אור החמה על ספר הזהר ב:נט

תלת פרעה הכא חד בההוא זמנא וגומר כנגד ג' מלכים שמלכו במצרים מאותו זמן עד יציאת ישראל ממצרים כי כלם פרעה שמם ירצה בלשון מצרי קיסר וירצה כי שלשתם היו נהנים מאותה הצורה והכוונ' רמז שגלת' שכינ' שהיא שרה ודאי ראשונ' בימי אברהם שכל מקום שהצדיק גול' שכינ' עמו ונהנ' פרע' ממנ' רמז לשרו והיינו ויראו אות' שרי פרע' כל הכחות החצונים נהנו שם וכשנסתלק' עם אברהם הית' שם אות' צור' שעדיין נשאר שם פתח פתוח לגלות מצרים והיו כהנים משם ואח"כ שנית בימי יוסף דהיינו בחינת השכינה מהיסוד שנהנו ממנ' המצרים כאו' הא לכם זרע וזרעתם והיינו ויהללו אות' אל פרע' והיינו ע"י אותו ציור שציירו האומנים באדרי' בכותל' שלא היה נהנ' בעצם ממנ' אמנם בשלישית גלת' שכינ' והית' שם בגלות והיינו ותקח האש' בית הרע' והיינו עברו דיוקנא בנצירו וגומר והיינו סוד גלות' בעצם וענין והוו עילאין קעי' בדחין היינו דרך הנאת' ע"י התעוררות נעמא שהוא שיר רע ואח"כ נהנ' יותר. ולז' כשבא הקב"ה לפדות השכינ' ולהשבית החצונים והוצרך למכה הזאת בצפרדעים שהיו משוררים בחדר משכבו הפך אותם השירים ואלו השרים בשירים לרעה להשבית כחו' ההנהגה משם מקום יניקתם ממנה דהיינו ענין בחדר משכבך ועל מטתך הבחינה הפרטית אשר להם ומאותה הבחינה יתפשט המכה לכל שאר הבחינות לכך ילקה תחלה השר העליון באותה בחינה ומשם יתפשט לשריו. הרמ"ק זלה"ה.

ר' אבא פתח כל הנחלים וגו' כד אינון נחלין הם ז' מדות הבאים בשפע אל המ' שנקראת ים והנה בעת שהיות מעשה התחתונים אינם הגונים ולא כ"כ רעים אז ראוי לייסרם אמנם אינו כ"כ רעים שלא יושפע השפע מלמעלה אל המ' אמנם אותו השפע מתעכב מצד הדין במלכות ולא ירד למטה להשפיע אליהם והיא אז מלאה ים אלא שהדין בקרירותו קפאן מיא וכל השפע העליון מעוכב בתוכה בכח הדין כעין הגליד והקרח שהם שואבים מים ומגלידן וז"ש וההוא גלידו שאיב כל מיין דעאלין ביה אמנם בשוב בני אדם אז בכח התשובה באים תוקף חום הדרום מצד החסד הממתק קרירת הצפון גבורה ומפשיר שלגי המים ומשקה התחתונים אשר למטה ממנה ועליהם נאמר המשלח מעיינים בנחלים מעיינים שמימיו חמין המריצים הנחלים הקפוים מקור הרי הצפון הקר ונמשכים למטה ישקו כל חיתו שדי שהם חיות המלכות ומשם אל התחתונים:

ות"ח ימא דקפא וגו' היינו שהים אינו מתייבש בחום הגבורה אלא ימא דקפא שלא תשפיע למטה כנז' השפעתה הוא בתוקפא דדרום דהיינו לחממה בייחוד כדי שע"י אותו החום תתרצה להשפיע אל התחתונים וז"ש תשתרי יותרו המים בתוקפא דדרום ולזה שאיב כל מיא שאין תקונו בהרבות המים אלא בחמימות ולזה יובן או' והים איננו מלא שלא יתוקן הים במילוי.

בגין דההוא נהר וגו' הוא הבינה ואין הדין הזה ממנה כנז' כי ההוא נהר בינה דנגיד ונפיק מחכמה לא פסקין לעלמין שהוא מעין דבוק בא"ס והוא בינה אפיק מיא לימא דהיינו ע"י שבעה נחלין ועם היות שהים איננו מלא אין השפע מתעכב אלא אל מקום שהנחלים הולכים היינו אל המ' שם הם שבים פעם אחר פעם בלי הפסק אלא שמתקנת הדבר והיינו ללכת ר"ל מהמלכות ולמטה וז"ש ללכת בגין למיהך לאשקאה לכולא כשנמשכים אינם נמשכים אלא ללכת אל התחתונים אלא שהצפון מצד דיניו בתחתונים מעכב להם הטובה ואתי רוח צפון וקפי מיא והתיקון היא רוחא דדרום צד החסד מוחה ביד הגבורה ומפשיר קרירתה וז"ש ורוחא דדרום דאיהו חמימא תיקון הדין שדי לון מהמלכות למהך לכל סטר כל בחינות התחתונים דהיינו כל חיתו וגו'.

וע"ד האי ימא מלכות יתיב בין תרין סטרין חסד וגבורה קרירת הצפון וחמימות הדרום.

ובגינייהו קיימא מפני שאם היתה תמיד משפעת מצד החסד היה העולם אבד ברוב חסדיה ואח"כ מתבטל כענין דור המבול השפיע להם רוב טובה ובעטו ואח"כ נאבדו כרגע לכך הצפון בדיניו אף תיכון תבל בל תמוט ואם היה הדין לבדו לא יוכלו לסבול לכך הדרום מתקן א"כ בגינייהו קיימא.

וארבין הם כחות המ' אזלין לכל סטר כפי ענין הרוחות הם מתנהגות אם בדין הולכות ברוח הדין ואם בחסד הולכת ברוח החסד ואם היה נקפא הם קפאו בלב ים ואינם מנהיגים אנה ואנה מפני מניעת השפע ועומדים כך הכל כפי ההנהגה העליונה:

ת"ח כד מלכא ת"ת ערסיה מ'. רוחא דצפון ת"ת רוח מצד הגבו' מעורר אותה שהאהבה תחלתה מן השמאל וסופה בימין וז"ש שארי חביבותא אלמלא הוא לא יתעורר מן הימין לכך יקדם רוח צפון קודם אור הבקר לעורר היחוד שהוא ההתחלה ועיקר לכל והיינו שמאלו תחת לראשי באו' תחת לראשי יורה שהשמאל יקדם תחת הראש ואח"כ וימינו תחבקני ולא יחבק הימין אם לא יקדים הראש והסוד צפונית מערבית מערבית דרומית ולזה תחלת ההתעוררות מן השמאל. וכדין בהתעורר רוח צפון בחצות לילה כמה בדיחין מתערין שירתא כנז' בפ' אחרי מות והם מתעכבין בשירה עד דאתי צפרא שאינם מפסיקין עד לייחדה בסוד וימינו שהוא אור היום תחבקני ואז ככבי בקר הם ג"כ מעוררים שירה יחד ויריעו כל בני אלהים שהם המעוררים שירה בלילה ואינם מפסיקין וכד אתי צפרא כולהו עילאי ותתאי דהיינו עילאי אלו הנז' ותתאי אפשר שהוא סוד כל המופקדים בעולם כאו' עץ פרי וכל ארזים וגו' והיינו השרים הממונים עליהם סוד פרקי שירה

וישראל כגוונא דא ירצה בכלל כל הנמצאים הם נמנים והיינו המזכירי' שהם ישראל אל דמי לכם לא תהיו בכת א' אלא בכל הכתות אל דמי לכם מה שאין כן שאר הכתות כי בחצות לילה מעוררים צפונית ובבקר דרומית דהיינו אסף הימן ידותון כנז' פ' אחרי מות ויש' עם כולם אל דמי לכם כאלו שדומים שאין א' נכנס במשמרת חבירו והיינו לכם אין דומי אבל לאלו יש דומי והיינו לכם דייקא.

בליליא כד אתפלג ליליא אינון דתיאובתא וגו' זה אינה מדת כל אדם אלא לשרידים אשר ה' קורא. מקדימין לבי כנישתא כלם יחד. וע"ד אדכר ע"ש העתיד או ג"כ השבטים היו עושים כך שהרי האבות תקנו ג' תפלות הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב ז"ל וע"ד מיין שבין ללכת וגו' ואולי כי הם נשמות הצדיקים החוזרים למקומם ועיין. ת"ח כד מלכא אתי לערסיה היא מטת שלמה מ' והיא ג"ע הנז' במקום אחר ועיין ד' זמנים שחייב האדם לעורר הזווג העליון ולעסוק בתורה כמו שמבאר נמצא ד' עתים בכל יום והם כ"ח עתים שהזכיר קהלת. ואו' ודרום חביק ברחימו וגו' נראה דכל אלו אינם רק התעוררות אך הזווג הוא אח"כ בתפלת השחר עכ"ל:

ת"ח כמה נהרין הם צנורות וכחות שואבים השפע לתחתונים כל א' לחלקו ולאומתו מתוך ימא עילאה מ' והם שתי בחינות הא' הקדושים שהם אותם הנמשכים ממש מהמלכות ואלו נפקי מגו ימא והיינו בריאה יצירה. הב' אחר המשך יותר שמשם מתחלקים ג"כ לחצונים וז"ש כד אתמשכן מיא מתפלגין וגו' וענין הרמש הרומש במימי הנחלים הם הם ענין המציאות המתמצא למטה מימי נהר קדוש ישראל רוחש דגים טהורים שהם ת"ת כדפי' בתיקונים וז"ש דלית לך מיין דנפקין וגו' וע' נהרי האומות רוחשים נפשות כפי האומה וכן כחות כפי הענין אם חצונים שדים ומחבלים. ובקדש טהורי' מלאכים קדושים ונחל מצרים מוציא כחות שהם מלמדים כשפים וחרשים לעשר מדרגות מעשר קליפות כדמסיק וכגון המציאות העליון כך המציאו' התחתון נחל מצרים נובע חכמות והקב"ה הפך הרחישה שלו לאלו הצפרדעים והיינו והדגה אשר ביאור מתה ואח"כ היה רוחש צפרדעים מיני כחות אחרים טמאים שאינם נהנים מהם ללמוד חכמות והענין כי הנחלים והמים שבתחומין למטה הם ממש המים שבתחומין למעלה ומה שרוחשים למעלה כמוהו ממש רוחש למטה ויש בדג ובמה שרוחש אותו הכח שיש לעליונים ונחל מצרים יש בו כח ממש לחכמות ומה גם בעשרת מיני חכמות אלו דכתיב וגו' שהם עשר מדרגות והקב"ה בלבל העליונים שהמית הכחות ההם וכנגדם למטה והדגה אשר ביאור מתה ומה שהיה ממיתם הוא בהפוך המים שהוא שפעם מצד החסד לדם מצד הדין ע"י אצבע אלהים גודל שמאל דהיינו מצד המ' מצד הגבורה ומדינה נהפכו לדם יאוריה והכחות לא נזורו ונתבטלו וכן למטה ואח"כ שנו הכחות מינם דהיינו צפרדעים כי כחות החכמות הם דגים שאין להם קול ואלו קולות בלי תועלת מאכל כן הכחות העליונים בענין שנתבלבלה חכמתם והכחות הנמצאים להם ביבשה מאויר הארץ הם ערוב ערבוב הכחות העליונים השולטים בה שאין א' מהם יודע לשמור ייחסו ומשפחתו אלא מעורבים בלי דעת רק להזיק שאין דרך החיות להתערבב אלו באלו מפני יחס השר השולט עליהם. הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כתב חד בההוא זימנא. בימי אברהם:

בקולפוי. במקל שראשו עב:

רמז לאומנין. ליהנות מצורתה: (בנהירו) [בנסירו] פירוש (נהירו) [נסירו] מעץ גולם אחד כתבנית גוף וציירו בו צורתה:

ר' אבא פתח כל הנחלים הולכים אל הים האי קרא אתמר. דרש בדרך פשט:

ואמרי לי' חבריא. בדרך סוד:

כד אינון נחלין. היינו סוד ההשפעה היורדת מהנחלים העליונים ו"ק:

לגו ימא. היינו בתוכיית מדת המלכות:

וימא נקט לון. נראה לגרוס ימא בלא ואו:

וההוא גלידא. היינו תוקף הדין הנמשך מהגבורה העליונה: שואב כל המים. שאין (בכ"י איתא שאינו) מניחין שירדו כנז' בפ' ויצא דף קנ"ב:

ולבתר נפקין מיא בתוקפא דדרום. ה"ג בבית והכוונה שבכל יום יש דין שהעולם נידון על המזונות עד שקב"ה קם מכסא דין ויושב על כסא רחמים וזן מקרני ראמים וכו': וז"ש

ולבתר. ברחמיו הגדולים נמשך כח החסד ומתוך אותו חמימות היפה [אשתריין] מיין:

ות"ח ימא דקפא וכו'. בא לתת טעם למה אחר שכל הנחלים הולכים אל הים למה אינו מלא ואמר שא"א למלאות בשום זמן לא בזמן הרחמים כי אותן הנחלים בבואם אלי' משפעת אותם מצד כח החסדים שמתירים [בכ"י ספרדי תיבה זו מוקף שהי' בעיניו נראה כמיותר ול"נ שהך תיבה שמתירם נכון הוא שמכח החמימות הוא מותר וחפשי לילך כרצונו ואחר זה חסר איזו תיבות וצ"ל כעין זה הלשון וכן בזמן הדין ג"כ איננו מלא וכו'] איננו מלא לפי שהדין בולע ומקפיאם וז"ש ושאיב כל מיא:

ובג"כ איננו מלא. ואתרווייהו קאי כלומר בג"כ בשביל הטעם שאמרתי בשתי הזמנים לכך אינו מלא:

וכד איהי אתיב. באלף גרסי':

ורוחא דדרום דאיהו חמימא שריא לון. גרסי':

ת"ח כד מלכא וכו'. בא לתת טעם למכת הצפרדע אחר שנתן טעם למכת דם והענין מקושר במאי דסיים וע"ד הא ימא יתיב בין סטרי אלין שהם חסד וגבורה:

לערסי'. לשמשא ערסא:

וישראל כגוונא דא. כמו שלמעלה בפלגות ליליא כמה בדיחין מתערין (שירותא) שירתא עד דאתי צפרא וכו' כגוונא דא ישראל לתתא עומדים בפלגות ליליא: אל דמי לכם בלילה. ה"ג כלומר בפלגות ליליא שאז אתם על משכבכם דומים אל תהיו דומים אל תתנו דומי' לכם. וזהו דמפרש ואזיל כד אתפליג ליליא וכו' שא"א לומר אל דמי לכם לעולם שאין כח באדם לכך פי' ואמר אל דומי לכם בפלגות ליליא:

כד סליק צפרא. אין נותנים דומי' להם שתכף מקדימין לבי כנישתא:

וכן בתר פלגות יומא. מנחה: וכן בליליא. ערבית וכו':

לא יהבו שכיבו לליבא. המלכות נק' לב והיא המשוררת תמיד והמזכירים את ד' למטה כנז' גורמים שמדת המלכות תשורר ולא תהי' דוממת ושוכבת בסוד הגלות ולכך קראה לבא כי כן הלב לעולם אינו ישן כשאר האברים:

ואתדבק ליליא מלכות:

בחשוכא. בגבורה בסוד הדין החשוך:

ובת שמשא. נ"ל שהגירסא היא

ובא שמשא:

וע"ד אדכר לון קב"ה. זכר שעתידים ישראל לעסוק בתורה בפלגות ליליא ולהתפלל ג' תפלות לכך הביא עליהם צפרדעים שאינם (משכיבים) [משככים] יממא וליליא:

ונפקין שית מינה. כנגד מה שנתברכו ישראל שהיו יולדות ששה בכרס א' כדי להנקם מאותם שהי' מעכבים לידת ששה ששה: עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון דאלקי בקולפוי פי' לשון מכות כמו קילפי טבי בלעי מאבימי האמור בערכין פ' שום היתומין ומייתי לה בפ"ק דמנחות. וימא נקיט לון ושאיב לון וגו' בראשית כ"ט ב'. ת"ח כמה נהרין ויחי רמ"ג עכ"ל: