אור החמה על ספר הזהר ב:נב

ור' אחא פי' אלה ראשי למרע"ה ואהרן ומפני ששליחות זה משובח מצד בני יש' שהם קדושים הם ראויים להגאל על ידם וז"ש לאפקא וגומר: הב' מצד פרע' מלך מצרים ולמללא וגומר. הג' להכותו ככלב וז"ש לרדא' ליה בחוטרא ראויים לשלוט במטה ולהכותו בה מצד שהם ראשי בית אבותם ולא בייחס אלא דבכל וגומר. הרמ"ק זלה"ה:

או בדא וגומר היינו נשמות נדב ואביהוא שנתלגלו בפנחס בסוד העיבור כנזכר בפרשת אחרי מות ונודע כי הכהנים ראשים ללוים והטעם שהרויח מה שהם גרעו מפני שהוא עשה ממש הפך מעשיהם וגומר.

ואדכר הכא וגומר מפני שנכתב פרשה זו בשעת מת"ת כדכתיב וקרא משה וגומר וענין זה לא הרויח עד השיטים.

ואי תימא אמאי אדכר הכא שאין זה מקומו.

בשעתא דאמר ואזכור וגומר והנה הגאולה ע"י זכירת הברית ומזה יוצא מי שמפריד הברית מיד הוא אהרן ומש' ישתתף אהרן ומשה בגאול' כיון שיש לו תיקון אל הברית והיינו אשר אמר ה' להם שניהם יחד הוציאו דהיינו גאולת הברית ולא ישתנה ממה שהיה בעבור בניו כיון שיצא ממנו פנחס ראשי וגו',

אלא לאכללא הוא כלולים יחד ומשה רוחא ת"ת בסוד הדעת ואהרן חסד בסוד נסתר ונכללו זה בזה והיינו להיותם רחמים לישראל והיינו הוא אהרן עיקר ומשה כלול בו הוא משה עיקר ואהרן כלול בו.

פתח ר' אלעזר וגומר האי קרא הכי מבעי ליה וגומר. שכונת הכתוב באו' והשבות אל לבבך היינו שתדע זה ותשיבנו בתוך מחשבתך לעיין בו א"כ היה ראוי שיאמר וידעת היום כי ה' הוא האלהים והשבות הדרוש הזה אל לבבך. ה' מדת רחמים ת"ת מצד ימין כאו' מוליך לימין משה. האלהים מ' מדת הדין מצד שמאל גבורה תתא' ואין הדין פועל בעולם התחתון אלא בשיתוף הרחמים ואין הרחמים פועלים אלא ע"י שתוף הדין והיינו ה' הוא האלהי' והוא מלה זו לאכללא דא בדא ודא בדא. וא"ת איך אפשר שהדין ישתתף עם הרחמים והשבות אל לבבך ראה ושוב בשכלך אל שני יצריך שהם יצה"ט מצד הימין ויצה"ר מצד השמאל ושניהם בגוף משתתפים לכל פעולה כך שתי מדות אלו משתתפות לכל פעולה שהעולם גוף א' ונשמתו בוראו. והנה ענין שתוף המדות הוא בעת שהעולם מתנהג על פי הסדר בנאות אמנם כאשר יצא מההנהג הראויה היינו פרוד המדות שמפרידים הרשעים והיינו תו דא"ר אלעזר וגומר ההנהג' הנכונה הוא ביחוד שתי מדות ה' הוא האלהים ופגמותא הוא שיסתלק ה' משם האלהים והעולם נידון בדיניה כמו שהם אינם מתייעצים ביצה"ט ודוחים אותו כך מדת הרחמים נדחית ומתדבק עולם בהנהגת הדין והיינו שאין ייחוד למדת המלכות למעלה כנודע ולא ח"ו שיהיה פגם במדות למעלה בערך עצמותם אלא הפגם הוא במדות בערך הנהגת התחתונים כדמפרש ואזיל. ויתייחס אל המדות בערך שרצון מאציל' לפעול בהם הטובה אל התחתונים והם גורמין שלא ישפיעו וזהו פגם על המדות וכדמפרש ואזיל.

עבדי ולא עבדי והיינו לא לו כלומר יתייחס ולא יתייחס כפי הבחינות כדפי'. ועצר את השמים ת"ת ועצר מלהשפיע והיינו ולא יהיה מטר אל התחתונים.

דהא שמיא נטלי לגרמייהו והענין כי כשהם נוטלים לעצמם נוטלים כדי חייתם לבד אמנם כשהם נוטלים להשפיע יש בהם תוספת ברכה כמה וכמה והיינו הפגם המגיע להם בתוספת זה:

תו לו וגומר ירצה והפגם בבחינה אחרת שאין ייחוד למעלה שמאל בימין דין ברחמים ת"ת במ' שהכל ענין א' וענין הייחוד אין לו ממנו מציאות לא מעט ולא הרבה שהכל תלוי בתחתונים ולזה אמר תו וגומר הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' דף כ"ו ע"א ר' יהודה פתח קמתי אני לפתוח לדודי וגו':

ואי אתער. כלומר אם באולי מתעורר (הדור) [נ' שצ"ל הדיבור] הזה שהיא המלכות לדבר קצת תכף שותק ודודי חמק עבר. כדמפרש שבכל מקום שיש תוספות אות אחת מאותיות שם הוי"ה מורה קדוש' ובמקום שיש אחד מהם חסר מורה שיהי' שם חסרון שנסתלק משם הקדוש' ודוק ותשכח הרב' וכשתדקדק תמצא רוב פעולות בני אדם רמוז בהם סיוע אלהי הגומר בעדו הפעול' ההיא ורמוז בהם א' מאותיות השם כגון אמרת"י ידעת"י עשית"י הרי יו"ד בסוף תיבה. עש"ה קנ"ה בנ"ה הרי ה' בסוף תיבה. עש"ו קנ"ו בנ"ו הרי וא"ו בסוף תיב'. ודוק ותשכח.

מקב"ה אית ליה למילף וכו' כן צריך בכל פעם שהאדם מקיים מצו' אחת וכיוצא לומר לחברא קב"ה ושכינתי' ברחימו ודחילו כנז' בתיקונים: פריש תיאובתא. כלומר מפריד החשק מהיסוד העליון אל המלכות: ולא נטיל מאן דנטיל. ה"ג בלמד כלומר שהיסוד אינו נוטל מהת"ת ובכן אין ליסוד מה ליתן למלכות וזהו: ולא יהיב לאתריה. דהיינו מלכות שהיא מקומו של יסוד ונמצאת המלכות חרבה ויבשה משני דברים מהתלהבות בחשק לגבה ומבלי היות לו דבר מה ליתן לה לכן היא הנוקמת דהא לא אתער (בסוף) [נ' שצ"ל בסוד] והקימותי את בריתי אתך:

מאן אתער וכו'. כד אשתכחו זכאין. יען שהצדיקים ע"י עסק התורה והמצות המלכות מתקשטת במעשיהם ופני' מצהיבים ומאירים שלכך נקראו הצדיקי' פני ה' ע"ש שהיא מתקשטת בהם:

מנ"ל מהכא דכתיב וגם הקימותי את בריתי אתם וגו' סרסהו ודרשהו וגם הקימותי את בריתי סוד הקמת הברית אתם כלומר עמהם דהיינו מצד מעשיה' הטובים והקמת הברית הזה לאיזה דבר הוקם (אל) [את] ארץ מגוריהם בשביל ארץ מגוריהם שהיא המלכות כדמפרש ואזיל. ומה שכר נתן להם שגרמו הייחוד הזה לתת להם ארץ כנען א"י ממש. ה"ג ודחילו דחילו עילאה. ה"ג דאי בהאי לא ישרי דחילו וכו' פי' בהאי דרגא שהיא המלכות לא דחיל ליה לקב"ה כי היא שער השמים בסוד יראת ה' ראשית דעת והכא מסיק פירושא דקרא גורו לכם מפני חרב שהיא המלכות שבה הירא' כי חמה עוונות חרב למען תדעון ר"ל כדי שתדעו התורה והחכמה צריך שתדעו שיש דין שדין כתיב כנ"ל שהיא היראה הקודמת לחכמה:

לא שקרי נימוסיהון. שלא שינו את שמם. ולא לשונם ולא היו פרוצים בעריות כדפי' רז"ל:

וקיימו בדוכתייהו קדישא. כלו' שלא עקרו עצמם ממקום קדוש, הוא המלכות בהתערבם במצריות:

בגין לאייתאה למשה ולאהרן. כלומר אינו מקושר למעל' כדקאמרת אלא התחיל לייחס ראשי השבטים עד שהגיע ללוי כדי לייחס למשה ולאהרן שהם היו ראוים יותר לגאול את ישראל אפי' שהם משבט שלישי.

ת"ח ואלעזר בן אהרן וכו' כלומר ראי' לדבריו שענין אלה ראשי. הוא להודיענו מעלת משה ואהרן שכן לקמן בסמוך אמר הפסוק ותלד לו את פנחס. אלה ראשי והלא א' הי' אלא ודאי על כרחך להורות על המעל' דהיינו מעלת משה ואהרן מכל ראשי שבטי ישראל והוא קיים לראשי אבהן ליואי כי ראשי אבות הלוים הי' דרכם להיות נאספים אל ד' תמיד לנקום נקמתו מעוברי עביר' ובדבר הזה החרישו ובודאי הית' מדת הדין מתוחה עליהם. על שלא מיחו ביד זמרי ולולא פנחס היו חייבים מיתה למקום שהרי לא חטא אלא שבט שמעון לבדו אמנם כל ישראל על שלא מיחו היו חייבים כלי' כאו' ולא כליתי את בני ישראל שהי' ראוי להם לקנאות. נמצא שפנחס קיים כל שבטי ישראל וראשי אבות הלוים א"כ הוא לבדו אלה ראשי איקרי וז"ש (סתים בי' מלא) [נ' דצ"ל כתיב בי' אלה]. (או בדא) [אובדא] דרישי דליואי אשתכח בי' היינו נשמת נדב ואביהוא שנתעברו בו באותה שעה כנז' בריש פ' פנחס. ובדף רי"ז שם ורווח כהונתא דלהון:

ומה דאינון גרעו ואיתוקדו הא אשלים. פי' שהם גרעו המדה האחרונה שלא קשרוהו עם הספי' כנז' בפ' שמיני דף ל"ז וז"ש ומה דאינון גרעו ואתוקדו שהיא בעצמ' אוקידת לון כנז' בזוהר הוא השלים היינו השלים המדות העליונות ת"ת עם היסוד וכדמפרש בסמוך והוא אתא וחיבר לון ולכן ניתוסף בי אות א' כנז' בפ' אחרי מות דף נ"ז ורווח כהונתא דילהון כדפי' רז"ל לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי.

טסטוקא. פי' הערוך מס שנותנים מן [הקרקע] למלך וה"נ פי' החוב שהיו חייבים שניהם כאן נפרע שהוא השלים מה שחסרו.

אינון פרישו את קיימא מאתרי' כנ"ל שהפרידוהו מן המדות.

ואי תימא אמאי אדכיר הכא כלומר כבר תירצת הקשר שיש בין מלת פנחס לואלה ראשי אמנם כל הפסוק כולו הוא מיותר הכא שמקומו בפ' פנחס:

מיד הוא אהרן ומשה כלומר ראוי הוא אהרן זה שילך בשליחות זה שכבר יצא ממנו מי שיתקן. הוא אהרן וכחו אז ככחו עתה שכבר יצא פנחס שתיקן את המעוות (רווח) [רוחא] משה שהוא ת"ת במיא שהוא אהרן חסד והענין שישראל לא הי' ראוים לגאולה לכך גברה הנהגת החסד עיקר ומדת הרחמים שהיא ת"ת מדת משה שיש בה צד דין נטפל אל החסד כדי שיגאלו על דרך החסד וזהו הוא אהרן ומשה ואם תשאר ההנהג' כך לא יהי' מקום לפעול דין במצרים כי במקום החסד אין דין כלל לכן חזר ואמר הוא משה ואהרן כלומר משה (ואהרן עיקר) [עיקר ואהרן] נטפל אליו:

פתח ר' אלעזר ואמר וידעת היום וגו' אגב דנקט לעיל הוא אהרן ומשה נקט להאי קרא בי' כי ד' הוא האלקים וכדמסיק. הכי מ"ל וידעת היום כי ד' הוא האלקים אמנם הפסיק הענין בוהשבות אל לבבך נשאר וידעת היום בלי גזרה.

יצ"ט ויצה"ר דאתכליל דא בדא כלומר הלב אינו כ"א אבר אחד ובו מדור יצ"ט ויצה"ר כדברי רז"ל שיצה"ר הוא כמו זבוב שוכן בחלל הלב ועמו יצ"ט נמצא שהלב הזה חושב רעות וטובות והוא אחד ובזה תדע כי ד' שהוא הפועל הטובות והרחמים הוא אלהים המנהיג הדין ואין זולתו. וא"א להודיע זה אלא במשל הלב לכך הוצרך קרא להפסיק בין וידעת היום וגו': וז"ש כדין תשכח כי ד' הוא האלקים וכו' וע"ד והשבות אל לבבך למנדע מלה שמעתי משם האר"י זלה"ה שאות ב' בא"ת ב"ש הוא ש' כמספר יצ"ר וזהו בכל לבבך בשני יצ"ר יצ"ר יצ"ט ויצה"ר.

דשמאלא לא אתכליל בימינא. שיהא השמאל כפוף ונכלל בימין שהוא הגובר וזהו עוש' האדם בהיותו גובר על יצרו והימין כפוף תחתיו וכיוצא וחייבא עבדי דלא אתכליל זה בזה אלא אדרבא ע"י מעשיהם הרעים יגבר היצה"ר על יצ"ט ואז הימין נכלל בשמאל והדין גובר ומחריב העולם שאין כח בימין לבטלו מהנהגתו כי התיש כחו כביכול צור ילדך תשי והשיב אחור ימינו.

אלא לון ממש. כלומר להם פוגמים פגם ממש בעצם אמנם למעלה אינו כ"כ כדמפרש ואזיל:

כביכול עבדי. היינו שחת לו בוא"ו. ולא עבדי לא באלף ומפרש ואזיל.

עבדי דלא אתמשך עלייהו ברכאן דלעילא היינו שחת לו מונע רוב ברכות מלירד עליהם.

ולא עבדי דהא שמיא וכו' כי אותו השפע הבא לשמים להשפיע למטה יורד דק והשמים מעבים אותו כדי שיהנו ממנו התחתונים. וכשבני אדם בלתי הגונים. אז ועצר השמים מלירד טל ומטר ונוטלים אותו השפע בדקות לגרמייהו מה שצריך להם לבד כדי פרנסתם וחיותם וזהו לא נטלי לאמשכא כלומר אינם נוטלים אותו להגשימו לתתא וזהו ודאי מומם של בנים סוררים הוא שבהם נעש' הפגם והמום מהעדר האור. נ"ל דה"ג לו בוא"ו דלא אתכליל שמאלא בימינא לא באלף דהא לא נטלי לאתמשכא לתתא פי' השמים הנ"ל לא נטלי ברכאן להמשיך לתחתונים והמנעת אור הזה הוא הפגם שעושים לאל ית' שמונעים אותו מלתת המורגל. וזה ודאי צער גדול כי סוף סוף אין מניעת האור פגם בו חליל' אלא צער כנז' אמנם לבניו מגיע המום והפגם וזהו בניו מומם מום קבוע הוא להם וי"ס דגרסי לא באל"ף דהוא לא נטיל לאתמשכא לתתא. וה"פ לו דקאמר קרא אהדר לקב"ה שהוא ת"ת שהוא מונע עצמו מלקבל מן הבינ' השפע' להמשיך לתחתונים והמניע' הזאת הוא צער לו כנ"ל

ת"ח יהודה וכו' הכריע ענין כללות שמאלא בימינא למעל' מדוגמתו למט' כדמפרש ואזיל: עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון ומה דאינון גרעו וגו' אחרי מות י"ו ב'. תו לו בו' וגו' פי' ההשחתה שלו הוא המונע ההשפעה שלו מהתחתוני' וזהו שחת לו הלו שאינו משפיע עכ"ל: