אור החמה על ספר הזהר ב:תעה

ובשעתא דישראל מתערי רחמים בסוד השופר הם מבטלים כח הגבור' ומבלבלין הדין שאין כח לגמור הדין מפני רפיון הדין ממקורו והוא אינו נכנס אלא מכח הדין וכיון שהמקום אחיזתו נהפך לרחמי' אין מקום לשבת אלא הוא בורח ונדחה בבהילו. כדין אתערבבא ליה כולא שאינו מבחין מה שנגמר הדין למית' עד שיתמסר למטה הפתקין בידו בליל יום שמיני חג עצרת וז"ש עד דלבתר כל אינון דלא מהדרי בתיובתא ואתגזר עלייהו מיתה אפילו יום הכפורים סוד התשובה העליונה אז נחתמין למיתה ונמסרי' לו לא שהוא יכנס למעלה שוב אלא נפקי מבי מלכא ע"י שלוחין קדושים ומתעכבים בידם עד ליל שמיני חג עצרת שיש להם מתון לתשובה:

וישראל כולהו בעיין וגומר אעפ"י דזכותא דרבים עדיפי כ"ש בר נש בלחודוי כ"ש וכ"ש וגומר ירצה כ"ש שראוי שנלמוד לרבים וליחיד מסוד הענין שלא דברה תורה אלא ממש כנגד גבוה שהרי אפי' בייחוד העליון אנו צריכי' לישמר ולהזהר שלא יערער ולא יעורר איזה פירוד ואם במקום גבוה כך למטה בתחתונים עאכו"כ:

דהא ברזא עילאה דלעילא דהיינו חדוש הלבנה העליונה בעינן לאסתמרא שלא יקטרג וכיצד למיהב ליה בכל ירחא וירחא דורון כעין המשכה שאנו מושכים לו חלק כדי שיתעסק בחלק השופע לו ויתפרד מן הקדש ולא יערבב. וסיהרא קדישא שהיא מ' שהית עד עתה חצונית משפעת בפגומין והיתה יונקת מן השמאל דין נבדלת מהם ויונקת מן הייחוד העליון שפע הראוי לכל הקדושים:

ויביאו את המשכן וגומר דא איהו רקיעא וגומר הרקיע שעל גבי החיות הוא מטטרו"ן והוא בהיכל שביעי קדש הקדשים וזה ההיכל כולל אותם כולם יחד בעצמו והיינו אומ' רקיע אשר על ראשם וראשם הם ראשי החיות מיכא"ל גא"ר שבהיכל הרצון וגופם ושאר הבחינות הוא התפשטות שאר ההיכלות ודע כי לא יתקשרו ההיכלות זה בזה עד שיכללו כולם בהיכל קדש הקדשים לצורך הייחוד העליון לא יתקשרו עד שירד תחלה התעוררות מלמעלה מצד האצילות ע"י היכל קדש הקדשים ויעורר' לקשר התחתון בעליון וז"ש דכד מסתלקי בגו חד אוירא היינו היכל קדש הקדשים שהוא הרקיע אשר על ראשם שהוא מלא מאור ורוח הקדש העליון הבא לעורר החיות ומעורר רצונם ונותן בהם כח להכלל כדי להסתלק אל הייחוד כנזכר ולא זקפין רישא להכלל מפני פחד ה' וגאונו בגין שכללותם זו הוא ע"י אותו רוח החיה שהוא רוחניו' המתפשט בתוכם בטש בכלהו ובההיא רוחא מסתלקי כלהו זה בתוך זה. ובהנשא החיות מעל הארץ דהיינו סלוק כחות כל ההיכלות ינשאו האופנים והם המדורין והענין כי בהיכל קדש הקדשים הם מטטרון וסנדלפון זה שר להיכלות שהם בחיות וזה שר המדורין ממשלת הלילה ולעומת שאלו מסתלקין בסוד מדת יום אלו ג"כ מסתלקין בטהרה בסוד מדת לילה ונתן טעם לסלוקם ואמר כי רוח החיה הגורם סילוק החיות באופנים ג"כ וגורם סלוקם.

אמאי מסתלקי יר' מה צורך גבוה בזה שמעוררים אל הסילוק ופי' ואמר אלא כד בטש ההוא אוירא עלייהו כנז' סליק לאלין ד' חיות דהיינו בסוד קשר כל ההיכלו' דתחות האי חיה שהיא מ' מתקשטת בד' חיות ואינון סלקי לעילא כלומר בסוד כללות התחתונים בה היא עולה להראות למעלה והאמת שהיא מעלה אותם ונראה כאלו הם מעלים אותם ולזה אמר ואינון סלקי לה לעילא כדמפרש לקמיה עד דמייתין לה לגבי זהרא עילאה שהוא אור הת"ת והיינו סוד הייחוד הנעשה בסוד היכל קה"ק בברכת שים שלום: בתולות הם אלו ההיכלות שעם היות שעולות ומקשטות אותה אין הייחוד בהם אלא בסוד המ' שאין כבוד למ' שיזקק הת"ת אל אלו הנערות אלא אח"כ היא משפעת אליהם מאור קבלתה, מבאות מביאות לא קאמר אלא מובאות שהם דומות למביאות ואינם אלא מובאות שהרוח העליון שואב אותם ועולה ומעלה אותם ונראות נושאות כסא ואינו אלא כסא נושא את נושאיו. דאלין ארבע איקרון הכי כלומר שם הד' ראשים לעולם אליהם אפי' בעלותם אל הדקות העליון ואפי' בעת סילוקם מעלה לעניית ולעולם לא יפרדו מהמלכות ואינה מסתלק מהם לז"א ולא זזה מן החיה דא: חיה דא דאיהי כורסיא לשון הכתוב כאו' כמראה אבן ספיר דמות כסא שהיא המ' וקרא הכי אתא למימר וממעל לרקיע אשר על ראשם דהיינו היותם נשאבות זו בתוך זו כנזכר בסוד אוירא עילאה דמות כסא כמראה אבן ספיר שהיא מספרת ומזדככת ועולה ונעשית כסא לצד מעל' ולעולם על ראשם ואינה נבדלת מהם אלא מסתלקת כדי להעשות כסא והם מסתלקות עמה וז"ש דאיהי כורסייא לעלמין היינו העולמות העליונות הספירות. וסלקין לה מתתא לעילא בהתעוררות התחתונים וכללות מציאותם לאתקנא כורסייא לגבי עילא:

וישאו את התיבה וישאו החיות את התיבה מ' ולא שהם נושאות אלא היא נושאת אותם והיינו ותרם הא מעצמה מעל הארץ וז"ש וכד אסתלקת לעילא היא מעצמה ואלין סלקין לה שנראית כאלו אלו הם מעלים אותה כדין כתיב ויביאו את המשכן אל משה ומלת ויביאו יאמר על הדרך הנזכר וז"ש ויביאו את המשכן כד"א מובאות לך דהיינו שהם מובאות על ידה וכתיב להפך מזה וישאו את התיבה מן הטעם הנזכר:

אל משה כד"א דמות כמראה אדם דהיינו ת"ת בסוד הדעת וז"ש והיינו רזא דאדם שהוא בסוד הדעת. ומנ"ל דאקרי משה בסוד מדת הדעת הנעלם אדם דכתיב לא ידון רוחי באדם לעולם ומסיק בשג"ם והיינו כמנין משה וקאמר לא ידון רוחי שלא יתפשט סוד הדעת בת"ת לרחמים כדי שימשך הדין למט' להחריב העולם והיינו מדת משה כנזכר.

ובנ"כ על האי כורסייא דיוקנא דאדם אבל לא אדם ממש והיינו או' כמראה אדם היינו מדתו של משה סוד הדעת כי האדם היא בחכמה ולז"א ויביאו את המשכן:

ויביאו את המשכן אלין וגומר יר' המובאין אתו דקאמ' ויביאו אלין ארבע חיוון כד סלקין הם המביאים וכדי שלא ידמ' המעיין שהם המביאים ממש שהם מובאות כדפי' אמר כד סלקין כדקאמרן שעל מציאות עליה זו קאמר ויביאו מן הטעם שפי':

ויביאו את המשכן כל שייפי וגומר אפש' דקשיא ליה או' ויביאו וגומר משום דמשכן ודאי לאו היינו שכינתא אלא הוא סוד הנערות בסוד נער מטטרו"ן א"כ מאי ויביאו והם עצמן המשכן א"כ ויבואו מבעי ליה ואי אהדר לשכינתא כדפי' מובאות לך א"כ הל"ל ותביא את המשכן מאי ויביאו להכי קא' כל שייפין וגומר כי המשכן הם שייפין דגופא כל א' וא' לעצמו והם ענפים רבים שיש בהיכלות כנודע ונכללות בסוד ד' חיות והיינו אלו ד' ויביאו את המשכן שהם כל שאר פרטי אברים שכולם סוד המשכן שבהתאחדם כולם סוד הייחוד וז"ש דכלהו בתיאובתא קדישא חדא להכלל זה בזה ויש עוד יחוד ב' אח"כ להכלל עם הזכר והיינו שאמר כלהו אחידן ביה לאתדבקא וגומר. עוד פי' כי סוד ויביאו אינו ממש יחוד עליון שהרי אח"כ לא הביאו אותו כל פעם ופעם כעין דוגמת דלעילא שבכל יום מביאין אותה אלא הבאה זו היא הבאה ראשונה וז"ש למיעל כלה לחופה דהיינו תחלת נשואיה בקדמיתא אינון צריכין לסלקא לה משפל מצבה בהנהגת' בתחתונים ועוד לאייתאה לה מיצירה ובריאה אל אצילות לגביה שתהי' למעל' על נצח והוד ולבתר אינם צריכים להעלותה בכל פעם אלא היא נשואה ואיהו ייתי לגביה תדיר ולכך לא הביאו אלא פעם א' ושוב אינם צריכים:

ויביאו את המשכן רזא דכל אינון וגומר הענין כי ויביאו לא היו אלא החכמים העושים במלאכה לז"א שהם סוד כל אותם המייחדים בתפלתם וז"ש אינון דקשרי יחודא שהוא סוד קשר ההיכלות ואח"כ יחודא דרזי מהימנותא שהיא אצילות בהיכלות בסוד תפלה מיושב ומעומד בכל יומא ואלו נכנסים בדיוקן נשמתם אל תוך האצי' וז"ש סלקין לה לכורסייא דא עד דאתיין לה לגבי דמשה ממש פנימה ולזה הם ג"כ נכללים בברכה וז"ש כדין אינון הוו דרוחין ברכאן ממקורא דחיי ממש מהיסוד הנמשך בסוד ונהר יוצא והכל בסוד הייחוד שהם מייחדים ונכללים נשמתם שם והם צנורות לייחוד ונוטלים חלק ממנו וז"ש על רזא דא בקשורא דייחודא דאינון קשרין ובתנאי שיהיו יודעים לכוון לקשר קשר הכל וז"ש כד מקשרין יחודא דכולא יצירה ב"א כדקא יאות וזה רמז באומ' וירא משה את כל המלאכה יורה שצריך שיהיה הייחוד שלם ויברך אותם העושים המלאכה רווחו ברכאן מאתר דמשה שריא ביה מסוד הדעת. ודא איהו מלאכת הקדש יר' סוד הייחוד שאדם גורם בסוד כוונתו נק' מלאכת הקדש ממש וזה שאמר בגין דאיהו ידע לסדרא עבידתא דקודשא שהוא אבי"ע כדקא חזי נקראת מלאכת הקדש ודאי מלאכה קדושה שפעל ועשה הקב"ה. מהרמ"ק זלה"ה: