אור החמה על ספר הזהר ב:פד

אפי' בשמא קדישא. נ"א מפרש וגומר זה נר' קצת חולק על מה שכתוב בפרקי דר' אליעזר עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו לבדו ובספר הפליאה בפ' ויפל ה' אלהים תרדמה וגומר שם הוי"ה הוא קדמון בקדמית' ושם אהי"ה שני להוי"ה ובו נתחדשו כל המחודשין והוא המציא כל הנמצאים בהוי"ה מאמתת שם הוי"ה וע"כ שם הוי"ה אינו נהגה שזה קדמון וזה שני עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' דהא כתיב כי לא ראיתם כל תמונה. כלומר שום תמונה כלל לא ו' ולא ה' וגומר ואיך אמרתם דכל בריין אתבריאו באתוון דשמא קדישא וגומר הא כתיב כי לא ראיתם כל תמונה כלל.

ולא בכל תמונה אחרא דברא ויצר באתווי. כלומר קרא הכי מתרץ כי לא ראיתם שום תמונה מאותן התמונות שיצר באתווי אמנם תמונות אתווי דהיינו שם הוי"ה ראיתם והשתא לא קשו קראי אהדדי דכתיב כי לא ראיתם כל תמונה וכתיב ותמונת י"י יביט וכדתריצנא:

דאפי' האי תמונה (י"י) [צ"ל דד' אותיות כו']. אותיות הוי'.

לית לי' באתרי'. כלומר הא"ס יתברך קודם שנתפשט ונתלבש (בי"ה) [צ"ל בי"ס] שהם סוד אותיות הוי"ה אין בו שום תמונה כלל וז"ש:

לא כד נחית לאמלכא עלייהו. לפשט מלכותו וממשלתו עליהם כדי להודיע מלכותו לעולם.

והאי איהו וביד הנביאים אדמ'. כלומר ביד. במקום שידי אוחזות באותה בחי' אני אדמה לו. א"נ יד לשון מקום וכולא חד.

ומאן דאשתמודע לי' קודם בריאה. כלומר מי שידע והשיג בחכמתו שקודם שברא והאציל האצילות הי' הוא ית' חוץ מכינוי דיוקן ותמונה שלא נאמר בו דיוקן ותמונה רק אחר שהאציל האצי' כנזכר א"כ אחר ששום תמונה ודיוקן הי' חוץ ממנו אסור למעבד לי' צורה ודיוקנא בעלמא לא מבעי באות ה' שיש לה מציאות צורה אלא אפילו תמונת י' שאין בה צורה כלל אסור וזו אף זו קתני:

ואפי' בשמא קדישא. שיש בהם משמעות כמו הוי"ה א"ל אלקים אסור לצייר בהם ונ"ל שהגירסא הנכונה היא לא באת ה' ולא באת י' דבשמא קדישא

ולא בשום את ונקודה בעלמא. ואשמועינן דלאו באותיות השם ולא בשום אות אחרת כגון א' או ב' ולא בשום נקודה כגון קמ"ץ או חיר"ק וכיוצא:

ויכילנא למיעבד חושבן תמן. כלומר עד שלא נתפשט הים אין אנו יכולים לעשות בו שום חשבון וזהו ולפני אחד מה אתה סופר שאין מספר וחשבון למעל' מי"ס אמנם אחר שנתפשטו וצמצם אורו הגדול בתוך הספירות אז אתה [יכול] למעבד חושבן תמן כגון המקור דימא האחד והיא הכתר שהוא מקור כל הברכות כנזכר בתיקונין במלת ברוך:

מעין כפום אתפשטותא דילי' וגומר. היינו החכמה נק' מעין שנתפשט מן המקור ובינה התפשטות החכמה בעגולה דמיון ה"י שהיא עגולה כדמפרש ואזיל:

מאני רברבא. היינו הבינה שכן ההתפשטות שם הי' גדול מההתפשטות הקודמין ולכן כל דבר מכונה אל הבינה כנזכר בתקונין:

ואלו אתברי וגומר. ואילו יצוייר שישברו קאמר אמנם לעולם לא אתברי זולת בעת אצילותם בסוד שבירת הכלים וירידת רפ"ח ניצוצין אשר ידעת אם זכית אליו:

וישתארו מאנין. דוקא מאנין היינו סוד הכלים לבד שאחר שהעצמות מתאסף אליו אז הכלים הם יבשים בלא מיא:

עביד עשר ספי'. מלת עביד לאו דוקא אלא ע"ש השאלה כי באצילות אינו נופל רק לשון האציל:

מבין בה. כלומר הוא מבין מעצמו ומכניס בינתו בבינה וע"י כך היא נק' בינה וכן הענין בחכמה כי לא יקרא חכם ע"ש שנתחכם בחכמה אלא הוא חכם מעצמו בלתי מדת החכמה וז"ש מעצמו ולא מצד זולתו דהיינו החו"ב. ונתן טעם ואמר כי כמו שהחכמה בעצמה אינו נק' חכמה מגרמה אלא ע"ש החכם שהוא ממלא עצמו ממנה כמ"ש וימלא אותו רוח אלהים וימלא את החכמה ואת הדעת וגומר שמלא עצמו ממנה כך הוא יתברך נק':

חכם מעצמו. שהוא העצם והוא ממלא החכמה ונמצא לפ"ז כי הוא נק' חכם מעצמו זולת החכמה וממנו מתמלאים החו"ב.

דאי הוה מסתלק מינה. כלומר החכם הזה יוצר הכל ב"ה שהוא חכם מעצמו אלו יצוייר שיסתלק עצמותו הממלא את החכמה הזאת אשתארת יבשה:

לבתר. לעיל קאי אחר שהאציל המקור והמעיין והים:

לבתר והכהו: לים.

לז' נחלים. ז' ספי' משלשלות השפע לכך נק' נחלים כנחלים נטיו אמנם אינם כמו הנחל ממש דכבולעו כך פולטו אלא הם.

מאנין יקירין. כלים הם המחזיקים השפע כולו או מקצתו כפי מעשה התחתונים לכך נק' נחלים כד אסגיאו זכאין וקראן מאנין כד אסגיאו חייבין:

ויסוד כולו סמיך בי'. כי הוא נק' עמוד המעמיד כל העולמות. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון ובהוד קרא שמיה הוד יוצרנו ויחי רמ"א א':