אור החמה על ספר הזהר ב:פא

כגוונא דא חובה וגומר ירצה דרך זה ג"כ על פרטי הנסים הנעשים לבני אדם שחייב להודות עליהם כדי להאיר הספירות העליונות עתה באותם ההארות שהאירו לו בשעת המעשה וז"ש אלא ודאי אצטריך לי' לבר נש וגומר לעשו' הייחוד הנז' והיינו דמפרש ואזיל בגין דאינון מילין סלקין וגומר ומתייחדין שם באותם הדברים כדמפרש ואזיל. כגוונא דא מאן דאשתעי ירצה עולה הוידוי ומפריד החיצוני שלא יהיה לו פתחון פה והקב"ה מתייקר בתשובתו וגורם יחוד דהא תדיר תבע דינא בקדמיתא כי יתחיל לומר אינו כתוב בתורה כך וכך עד שמשיבין לו הן ואח"כ אומר והרי פלוני עשה כך בענין שתחלת תביעתו דין סתם לעורר הספירות והגבורות ואח"כ מפרט.

אי תב בתיובתא וגומר צריך המתודה לפרש אבל אם אינו פורש הרי גורם רעה על רעה והענין הוא כיון שמתוודה מושך הפגם מלמעלה ומיד הקב"ה גוזר עליו הדין והוא יושב ומקבל הדין מיד אין לשטן פתחון פה שכבר נשפע הדין ונמסר לו גזרת מחילת עוונותיו וינקם מן החוטא כך וכך א"כ בודאי אין לו פתחון פה שהרי נגזר עונש על המתודה מלמעלה ופירש החוטא משם והחיצוני מתרצה בחלק הנשפע לו אמנם אם יחזור לחטא אז יש לעונש יותר וחזר הפגם אל מקומו והשטן אוחז שם.

לאכול מצה בפסח בגין דאיהו דוכרנא לדרי דרין וגומר הענין שהמצה רמז לצד הקדושה דהיינו תבואה תבא ה' ואין בה חלק לחצוני דהיינו חמץ מורה על הקדושה נבדלת מן החצונים ואין כן חמץ שהיא התבואה מחומצת מורה על ההנהגה מחומצת המתפשטת עד החצונים וישראל זכו אל סוד ההנהגה הטהורה ונקיה ביציאת מצרים והתחילו להשבית הקליפות יום ראשון ונמשכו עד יום שביעי ששקע המצריים בים ולכך יציאת מצרים מתחלת מהמלכות ועולה עד הבינה ולזה אכילת מצה בימים אלו מורה זכרון על העברת ההנהג' ההיא החצונית וקיום ההנהג' הקדוש' על ישראל:

פקורא דא למשחט פסח בין הערבים וגומר דוכרנא דההוא פסח הנה ביטול החצונים נעשה עיקר בעת עלות' ממצרים ובכל שנה היו מחדשים המציאות ההוא בימים ההם כדי שיתחדש הביטול ההוא ויתחזק.

ודא איהו חובתא על כלא מפני שכל הנבראים יש להם קליפה וכח יצה"ר בכל חל חובת הביטול הזה מצד כח אשר בו בחוץ לבטל חלקו.

פסח דא אצטריך וגומר ירצה לו כדין הכח ההוא בעשור ומשהין ביטולו עד ט"ו הטעם כי השכינ' בעשור השלימה אז אורה מעשר כללות הספי' ואז הגיע העת שראוי ללכדו וז"ש דהא כדין שריאת סיהרא לאנהרא מעשר ימים עילאין והעיקר הוא שתשלם גם מחמש אחרים תיקון ה' שבה בעצמה ולזה יתעכב עד ט"ו לאכילתו וביטולו מכל וכל והנה ה' אלו הם עולים ממט' למעל' הוד נצח ת"ת גבורה חסד נמצא י"ד דהיינו ד' מהחמשה היא הגבור' ובעת חוזק הגבור' דהיינו בין הערבים תגבורת יצחק במנחה בשעתא דדינא תליא וגומר היתה שחיטתו דהיינו עת תחלת ביטולו בגבור' הקשה לבטל כחו באש נהר דינור כנודע והיו צולין אותו ואוכלין ולא שורפין להראות שיש בדינו חלק יפה ליהנות בו מהשורש הטוב המושרש בקדש וזה תבלין ליהנו' ממנו ולזה לא אתיא אלא על שובעא להראות מציאות הקיום העליון וההנהגה העיקרית על השבע הידוע בקדש ואלו יעשה ענין זה ערל הנאחז בערלה יקלקל הכל מפני שלא יבטל החלק הרע שבו ולז"א דהאי מבני ברית לתברא וגו' ותדע שיש יחס וענין כד אתא קב"ה למצרים לבטל כח טומאת דין הפסח בעיקר ושורש היה מציאות הענין בשני דמים דם פסח ודם מילה כנזכר היך הוו קיימי במציאות צורת ציורם יש סוד מפני שההגעה באגודה עושה צורת ג' יידין סגולתא מורה רמז עליון ושם סוד סגולת הדברים המושרשים למעלה ורשימת הסגולתא הזו היה בחרט האזוב דהיינו היסוד דהיינו קשר הספירות ביסוד אות ברית מצייר במ' הפתח ג' יודי"ן ימין ושמאל ואמצע סגולתא שתי המזוזות נצח הוד משקוף יסוד וכל זה בדם ברית נעלם בישראל הסוד ובדם הפסח מתגלה ומתפרסם הסוד שדם הפסח הוא קיום פנימי נעלם אל הכחות החצונים שהוא קדוש לכך הדם מצייר צורת הקדושה ג' יודי"ן סגולתא כנזכר והיינו ביטול החצוני הוצאת דמו וחיל בלע ויקיאנו ויש מחזיקי' בקדוש' ומשביתים החצוני ובזה סילוק אל המשחית כדמסיק מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. ובארביסר דילהו נכיס וגומר כי בין הערבים שעת המנח' ואין פי' ביום י"ד עצמו הוא דין וה"ק לעיל דף ל"ט עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' כגוונא דא חובה איהו על בר נש וגומר. הכרח גדול הוא להרמב"ן ז"ל שמנה בכלל המצות וזכרת את כל הדרך שמצוה על כל האדם לספר כל הנפלאות שעשה עמו הקב"ה בפרטות וכן ראיתי אנשי מעשה שכתבו בכתב כל העתות שעברו עליהם וכל הנפלאות שעשה הקב"ה עמהם וכותבין אותו בקיצור ומוליכים אותו כתב עמהם ומידי יום ויום עוברים עליו לספר שבחיו ית' וכן ראוי לעשות:

מתכנשין וחמאן לון ואודאן וגומר מורי ז"ל בספר אלימה בכצל הדברים שיש לצדיקים יתרון על המלאכים הוא שהצדיקים כל מה שלומדים ורואים ושומעים נשאר להם בזכירה בקנין כולם או רובם ומה גם אם הדבר או הסוד ההוא הוא דבר מבהיל. אמנם המלאכים אם שומעים סוד אחד או דרוש אחד שעוסקים בו הצדיקים תכף שוכחים אותו ואם יחזרו ויאמרו אותו הדרוש פעם אחרת או במקום אחר מתכנשים לשמוע [כמזמוטי] חתן וכלה ושמחים כבראשונה: וזה שכתב מתכנשין וגומר. הגם כי כבר שמעו ההגד' בפסחים שעברו:

ויאמר ה' אל משה ואהרן וגומר בשעתא דדינא. בין הערבים:

לאעברא זוהמא וגומר ולאתהנאה. לפי שיש ריח להעביר ריח רע ויש ליהנות הכא תרווייהו איתנייהו ביה וריח רע: היינו לאעברא ערלה מקמי' ברית. כדלקמי':

וע"ד לא אתיא אלא על שבעא. כי כן הי' דרכם אחר האכילה הי' מביאין על שלחנם שמן ערב ליהנות ואמאי דאמר:

ולאתהנאה קאי: ועל דא וכל ערל. אלא עברא זוהמא קאי ושארי ממאי דסליק מיני':

בפורקנא עילאה דישראל לזימנא דאתי ייתי הקב"ה ליצה"ר ויכוס לי'. עיין מה שכתבנו בפ' ותתפשהו בבגדו ע"ש:

והשתא בפורקנא וגומר. כלומר מה שאנו שוחטים אותו בג' כתות הוא:

דוכרנא דזמנא דאתי בההוא פורקנא עילאה: בהאי רשימו דאת יו"ד. נראה שהיו רושמים דם הפסח על שתי המזוזות בצורת יו"ד בכל מזוזה ומזוזה וה"ה שבמשקוף היו נותנים ורושמים כצורת יו"ד:

לא חזאה רשימו דברית קדישא. דהיינו המלכות שעתה תצא מן הגלות והיא מתרוממת משפל מצבה ועוד מורה דאתבר ערלה מקמי'. שהרי שחיטת הטלה הוא הכנעת הקליפה:

דמיה דברית רשים על כלא. כלומר ומדם המילה היו רושמים ג"כ צורת יו"ד על מקום דם הפסח:

דמא על דמא. וכדאי' בשמות רבה בפ' בא נתערבו דם פסח בדם מילה עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון דאיהו מעבר רוחין בישין וגומר יתרו פ' ב'. ולעיל ל"ב ב'. עכל"ה.