אור החמה על ספר הזהר ב:עט

אימה גדולה חשכה הם ג' בכורות ג' כחות לקליפו' כנזכר בכור פרעה בכור השפחה בכור בהמה רברבא מכולא בכור פרעה כנז"ל. על שאר שעבודייהו שאר גליות עכ"ז הכל יצדק שד' גליות הם ד' קליפו' וארבעתם בכל גלות וגלות הכל ענין א'.

תאנא לא נפקו יש' ממצרים וגומר שלא תאמר שיצאו ממצרים ורשות הקליפות עליהם ואח"כ נטהרו מעט מעט שאינו אלא לא נפקו יש' ממצרים התחתונה עד שנשתחררו מכל וכל והא כיצד בהיותם במצרים אתברו כולהו שולטנין וגומר והיינו תכה כל בכור ואעפ"י שנשברו נשארו האומות תחת ממשלתם לז"א ונפקו ישראל מרשותהון בסוד הפסח ודם מילה ולא שהיו בין הטמא והטהור אלא ועאל ברשותא קדישא וזהו וה' הולך לפניהם וגומר ולא זו בלבד אלא ממש נקשרו בו באהבה וז"ש ואתקטרו וגומר.

עבדי הם משעה אשר הוצאתי שאור חמץ מחמצת עם היות שהם כול' בחצונים הם מדרגות בענין בכור פרעה שאור בכור השפחה חמץ בכור בהמה מחמצת. אי הכי בשלמא אם הטעם היה ויאפו את הבצק וגומר היה ראוי דוקא ימי צאתם לזכור הנס אמנ' לדידך דאמרת שהם ג' קליפות שיצאו ישראל מרשותם א"כ מעולם לא חזרו ונכנסו היה ראוי שיהיה החמץ לעולם אסור כמו שנאסר להם הדבקות בחצונים. ותירץ שאין ענין חמץ ושאור כשאר איסורי התורה שהאוכל אותם מכניס עצמו תחת רשות הקליפות שאינו אלא הוראת ענין לבד כדי להראות שנשתחררו מהחיצונים ומכל כחות הטמאים אנו פורשים עצמינו משאור וחמץ ומחמצת והאוכל אותם נדבק בהם בעת הוראה זו שהוא ז' ימים נכנס בקליפות מפני שהורה הפך הראוי שכולנו מראים החירות מהם והוא מודה היותו תחת רשותם ולכך ונכרתה וגומר. אמנם שאר ימות השנה שאין אנו צריכים להראות בזה כלל כמשל מי שעלה לגדולה שאינו מראה זמן גדולתו בשמחה אלא מדי שנה בשנה באותם הימים אבל בשאר ימות השנה אין צריך הוראה ואנו ג"כ אין צריכים להראות א"כ גם כשנאכל חמץ ומחמצת לא מפני זה שולטים עלינו שאין חמץ והשאור תחת רשותם שישלטו בנו כמו ששולטים על איסורי תורה כל ימות השנה. מצת חסר וא"ו כתיב כענין מראת אלהים שהיא חסר ו' והטעם להראות מדת הדין הרפה מ' שאינה מיוחדת בוא"ו ולשון מצת הוא לשון מצה ומריבה שהיא דין בעלת ריב והנה היא נק' לחם וכשהחיצונים אחוזים בה להנהגת העולם נאחז בלחם השאור ונעשה הלחם חמץ או ירצה לחם דין כשהוא מצה בלי שאור הוא דין טהור בלבד דהיינו דינא דאתאחדא בשמא קדישא דהיינו מ' דינא דלא הוו תקיפא כיון שהחצונים נפרד ממנה והטעם שהיא מצה דין הוא כל ההוא זמנא בגווייהו דיש' וגומר. וכיון שיש' לא נשלמו לא זכו לייחדה כדמפרש ואזיל:

בגין דלא אתפרעו כי המצוה הזאת היא פתח כניסה אל הקדושה והיא כוללת שתי בחינות הא' מ' מילה הב' יסוד פריעה וישראל מלו ולא פרעו נכנסו במ' נפרדת מהיסוד ולכך לא זכו אלא למצה מדת הדין הרפה נטהרת מהחצונים דהיינו חמץ. שם שם לו חק ירצה הקב"ה שם לישראל חק ומשפט דהיינו יסוד חק עם הת"ת משפט ושם נסהו הגביה נסם של ישראל במה שפרעו וגילו אות י' יסוד ונכנסו בסוד החק ומשפט שלא היו קודם. ואי תימא בימי וגומר ר"ל ואשר בימי יהושע וגומר אינו כך אלא וגומר.

האי לחם מאתר אחרא וגומר היינו קודם היות' מרכבה למ' נפרדת לכך לא היה שפעה לפרנס אתכם אלא לחם עני טהור מצות. אמנם עתה שכבר נתמלאה מחק ומשפט כאו' וחק בשארו שם ואמרי' חק וזמן נתן להם היינו הלבנה במילואה שנשפע לה אור הת"ת דהיינו לחם מן השמים ת"ת לא מן סיהרא אפי' במילואה אלא מן השמים מן הת"ת מקום גבוה וז"ש מן השמים ממש. והיינו הנני שהיא המ' ממטיר לחם מן השמים ת"ת והיינו ויתן לך האלהים מלכות מטל השמים דהיינו עם היות שמדת המ' נותנת אינה נותנת אלא מן השמים ת"ת שהרי יש חילוק בין היות' נותנ' מן השמי' להיות' נותנ' מן הארץ וראי' דכתיב מטל השמים ומשמני הארץ א"כ לחם מן השמים היינו מן הת"ת ממש:

עתה יקשה א"כ כיון שמלנו ופרענו כבר מאי דהוה הוה למה לנו לחזור האותיות לאחור ואנו לוקחים מצה לחם עוני לכסות להחשיך הברית בערלה לז"א וישראל קדישין לא יזיק אם יחזרו להראות ענין המילה בלא פריעה לחם עוני והימים מחייבין הלחם וז"ש נטרין אינון יומין ועם היותם חסרים מצד פגימו דסיהרא סוף סוף ראוי לשמוח בהם מפני שהם ימי שמחה דעאלו תחות גדפוי דשכינתא וכיון שהם שמחים שמחת ימי כניסתם תחת כנפי השכינה ראוי להם שישמרו כל תנאי הימים דהיינו ונטרין ההוא נהמא וגומר. ושמרתם תשמור הכל לשון שמור לא זכור שאינה שלימה בזכור אלא בשמור.

אלא בגין דלא יתעכבון. ואעפ"י שבו בלילה נתרפאו מהמילה עכ"ז אם היו פורעין היה ראוי שיתעכבו יש' שם מפני שהם אם לא יהיה להם שהות מספר ימים עד עלות' אל המדרגות גם שהמ' מרפאה המילה והפריע' אינ' מתרפאת אלא מהיסוד והיסוד בלתי מתגלה מיד ובזה לא יתרפאו ולא יוכלו לצאת לכך מלו ומיד נתרפאו ופרעו אח"כ במקומו ורפאם היסוד. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה פי' והנה אימה וגומר הם ד' קליפות שהם רוח סערה ענן וגומר ביחזקאל. מצת דינא תרגום מריבה מצותא. קיימ' סיהר' בפגימות' כי השכינ' לא אתחברא ביסוד שהוא רזא דפריעה עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' ה"ג אימה כתרא חד חשיכה כתרא אחרא וכו'. כגוונא דא. לעיל קאי דאמר אמר קב"ה עבידו אתון עובדא לתתא ואנא אתבר תוקפיהון לעילא:

עילאה דקוב"ה. ה"ג וכולהו רשו אחרא אינון שולטנין דממנן וגומר. אוף הכי שאור ומחמצת וחמץ כולהו חד. אר"ש מצת כתיב. הכריח דברי ר' יהודה דאמר ועאלו ברשותא קדישא מדכתיב מצת חסר דהיינו המלכות ע"ד:

מרא"ת אלקים. חסר וא"ו להורות על המראה הזאת. (דינא קשי') [בזהר איתא קדיש"א וכן נכון לכתוב כאן ג"כ] מדקראה מצה אין המקרא יוצא מידי פשוטו ומורה נקי' משאור שבעיסה דהיינו הקליפה אלא דין קדוש והיינו אם למסורת:

דינא דאתאחדא בשמא קדישא. היינו אם למקרא שאנו קוראים מצות מלא להורות שמצה זו מקושרת בשמא קדישא דהיינו ו' שבמלת מצות:

דינא דלא הוה תקיפא. השתא קא דריש משמעות המלה דמלת מצות ר"ל מריבה כמו קום ריב את ההרים כדרך האדם שמריב עם חברו בדיבור לא ע"י כלי זיין. ה"ג בגווייהו דישראל דהא קיימא סיהרא. נתן טעם למציאת המריבה בעצמה למה ואמר:

דהא קיימא סיהרא וגומר: מהו ושמרתם את המצות כד"א ושמרתם את בריתי. ר"ל כמו ששמירת הברית היא במלכות כן שמירת המצות והוא הכרח שמצה במלכות: א"נ אפשר שרמז כאן מה שכתב ברעיא מהימנא פרשת פנחס רנ"ד שתיקון מי שהשחית זרעו לבטלה שיעסוק בעשיית המצות וזהו ושמרתם את המצות כד"א ושמרתם את בריתי כשישמור את זה יהי' שומר את זה:

וכולהו בחד דרגא סלקא ואתאחד. כי (המצוה) [נ' שצ"ל המצה] והברית הכל הוא רמז במלכות. א"נ בהקדמה אחת הנז' בר"מ ס"פ כי תצא והוא שכל מי שישמור עצמו מכל מיני חימוץ במאכליו ומשתיו בימי הפסח ומדקדק בענין זה הרבה מאוד מובטח לו שלא יחטא כל השנה כלה ואפשר שזהו שרמז כאן דקאמר ושמרתם את המצות כד"א ושמרתם את בריתי כלומר בזמן שתשמרו את המצות בעצם מכל חימוץ אז ושמרתם את בריתי שלא תבואו לידי חטא ולא לידי עבירה שיטמא אות ברית ח"ו:

וכולא בחד דרגא. בין שמירת הברית בין שמירת המצות כלא בחד דרגא דהיינו המלכות שכל שמור הוא מסטרא דנוקבא כנודע ובה הוא הפגם ח"ו עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון בגין דלא אתפרעו וגומר אמור צ"ה ב'. משפטים קכ"ה ב'. פי' פריעה ביסוד כנזכר באמור צ"א ב' וחק ביסוד שחקה במ' כנזכר בפ' בחקתי קי"ג א'. ואי תימא בימי יהושע אתפרעו עיין ביבמות פ' הערל לא נתנה פריעת מילה לאברהם וגומר ובסיני רבא פ' א' היה כל א' נוטל חרב וגומר עד ר' ברכיה תני בשם רשב"י וגומר ותשכח דלא פליג אשמעתין דהכא ולא כמאן דכתב דפליגא אההיא דערל וההיא דר' ברכיה מוקי לה בתרי אמוראי ואליבא דרשב"י עכל"ה: