אור החמה על ספר הזהר ב:תעח

לית צו אלא ע"ז הענין כדאמר לעיל כל זמן שקדושה גוברת חצוני נופל וכן להפך ולז"א לעיל ע"ד אתייהיבת הא סטרא אחרא ביד כהנא וגו' ולזה אמר לית צו אלא ע"ז אפשר כי מלת צו הוא לשון זרוז ואין לך עבירה שצריכה זרוז כע"ז כדפי' מפסוק סרו מהר מן הדרך אשר צויתי' ומלת צ"ו הוא לשון יחוד בכל מקום מפני שהע"ז מפריד הייחוד והמייחד נזהר מע"ז לכך הזהרת השמירה מע"ז באה במלת צ"ו כלו' יחד הת"ת והמ' והזהר שלא תפריד בע"ז א"כ אתייהיבת ליה לאוקדא ההיא מחשבה רעה דע"ז ולאעברא ליה מגו מקדשא. והענין כי צריך ב' עניינים הא' להעביר הע"ז והפגם לייחד ולכך היה בענין הקרבן ב' עניינים הא' רעותא דסלקא לעילא המייחדת עד למעלה כנז'. הב' תננא ותרבין שהם הגשמות שבקרבן ודקותו שזה בסוד בהמה לטהר המשכן מקום הפגם שהפגם אינו עולה אלא למקום בהמה לבד.

ואי תימא צו את בני ישראל מה ענין ע"ז שם בשלמא כהן מטהר אלא ישראל במה מבטלים ע"ז כדפי': כל זמנא דעבדין רעותא דמאריהון וגו' שאין יצה"ר שולט באדם אלא מתוך בטלה. לאעטרא רוח קודשא סוד המ' המזדככת סוד העולה לעילא בסוד רוח הת"ת לעיל בסוד הדעת רוח ג' כנז' לעיל והיינו בסוד היחוד העליון בדקות כוונת כהנים לוים וישראלים אמנם בסוד עביות הקרבן ומעשהו. תננא ושמנותין דהיינו לאפרשא לדא ולטהר המשכן כי ברדת השכינה ממעלה למטה מאירה כל כחות חצונים מתבערים והם יורדים למטה אל מקומם למטה בנוקבא דתהומא רבה כי בפגם המחשבה רעה היו פנימה בקדש ועתה ירדו למטה למטה וז"ש לנחתא לה לתתא לתתא:

צו דא ע"ז רוח מסאבא שהיא המעכבת היחוד צו וייחד והזדרז כדי להעבירה מן הקדש ולטהר המקדש אפילו מן הטומאה הדקה שהיא רוח מסאבא ולסלק השכינה אפילו הבחינה המתגלת למטה דהיינו אשה יראת ד' שהיא במקום היראה והיינו בחינת השכינה מצד הדין שהיא הגולה עם ישראל בגלותן כאו' לאמר הן ישלח איש את אשתו והיא מסלקת בראש אמיר והיינו לשון אמירה כנודע ידעי אורחא דאורייתא שאין עם הארץ חסיד ואזלי בה לאפוקי מדרש בלא מעשה באורח קשוט לאפוקי צבועים. ה' ת"ת עליהם אלין אורחוי דאורייתא שהתורה מת"ת והעוסק בה תופס בת"ת יחיו חיי הגוף וחיי העולם הבא:

ת"ח וגו' א"ר חייא כך נמצא בכל הספרים ואין הענין מתיישב שאין ר"ש מביא ראיה מדברי ר' חייא תלמידו אלא איזה טעות נפל בספרים או הם דברי מעתיק השמועות. ד"א זאת תורה דא כנסת ישראל פסקיה לקרא בסכינא חריפא וקאמר זאת תורת שהיא שכינה מיוחדת הנק' כנסת ישראל יש לה כח לבער הקליפות שהם העולה היא מחשבה רעה דאיהי סלקא דהיינו דקות החצונית המדבקת במחשבה ומטרדת האדם כנז' לעיל לפעול במעשה וז"ש לאסטאה ליה מאורח קשוט. בעי לאוקודא הכח החצוני ההוא צריך להעבירו באש נהר דינור כדמסיק ובזה מתעבר כחה ויתבטל וז"ש בגין דלא יתייהיב לה דוכתא לאסטאה ונוסף על שריפתה צריך עוד כל הלילה שתהי' השכינ' מטהרת האדם ממה שעבר והיינו על מוקדה נוסף על שריפתה צריכה כל הלילה שהיא השכינה המתקשרת ביסוד הנק' כ"ל לכפר על הקדש וז"ש מאן לילה דא כ"י דאתי לדכאה וגו' והשתא מפרש מאי ניהו מוקדה דקאמר ופי' בגין דנהר דינור איהו אתר לאוקודא לכל אינון וגו' שכל המתעברים ממשלתם מעבירים אותם באש זה ונופלים משררם. וע"ד כד אתכפייא דהיינו מוקדה סלקא כנסת ישראל וגו' היינו על המזבח פי' מ' שהיא המזבח על ועולה ומסלקת ומהעטר' והיינו כ"ל יסוד הלילה מ' שנעשית לילה בה' ומתעטרת:

ובג"כ בעינן ברזא דקרבנא לפרשא וגו' כדי שלא יטריד השמחה והזווג העליון. ולמיהב לה חולקא שלא יערבב היחוד העליון. הכי גרסינן ות"ח בזמנא דאתעביד בי משכנא ואתבני פי' דאתעביד ע"י האומנין דאתבני שהוקם ונבנה ע"י משה אתכפיא סטרא אחרא כשזה קם זה נופל ומעט מעט הי' מתבטל כחו עד שהוקם המשכן ונתבטל כח החצון מכל וכל ואסתלק מעלמא בנוקבא דתהומא רבה שלא הי' עוד שליטה בתחתונים.

הה"ד ויקם וגו' כי הפסוק נדרש לב' דרכים והיינו אומ' מאי ויקם לפי' ראשון אלא דאוקים לה לאסתלקא לעילא לעילא והיינו בחינת השכינה באצילות המסתלקת ונקשרת ביחוד כנז' וע"ד בהיות בחינה זו העליונה מסתלקת גם בחינת השכינה התחתונה בסוד אופן א' בארץ דהוה מאיך ומתלבש בחצונים בזמן שהיו שולטים בסוד גלות שכינה במצרים. אוקמיה ושלט בעולם ונתפשט האור העליון אליה. ולא הוסיף מורה על קימה שקמה מעצמה ולז"א משמע דהא בזמנא אחרא קמת ודקדק מלת קום ותראה שאינו על קימתה ממצרים שאמר קום מעצמ' היא קמת ולא הוקים ליה קב"ה א"כ אינו חוזר ולא תוסיף על קימתה במצרים ח"ו שיורה יאוש מן הגאולה דהא במצרים קב"ה אוקים לה ועבד וגו' אלא על קימתה בגלות בבל שאז הם מעצמן שבו וקמו מחמת עצמן שעם היות שלא קמו אלא ע"י נביאים סוף סוף הם באו מאליהם שלא ע"י נסים כלל וז"ש באינון דלא הוה לון פרוקא שלא ע"י גואל ודאי והטעם שלא היו מתנהגים כשורה כדי שידאג האב לבו על בניו וז"ש ולא הוה תיאובתא דקב"ה עלייהו ומעשיהם גרמו להם בגין דגרם ההוא חובא דנשים נכריות כנז' בספר עזרא. מהרמ"ק ז"ל: