינח ביממא שודאי לא יהיה יושב ובטל אמנם בליל' שהיא שעת מנוחת האדם מיגיעו אמאי.

בגין דיהא וגומר הענין כי הת"ת מדת יום והמ' מדת לילה צריך לקשרם ביחד מפני שהאוחז בא' מהם מפריד וז"ש דיהא שכיח לגבי' שמא קדישא שלים כמא דלית יומא וגומר והיינו או' ולא איהו שלים וגומר א"כ העוסק בתור' אוחז במדת יום ביום ובמדת לילה בלילה וצריך לעסוק בלילה ולקושרה ביום וזה ע"י היותה משלמת תורה מן הלילה ליום. ועכ"ז אין הענין הלילה סתם אלא עיקרה מחצות ואילך מפני שחצי לילה הקודם אינה בת ייחוד אמנם מחצות ואילך הוא הייחוד ועם היות שאומרו והגית בו יומם ולילה לא נפיק מכלל תחלת הלילה שסוף סוף לילה נק' אבל עכ"ז בפלגות ליליא קב"ה עאל וגומר. והא כיצד יעסוק האדם בתורה ביום כל מה שאפשר ובתחלת הלילה מעט ומחצות יתגבר כארי.

קב"ה עאל וגומר היינו מה דאמרינן יום בלילה ולילה ביום כי בחצות ת"ת בא למטה במ' וביום בבוקר מלכות עולה אל הת"ת והיינו לילה ביום.

בעי ליה בר נש למיקם לאפוקי העוסק מושכב על מטתו.

ולמלעי שיוציא הדברי' בקולו כאו' חברים מקשיבים לקולך ועיון דהיינו הרהור אינו מספיק.

צייתין למילולה כדי שע"י התעוררות יהיה הייחיד העליון.

היושב' בגנים מ' ומפני ריבוי בחי' חופות הצדיקים נק' חברים הם הצדיקים שמתחברין עם השכינה. או ירצה היושבת בגנים שהיא כ"י עם אותם הקמים בחצות לילה נעשים חברים יחד משבחים לקב"ה כדמסיק אח"כ זכאה חולקיה מאן דאשתתף בהדה וגומר מקשיבים לקולך הת"ת דקאמ' לעיל קב"ה וכולהו צדיקייא מקשיבים לקולך. בענין שהם ד' בחי' ת"ת וצדיקים מקשיבין. מ' וצדיקים תחתונים משבחים. ואומ' בשבחא דאורייתא שאין הכוונה שישבח שירים ומזמורים וכיוצא אלא לדרוש פסוקי תורה ומשנה וגמרא והלכות בקולות נשמעים. והנה כל זה הוא שתבא הת"ת למ' למט'. אמנם כד אתי צפרא כ"י אתיא אל הת"ת ומשתעשע ביה בקב"ה בסוד הייחוד ע"י אותו התעוררות שנתעוררה כל הלילה עלתה היא אליו להתייחד ואושיט לה לגבה יסוד והיינו חוט של חסד המשוך על אסתר כנודע אילת השחר מיקרי שהיא חביב' להקב"ה בכל שחר ושחר:

אר"ש וגומר הנה ר"ש בא לפרש סוד הייחוד ביום ובלילה וז"ש בשעתא דבעי לאתנהר צפרא שהוא עליית מדת לילה אל מדת יום. וז"ש אתחשך ואתקדר היינו קדרות מדת לילה מ' העולה אל הת"ת וז"ש כדין אתחברת אתתא בבעלה מ' בת"ת והיינו משמרה ג' אשה מספרת עם בעלה והיינו או' למשתעי בהדה ועיקרו בסוף הלילה בהארת היום.

ועאלת להיכלי' היינו סוד נצח הוד שעולה למעלה מהם. ובסוף היום בתחלת הלילה הייחוד ת"ת יורד למטה אל המ' והיינו אומרו כד בעי שמשא למיעל במערב ודאי ת"ת במ' אתנהיר ואתאת ליליא היינו מדת יום בלילה ונטיל ליה שהשמש נכלל בתוך המ' כדין כל תרעין סתימין היינו שערי פתחי השפע לכל נסתם ואפילו הצדיקים שבג"ע אינם שואבים אור בעת ההיא מפני שהת"ת הוא מסכים אל הדין וחשך הגבורה גובר והחיצונים מתפשטין והם סוד ב' משמורות הא' חמור נוער ב' כלבים צועקים ואין להם מהמשמור' הב' אלא חציה ולזה כד אתפליג ליליא שארי מלכא למקרי היינו סוד השפעת הת"ת לשכינה וקריאתו הוא פתחי לי כדמסיק.

ומטרוניתא לזמרא ע"י אותו התעוררות.

ואתי מלכא שהת"ת יורד אל המ' ואקיש לתרעא דהיכלא היינו בחינת המלכות למטה מנצח והוד. פתחי מ'. לי ת"ת ומייחסה בד' בחינו' שבה אחותי מצד י' רעיתי מצד ה' יונתי מצד ו' תמתי מצד ה' וכן פי' בתיקונים שראשי ג' הראשונות שבו נמלא טל סוד יו"ד ה"א וא"ו והיינו חב"ד. קווצותי ו"ק שהם שאר גופא רסיסי לילה טיפי השפע הנמשכי' מהמוח ודאי וכן פי' בתיקונים. והפותח שערי בית הכנסת בהשכמה טוב לאומרו קודם כניסת הפתח.

וכדין משתעשע היינו סוד התעוררות אור הצדיקים בה לנוכח הזכר והזכר מאיר לנוכח בענין הצדיקים הם במדרגת היסוד מאיר ממטה למעלה וממעל' למט' והמ' מתייחדת והיינו סוד זווג הצדיקים בג"ע בחצות ליל' ועושים נפשות לגרים. דאיהו רחיק יתיר מפני שקושר תחתונים בעליונים ואין הצדיקים בג"ע יכולים לייחד מה שמיחדים הצדיקים שבעולם תחתון ולכך חברי' מקשיבים לקולך שאין ייחודם אלא בג"ע לבד אמנם הצדיק קושר מהגוף המורכב מד' יסודות עד הנקוד' עליונ' וחביב יותר ויותר. ואתי צפרא מדת יום ואתחשך ואתקדר מדת לילה ביום. מלכא ומטרוניתא ברזא אין ייחודם בגלות למטה אמנם ייחודם בסוד הבינ' למעל' וז"ש בחדוה בסוד השמחה העליונ' שהיא מסוככת בבניה על ת"ת ומ'. ע"כ מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. צויתים כתיב פי' כי אם היה אומר צויתם חוזר לשי"ת אמנם צויתים חוזר למש' כי הוא צוה אותם על עבודת השי"ת והוא המדריכם בדרך עבודת השי"ת שלא מדעתו ית' ואמנם כוונת משה בזה נתבארה בהרבה מקומות בזוהר ופ' בראשית ואין פה מקומו. אר"ש בגין דההוא יובלא פי' לפי שהיו מצד הבינ' ומצד חמשים שעריה ולכן עלו בני ישראל ממצרים כי לולא נתפתחו נ' שערי' לא יצאו ממצרים כנודע ולכן כתיב וחמשים חסר.

ויקח משה את עצמות יוסף וגומר צ"ע מה הוקשה לו לתת טעם זולת הטעם הכתוב בפ' עצמו וצ"ע. וה' הולך לפניהם וגומר כל זה מבואר. וענין אם לא בריתי יומם ולילה הוא כי ידעת כי יומם ולילה הם ת"ת ומ' והם כוללי' התורה כי הם תור' שבכתב ושבע"פ ולכן צריך לחברם.

ואושיט לה לגבה שרביטא וגומר הוא היסוד הנק' חוט של חסד כאשר נתבאר במקומות רבים. וע"ד אילת השחר איקרי פי' כי שם אילה מור' על אהבת בעל' להיות' כאילה כמשז"ל מה אילה וגומר וביאר כי עת הייחוד הוא בשחר כי אז מתקרבת אליו ולכן נק' אילת השחר עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' חד מחמשה הוו במדרש דרשוהו על אותם שמתו בימי החשך והכא פרשו לי' על ערב רב על כל חמשה מערב רב הי' א' מישראל כנגדם נמצא מלת וחמשים מוסב על ערב רב שהיו מחומשים על כל א' מישראל ממש. וזה דוחק דמלת וחמושים נראה דאישראל קאי לכך פי' ר' יוסי חמש' מישראל וחד מינייהו ואתי שפיר שמלת וחמושים אל בני יש' כפשוטו.

ור' יהודא אומר וחמושים אחד מחמשים מדלא קאמר חמשים מישראל וחד מינייהו כלישנא דר' יוסי נראה דכת"ק ס"ל דוחמושים אערב רב קאי ולא מטעמי' (אל) [אלא] כל א' מישראל הי' כנגד חמשים מערב רב והשתא קרא ה"ק ויסב אלהי' את העם דהיינו ערב רב לכך הסיבם כדי שלא ישובו למצרים ונתן טעם ואמר וחמושים וגומר כלומר שאין לומר העיקר הם בני ישראל שלא ישובו למצרים ומאי איכפת לנו מערב רב אם ישובו לז"א וחמושים וגומר ראה שישראל הם מיעוטא דמיעוטא. ובראות' המון הגדול הזה חוזרים גם הם בני ישראל ימס לבם ויהיה למים לכך ויסב וגומר.

אר"ש בגין דההוא יובלא וגומר ממלת וחמשים חסר ו' דריש הכי כדלקמן דהיינו בשביל חמשים שערי בינה שנפתחו יצאו בני ישראל וכן עולה יובלא עם הכולל בגי' חמשים וז"ש בגין דההוא יובלא וגומר בג"כ וחמשים עלו בני ישראל. אמאי סליק גרמי'. פי' משה אמאי. יותר הוה ראוי לבני אפרים ומנשה אלא בגין דהוי רישא לנחתא לגלותא כדרז"ל משל צפורה וגומר. לכך משה שהי' הגואל ראוי הוא לגאול אותו גם כן וזהו אומרו אתכם אחר שבשבילכם ירדתי בראשונה כנזכר א"כ שאתם נגאלים תגאלי אותי אתכם:

ולא עוד וגומר כלומר לא זה הטעם לבד אלא מצורף לזה כי יוסף הי' סימן הגאולה למשה שכן צוה יוסף לבניו ואלהים פקוד יפקוד אתכם הגואל שיבא אם יאמר פקודה כפולה הוא הגואל האמתי א"כ אמר משה בוודאי זה שהי' סי' לגאולה זו ולדברי שאני אמרתי כמו שהוא צוה את בניו ראוי לי לא לזולתו להעלותו עמי. ואומרו ואומי להו לישראל על דא. הוא טעם ג' כי השבע השביע את בני ישראל שיעלו עצמותיו וישראל להיותם טרודים ביציאתם לא זכרו את השבועה וכדי שלא יעברו לזה משה שהי' מנהיגם עליו מוטל להעלותם.

הה"ד כי השבע השביע כלו' השתא ניחא אומרו ויקח משה וגומר אע"ג שהשבועה היתה לבני ישראל כנזכר שאמר שהם לא זכו כנזכר שאם הי' עוברים על השבועה ואשמם בראשיהם לכך עליו מוטל וגומר. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון אר"ש בגין דההוא יובלא וגומר ביוב"ל גי' חמשים. הוה ליה ואומי וגומר פי' ליה למשה שאמר ואלהי"ם פקוד יפקוד והוא הי' סי' שמשה כשאמר פקדתי וגומר שהי' אמת. אר"ש בגין דההוא יובלא וגומר ע' פ' בראשי' נ"א ב' הר"י בן פרחי בס' טעמי מצות ששנה שיצאו ישראל ממצרים שנת היובל היתה וקאמר דההוא יובלא לא אמר בגין דיובלא סליק וגומר לגלות שלא יצאו מהבינה אלא מבינה שבמ' לעיל מ"ג ב' בגליון: וקדרותא אשתכח וישלח קע"ז א' ומשתעי בהדיה דייקא דכד מטו לשים שלום עביד שמושא תרומה קס"ח ב'. עכל"ה: