אור החמה על ספר הזהר ב:תסט

שירתא דא לא אמר לה וגומר עם היות דקיימא לן שכל מה שאמר דוד לא אמר אלא כנגד השכינה וכנגד יש' וכנגד עצמו שיר זה לא יצדק כנגדו ולא כנגד ישראל אלא כנגד השכינה דוקא מפני שפרטי המזמור לא יצדקו אלא בשכינה דוקא ומלך קב"ה כאן על הבינה והיינו שם ה' בעזך ת"ת והיינו דקב"ה חדי לה וגומר יר' הבינה בעלת השמחה בת"ת שהוא התור' הנק' ע"ז מצד השמאל ולכך הבינ' פעל' בה: דא קב"ה דאתקרי מלך היינו השכינה בעצמה ונקרא מלך מפני שהיא מולכת בתחתונים והיינו בישורון מלך. דא ישועה דימינא אין ענין ישועתך שאתה מושיעה אלא ובישועה שלך שהושעת ימינך יגל מאד: ד"א כדי שנפרש ישועתך ממש שאתה מושיעה יגיל כתיב יו"ד יתיר' שבאה לה מצד היסוד והיינו בעזך ת"ת יגיל ביסוד ולזה יגיל מאד יותר מפני שכל האברים העליונים שמחים בו וז"ש דאיהו חידו דכלא והשתא להאי פירושא ניחא שכל הפי' נאמר על השכינה וז"ש וכולא על האי מלך אתמר:

מהכא אוליפנא וגומר כבר פי' שלא נאמר אלא על השכינ' ודוד מלכא היא השכינה לא הוו ליה חיים מצד שהיא בתחתונים ואין בה סוד החיים שהיא התפשטות אור עליון שהם החיים המקוממים כל הנמצאי' ומעבירי' כל מיתה וקליפה והשכינ' רגליה יורדות מות ולכך אין בה חיים אלא הראשון חכמה משפיע' בה חיים שהוא האור העליון והיינו ע' שנה שהחכמה אלף שנה דהיינו עשר כלולה מעשר ועשר מעשר דהיינו סוד יו"ד בצורת אלף כזה א ומושכת אליה ע' שנה שהיא בת שבע כל א' כלולה מעשר ע' ובגשמי ממש אדם הראשון מרכבה לחכמה וכאשר חטא הוצרך להתגלגל אל אדם תחתון שהיא מ' לכפרת עונו שיצא מרחם אמו וימות ויקבל הנפש ההוא עונשה וכשראה אדם סוד גלגולו שם ועונשו רצה שיתקיים הגוף הזה ונטל משנותיו ע' שנה כדי שיהי' הגוף ההוא עוסק בתורה ובמצות והוא משתלם בו כאו שמשתלם שם ג"כ מעונש ונמצא אדם משתלם והגוף הזה גוף דוד זוכה שלא יהיה נפל ויזכה לתחיה:

גדול אדונינו מדת אדני כאו' ועתה יגדל נא כח אדנ"י. ודאי אקרי גדול קריאה בעלמא ורזא דא ויעש אלי"ם וגו' וכיון שקראם גדולים שוה היא עמו והקריאה יחייב איזה ענין וא"ת עתה אינו גדול שנתמעט לז"א ועכ"ד איהו איקרי גדול כמה דכתיב גדול אדונינו ורב כח ועם היות שנתמעט הירח יש לו גדולה וגדולתו היא דקב"ה ת"ת לא אקרי גדול אלא בהאי דכתיב גדול ה' ומהולל וגומר וכיון שגדולת הת"ת תלויה בה ודאי שגדול היא:

בגין דהאי איהו ברכתא וגומר כלומר ברכה שבה נשפעת כל ברכות הראויות לתחתונים. הב' שהיא מקור הברכות לעולם עם היות שהם נמשכים מלמעלה גלויים למטה מן המדה הזו הם וז"ש מהכא נפקי. ודא איהו ברכה והיינו בריכה ורזא דא והיה ברכה הנאמר לאברהם שיהיה השכינה משותפת עמו בענין שהוא יהא דולה מלמעלה הברכות ומשקה לכל התחתונים וכיון שכן יצדק ברכות מפני הברכות מלמעלה מינים מינים לפי מדות והמקבלים משפחות משפחות וז"ש דהא הכא שרייא כל ברכאן דלעילא מכל בחינות הספירות ומהכא נפקי לכל עלמא שסיגי המקבלים לאין תכלית וע"ד איקרי ברכה ע"ד כלל ויצדק ברכות לשון רבי' ע"ד פרט:

תחדהו וגומר ויחד יתרו אם כן השמחה שיש בה נקמה נקראת לשון ויחד תחדהו כענין נקמת פרעה ששמח בה יתרו כן תחדהו דהיינו הנקמה שעושה הקב"ה כשיבא להקימה מעפר' וז"ש דזמין קב"ה לאקמא לה לכ"י מעפרא ואו' בשמחה לאתקפא בה ברזא דימינא ששם סוד שמחת הבינה שמשפעת על ידי החסד שסמוכה לה. ואו' את פניך היינו ולחדתותי לה חדתותא דסיהרא בשמשא כדמסיק וירמוז את פניך ג' ענינים הא' את פניך למהוי קמך כמו לפניך הב' באו' בשמחה את פניך אהדר אל פני המ' לפני הת"ת וז"ש ולמהוי בחדו לקבל אפך הג' בההוא שלימו דישלים בההוא זמנא. הענין שלא לבד תחזור לכמו שהיתה אלא תוסיף כאו' והיה אור הלבנה וגומר והיינו כמו שהיתה והמוסף ואור החמה. יהיה שבעתים וכמו היא תתחדש והיינו או' בההוא שלימו דישלים בההוא זמנא תדע שחסר ב' חסרונות דהא בזמנא דאתחרב בית מקדשא כתיב אומללה יולדת השבעה דהיינו שחסר מכל וכל ומילוי חסרון זה לבד כתיב אמלאה החרבה והיינו חדתותי דאמרן לעיל וכאן אמר תחדהו בשמחה את פניך שיעור שמחתה וחדושה כשיעור פניך והיינו או' וגומר יהיה שבעתים:

ת"ח בההוא זמנא וגומר בכל אינון עבידאן תחלה בפרט כלכלי וכלי שעשו. וכדין אוקים ליה דרך כלל כולו יחד. וכל עבידאן דהוו ביה כל חד וחד אייתיאו ליה למשה נפרדים והיינו או' בתולות אחריה שהם ז' הנערות שהם נפרדו' ומובאו' לך כדי שע"י האור שישפיע הת"ת למטה יוקשרו ויוחדו ואח"כ היא הכלה המקושטת עם כולם דהיינו הקמת המשכן ע"י משה והיינו וכדין אוקים ליה ע"י אור הנמשך כנזכר ואחר הקמתו וקשוטו יבא החתן אל הכלה והיינו ויביאו את המשכן אל משה ובהכרח אמאי אל משה אלא מפני שהוא בעלה דמטרוניתא וז"ש בגין דהא בההיא שעתא וגומר ואפי' שמביאים אותה לו הוא מאירה ונותן לה כדי קשוטיה ואחר כך יבא אליה כד"א את בתי נתתי וגומר ואחר כך ויבא אליה וגומר א"כ ויביאו המשכן אל משה אינו ממש יחודו אלא מביאין אותו פרטות כל כלי וכלי לעצמו דהיינו בתולות אחריה וגומר והוא ישפיעם אור להתאחד ולהתקשט ולהקשר הכל כאחד והיינו או' ויקם את המשכן ואחר כך ויבא משה אחר שנתקשט תדע שקודם כתיב ולא יכול משה לבא ולמה והא כתיב ויביאו המשכן אלא מא"ל שלא יכול משה לבא היינו ענין ויבא אליה מפני שהיתה אז שכינה קושרת עצמה בנערותיה להיות אחד והיינו או' בגין דהוה אתתקן כהאי אתתא דאתתקנת ואתקשטת לגבי בעלה והיינו אור שהבעל משפיע לה להקשט ואז אין יחוד וז"ש ובההיא שעתא דהיא קא מתקשטא לא אתחזי לבעל' לאעלא לגבה דהיינו ויביאו את המשכן אל משה נפרד והיא מתקשטת ונקשרת כנזכר ולזה ויברך אותם משה השפיעם ברכ' להתקשט ולהתייחד. מהרמ"ק זלה"ה:

הרח"ו זלה"ה כתב. גדול כבודו וגומר פי' כי כבודו היא המ' ונק' גדול והביא ראיה מן גדול אדונינו שהיא המ' אדנ"י וכנזכר פרשת תרומה דף קע"ה ע"ב והודיענו פה חדוש א' כי הנה היא נק' גדול ואפי' הת"ת לא נק' גדול אלא כד איהו בחבורא עמה כמו שכתוב גדול ה' וגומר בעיר אלהינו וגומר עכ"ל: