אור החמה על ספר הזהר ב:פז

ר"ש פתח וגומר אלישע זכה וגומר שנתעל' בנבוא' יותר מכל הנביאים שאמר ויהי נא פי שנים וגומר הרי שהיה משובח מאליהו כפלים ולא הגיע למדרגת מרע"ה ראה כמה רחוקים הנביאים ממרע"ה. לא בעא לאטרחא וגומר שיהיו מזונותיו מצוים בידו והיה צריך לבריות שהשונמית הית' מפרנסת אותו מידי עברו. ובגין דבעל' וגומר קשיא ליה אם היא גדולה היה ראוי שיחשיב בעלה ולא שתהיה היא מכנסת אורחים ואינה מזכרת בעלה לז"א שאינו שהיא לא החשיבוהו אלא דבעלה לא הוה וגומר וא"ת ואלישע למה נתאכסן בבית אשה לז"א הכתוב ושם אשה גדול' במעשיה לדברי הכל ועוד שבעלה ג"כ היה שם אלא שהיא המנהגת הבית וז"א והיא עיקרא דביתא ולא שהיתה מבזה בעלה אלא בגין דבעלה לא הוה שכיח בפעמים אחרים. ותו נפרש דרך אחרת שמפני שאשה עינה צרה באורחים וזו אינ' כן לזה שבחה והחשיבה לעיקר במעשה זו כי עיקר השבח הוא לה. וממה שאמר ושם אשה גדולה מורה שגדולתה קודם בא אלישע והיינו שגדולתה באורחים אחרים. וז"ש והיא חדת וגומר. אושפיזא דביתא שהאושפיזא כנגד היסוד והבית היא המלכות וכאשר בעלת הבית מכנסת אורחים מורה על מנוחת היסוד במ' וזו מצות האשה ודאי ולכך מצוה זו גרמו בנים לשרה ולשונמית שאין הבנים אלא ע"י אורחים ודאי.

לא אעבר זבובא בפתורא מורה ששלחנו מזבח וכמו שלא נראה זבוב בבית המטבחיים כן שולחנו לא נראה זבוב שזבובי מות יבאיש דהיינו החצונים מורה שאין במאכלו חלק לגוף כלל אלא רוחניי.

ריחין דג"ע היינו מצד מה שנפשו עולה ונקשרת בנפשותם של צדיקים ונהנ' שם מג"ע וכמו שהצדיקים בעת פטירתם נותנות נפשם חלק לגופם כאו' ועצמותיך יחליץ היה זוכה הוא בחייו למדה זו שמריחם דג"ע היתה נפשו מביאה תענוג לגופו ומענין זה היתה מטתו מעלה ריח טוב כל יום ויום היה מורה קשר נפשו בג"ע ולא תאמר כל מי שיראה מטתו דדוקא בשעתא דסלקת ההוא שושיפא מערסא הוה סלקא ואין מי שיהיה מתקן מטתו אלא היא כדפי' לעיל היא ידעה וגומר ומכ"ש שלא נראה בה קרי שהרי הקרי הוא ממה שיגביר החומר על הנפש אמנם אלישע היה מגביר הנפש הקדושה ומקדש חומרו:

לאתפרשא מן ביתא שיכול לקדש עצמו ולהתבודד ולא יטרידנו עסקי תשמישנו בבית.

עלית שהיא מדה עולה ורוכבת על כל מכסא הכבוד ולמטה אתנהגת כל מה שממנה ולמטה.

קיר לשון רבון ודאי שהיא שר ואדון להנהג' התחתונ' נק' אדניי.

קטנה כל ענייני המ' מצד זעיר דסיהרא. מטה נק' מצד הת"ת. שולחן מצד הגבורה. מנורה מצד החסד. כסא להיותה רגל רביעי למרכבה. חביבה עליה מפני הריחין דקאמר לעיל שראת'

בגיני כך אצטריכנא וגומר אם לא היה לי מקום מוכן לא נתחייבתי להסתכל בדיני שמים אמנם חרדת אלינו כל החרדה הזאת ותקנת לנו מקום שאוכל להתבודד בו א"כ אני חייב להסתכל בדיני שמים אם גזר שום צרה לבטלה מיד ולהכריע הב"ד העליון לרחמים א"כ אגב אורחי אסתכל במה שאת צריכה. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב ז"ל ויהי בשלח וגומר לא הקשה אלא מן הנביאים שכמותו כגון ישעיה וירמיה וגומר כי הלא גם שבמש' כתיב ביה תפלה למשה כבר נתבאר עניינו כי תפלה למשה הוא קבור המ' הנק' תפלה עם משה שהוא הת"ת וכן מצינו תפלה לדוד לפי שמדת דוד היא המ' הנק' תפלה ומשם אצילות נשמתו כאשר נתבארו פסוקים אלו בזוהר אמנם בשאר הנביאים לא מצינו שיאמר בהם תפלה לפלוני. אלא הכי תנינן וגומר זה תבין כמו שנבאר כי לא זכה שום נביא להקרא איש האלהים אלא משה ואלישע. והענין כי שם זה מור' על היותם בעלה דמטרוניתא אפי' בחייהם ולכן החיה את המתים במותו ובחייו וגם לזה ארז"ל כי למה עשתה לו השונמית עלית קיר קטנ' לפי שהיה מראהו בקירון פנים כמרע"ה וכל אשה שהית' מסתכלת בו היתה מתה. וזמ"ש לקמן מענין השושיפא דהוות מעלה ריחין ובוסמין דג"ע וזה לפי שהיה יור' שיתוף השכינה עמו בחייו כמשרע"ה. ועכ"ד לא בעא לאטרחיה למארי' וגומר פי' כי הלא ארז"ל כי הרוצה ליהנות יהנה כאלישע ויש לדקדק כי אם היה שקול כמשה א"כ למה לא הי' מתפלל לקב"ה על העושר ושיתן לו מזונותיו ע"י ית' ולא ע"י בשר ודם והיה יותר טוב וגומר ותירץ כי אדרבא זאת היא ענותנותא כי אם היותו כ"כ גדול במעלתו לא רצה להטריח את בוראו להתפלל על מזונותיו והיה נהנה מן הבריות:

מאי אשה גדולה וגומר נלע"ד שצריך להגיה דכל בני ביתא משתבחין בה והענין כי שם גדול מורה על היותו גדול [הבי'] כמו איננו גדול וגומר. ואמר כי לכך נק' אשה גדולה כי היתה גדולה על כל בני ביתה וכולם מתנהגים על פיה כי בעלה לא היה בעיר ולכן היה רשות בידה להכניס האורחים ולקבל את אלישע בביתה. וכל השאר מבואר. ואו' אי לאו דקדיש' הוא וגומר זהו פי' למה שביארנו לעיל כי היה לאלישע תוספת זה משאר הנביאים כי היתה השכינה תמיד על ראשו ולכן היה מריח ריח ג"ע כי השכינה היא ג"ע כנודע. ולכן נעשה נא עלית קיר שצריך שיהיה בבית יחידי כמו שצריך אל קדושת השכינה ולכן נעשה נא עלית קיר וגומר כי עשתה ד' תיקונין אלין כי כל כוונתה היתה משום כבוד השכינה השור' על ראשו שהיא מתתקנא בד' תיקונין אלו והם מטה וגומר. וכבר נתבארו בתיקונין כי אלו הד' הם סוד מרכבת ד' חיות שבה והם חגת"ם וכל אלו בשכינתא עצמה והקשה כי המטה היא אחרונה כפי תשמיש האדם כי תחלה בבואו אל הבית יושב על הכסא ואח"כ אוכל בשלחן ואח"כ בלילה מדליק המנורה ואח"כ שוכב על מטתו. ותירץ כי עיקר מנוחת האדם האורח אינו אלא למצוא בית מלון ואין חשוב בעיניו כמוהו ולכן תקנה לו המטה קודם שאר התיקונים. ואם נרצה לפרשו ע"ד הסוד מטה הוא כנגד הת"ת והוא עיקרא דכולא כנודע ולכן הקדימה:

ויהי היום זה נתבאר פ' פנחס דף רל"א ע"א כי ב' זמנין כתיב: ויהי היום כנגד ב' יומין דר"ה גבי איוב וגבי אלישע ושם ביארנו ע"ש. ומ"ש דביה אתפקדו עקרות הם שרה וחנה וזו השונמית. קרא לשונמית ואמר וגומר פי' כי הלא ענין ר"ה הוא שאז השכינה מתקשרת בגבורה עילאה וזהו פי' ראש השנה בסוד שמאלו תחת לראשי והנה השונמית גרמה לאלישע דיתפרש בלחוד שעשתה לו עלית קיר כדי שתשר' עליו השכינה. ולזה אמר לה הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת פי' כי במה שעשית לי אותה עלית קיר הנה נקשרתי בשכינה אשר עתה היא סוד חרדה ודין ואתה גרמת לי זה ולכן כיון שאני קשור עמה ביום זה צריך לידע מה היא גוזרת על העולם וכיון שאני קשור עמה בסבתך לכן דבר לי מה יש לך לדבר אל המלך הוא הקב"ה הנק' ביום זה המלך המשפט וגם הוא שר הצבא בסוד ה' צבאות כי ביום זה מושבין כסאות צבאי מרום לדון העולם גם אפשר כי המלך ת"ת ושר הצבא מ' כי כל העולם וכל שרי מרום הם צבאיה וחייליה דמטרוניתא עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' בשלח פרעה וגומר ר"ש פתח תפלה לחבקוק וגומר האי קרא קשיא על שגיונות על שגיאות מיבעי לי' כדלקמן.

ואית לאסתכלא בי'. מ"ש תפלה לחבקוק מכל שאר נביאי עלמא כלומר אעפ"י שאני רואה תפל' למשה מ"מ הוא גדול הנביאים וכן תפלה לדוד לפי שהי' בעל תשובה והוא הקים עולה של תשובה והי' מצער עצמו יותר מדאי בתפלה אמנם חבקוק מכל שאר נביאי עלמא משאר כללות הנביאים מ"ש. א"נ מ"ש דקאמר הוא על מלת שגיונות דקאמר בחבקוק יותר מכל שאר הנביאים ואפי' משה ודוד והא דקאמר דלא כתיב בהו תפלה לישעי' וגומר היינו כמו וכו' וקצר בקושייתו. וה"נ מתרץ על שגיונות דהאי יומא דאתקשר בי' שגיונות דעלמא וגומר כש"כ בס"ד.

אלישע זכה התחיל באלישע לספר ענין חבקוק משלם שהי' מציאות הוייתו בעולם בשבילו.

זכה בהאי עלמא וגומר. בר ממשה היינו מ"ש רז"ל שהי' אלישע מסתיר ומחבא עצמו במערות שלא יביטו אנשים בזיו פניו וגומר ע"ש.

מאי אשה גדולה מדקאמר גדולה נראה גדולה על כל הנשים ועל האמהות וזה חלילה לזה אמר מאי אשה גדולה ותירץ אשה גדולה מכל בני דורה שכלם היו משתבחין בה א"נ הכי קשי' לי' מאי אשה גדולה כלומר אחר שודאי שגם בעלה הי' גדול דאין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו. למה לא תלה הגדול' בבעל' ותירץ גדולה בעובדה' כלומר אחר שהיא היתה בעלת מעשים שכל בני דורה הי' משתבחין בה יען שהיתה (מציאה) [מצוי'] בבית' והית' מתמדת לעולם בגמילות חסדים וקרובה הנאתה לעניים לכך תלה הכתוב הגדול' בה הגם כי ג"כ בעלה הי' בעל מעשים וגדול והראי' שלא עכב על ידה בעליית קיר ובכל דברי' א"נ הכי קשי' לי' מאי אשה גדולה סתם דהא בכל אתר דאמר גדול מפרש בי' קרא ממאי הוא גדול כמ"ש האדם הגדול בענקים גדול אדונינו ורב כח גדול שמך בגבורה גדול מבני קדם וכיוצא רבים והכא סתים לי' סתומי ותירץ אלא גדול' בעובדהא שגם [פה] פירש במה הית' גדול'. גדול' בוותרנות שכל בני דורה משתבחין בה דכתיב בה ותחזק בו לאכול לחם שהפצירה בו בחזקה עד שיכלה לו ובוודאי אחר שזה דרכה לכן כל בני דורה היו משתבחין בה. אחר שדרך האשה להיות קמצנית. וא"ת אחר שהכל הי' ברצון בעלה אמאי תלה הגדול' בה ותו ושם אשה גדולה מאי גדולה משאר נשי עלמא שלל שלא הית' גדול' מן האמהות ולפי שלמעל' ספר בשבחי עובדהא שהית' מוותרת משלה. והוה אמינא הני מילי בדבר מועט לז"א ושם אשה גדולה זאת האשה בהכנסת אורחים בשמח' והוצאות ממון הרב'.

וע"ד שבחא דכולא דאתתא היא דהא וגומר כלומר להאי פירושא אתי שפיר שתל' הגדול' בה ולא בו לפי שענין שימוש האורחים הוא תלוי באשה ולא באיש. ריחא (מעולה) [צ"ל מכוולא וכ"ה בזוהר] וכ"ש כשבא מהדרך מהזיעה ומהזוהמא.

ההוא שושיפא מערסא הוה סליק וגומר הענין כמ"ש בפ' תרומ' דף קכ"ז שהנשמות שיש להם גוף בעולם הזה שהם נשמות צדיקים כשעולים בכל ליל' בסוד מיין נוקבין ויהבין ריחא בסוד מעשיהם אז שואבים ריח ג"ע ומאותו הריח היורד עם הנשמ' ההיא בשעה שהם ישנים על מטתם מאותו הריח ההוא שושיפא דאלישע דהוה נאים עלי' קלט ריח ג"ע ולכך האשה הגדול' הזאת הית' מריחת ריח ג"ע בשעת הצעת המטה וז"ש ואי לאו דקדישא הוא וקדושה דמרי' עלי' דיהיב ריח מעשיו הטובים בההוא חקלא לא היתה נשמתו קולט ריח וגומר.

דאינון תיקונא דכ"י ממאי שכ' בפ' תרומ' קל"ג דבתפלת ערבית ובתיקונ' דילי' הא מטה בסדורא דאינון קרבנין ובאינון שירין ותושבחן הא שולחן. ובתפל' מיושב ובק"ש הא כסא ובתפל' מעומד ובקדוש' ובתוס' קדוש' וגומר הא מנור' ע"ש. בגין דחביבא לי' כפי הפשט חביבא לי' לאורח המטה לישן ולנוח מטורח הדרך וכפי הסוד שהמט' היא סוד היחוד אמנם השולחן והכסא והמנורה כולם הם הכנות אל הייחוד.

דאתפקדו בי' עקרות דעלמא כמ"ש רז"ל שהרב' עקרות נפקדו עם שרה:

בג"כ אצטריכנא וגומר פי' אחר שעשית לי מקום להתבודד א"כ מוכרח אני להיות מתפלל על הדור ואגב שאתפלל על הדור לטוב' אזכרכי את לבדך והמקום יקבל תפלתי ואשלם לך מקצת גמולך הטוב בזה עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון "מטה ו"שלחן "כסא ו"מנורה סי' משכ"ן. מטה ושלחן וגומר ויחי רכ"ח ב' ורכ"ה ב'. דחביב עליה כ"ה א'. ויהי היום ויבא שמה וגומר בא אל פרעה ל"ב ב' נח ס"ט ב' ובתיקון ל"ו ע"ט ב'. יהי אור דא פסח אור לארבעה עשר. ויהי אור ר"ה דאתמר ביה ויהי היום הכא ויהי והכא ויהי ובכל אתר ויהי לישנא דצערא. עכל"ה.