אור החמה על ספר הזהר ב:תסח

וכדין מיא שהם עצם החסד נגדין ויהיה אז סוד שם ע"ב ממש ע"ב גשרי מימי החסד והשתא אינו שם ע"ב אלא שם מ"ב שהוא למעלה מהחסד דהיינו אימא עילאה דמתקשרא באבא ואבא באימא דלעילא וז"ש כלא הוא בחידו מפני ששם מ"ב עיקרו בבינה גם בחכמה והיינו כד מחשב' שהיא חכמה סליק ברעו שהוא הכתר וגומר ואינון ארבעין ותרין אתוון אינון רזא עילא' ובאינון אתברי עלמא עילאה דהיינו בחכמ' ובתבונה ובדעת נאצלו ז' ספירות ועלמא תתאה שהוא עולם הפירוד שמתגל' שם מ"ב זה הנעלם במ"ב אותיות אבגית"ץ וגו'. ואינון קיומא שאין העולם מתקיים אלא מתוך אורות אלו המשפיעי' ומחזיקים ולא זו בלבד אלא ג"כ ורזא דעלמין שהעולמות מושרשו' בתוכן ועל דאיהו רזא דעלמין ששורש העולמות הנגלים מתעלמי' ומשתרשין שם כתיב סוד ה' ליראיו שיוכלו לעמוד בז' מדות ומש' בשורשם הנעלם. ובריתו להודיעם דא רזא דאתוון גליפן הם ההויות הנגלית שהם מתמצאות מהיסוד במ' ע"י הזווג והמציא בה סוד שם מ"ב המתגלה ושם ע"ב שהוא סוד ז' מדות בענין שהם רזא דאתוון גליפין לא שם מ"ב הנעלם בסוד הויות כנזכר שאין מי שיוכל להעמיק בסודו אמנ' האותיות המתחקקות למטה שהם סוד אבגית"ץ וגו' וכן שם ע"ב שגם הוא סוד ז' מדות והיינו הנעלם המתגלף ומתצייר בציור בריתו עם המ' להודיעם ודאי. טט קוטאי וגומר לא ידעתי ביאורו ואפשר לפרש ט"ט ארבע כנזכר בגמ' דנזיר טטרגון מונה ארבע ופי' רש"י ז"ל שכך מוני' בלשון יון וכך ארבע אותיות קורין טט גרמטון. קוטאי הם מלבושי' עבים וגסים. מסינטאן בערוך שהיו הכל סוטים בה דהיינו שמתריזין כנגדה והיינו כענין מכים וחובטים בפיהם ועתה מקבוץ ג' מלות אלו יבא משמעות הנדרש דהיינו ד' אותיות שהם מלבושים עבים וגסים מתחבטים בגליפוי דהיינו התחקקות' במציאות מתגלה והיינו השמות המתגלי' כדפי':

את האורים דנהרין רזא דאספקלריאה דנהרא. הענין שהשמות האלו שהם מ"ב הנעלם בכתר ושם מ"ב הנעלם בחב"ד הכל יתייחס באספקלריאה מאי' ששם יהו"ד שבת"ת כולל הכל ומתגלה בו וע"י הת"ת נאחזות כל הספירות העליונות כאומרו א"ח ד' והיינו או' רזא דאספקלריאה ולא אמר דא אספקלריאה דהיינו סוד התעלמות הכוללות בת"ת ולזה נמצא כח כל בריא' נתון בשם זה וכל כח האצילות ולזה להמשיך שם כל סוד הזכר היו כותבין שם זה בכתב קדוש ונתון בכפלי החשן וז"ש והוו משקעין ביה לא בגלוי ח"ו אלא נעל' ושקוע שם:

ואת התומים הם סוד שם מ"ב ושם ע"ב המתגלה למטה כנזכר והם נמצאי' מהמ' אותם ההויות בעולם הבריאה והיינו או' רזא דאינון אתוון דכלילן באתר ומקום משכן השכינה והיינו כסא הבריאה ולא אמר דאינון אלא דכלילן שאינ' שם מ"ב שבשבע הספירות עליונות אלא דמותם המתחקקת למטה מאור העליון והיינו דכלילן באתר דאספקלריאה דלא נהרא דהיינו המ' ולפי שאינה מאירה אינ' בה רק תמורת ההויות בצירופיהם ואח"כ למטה עוד תתפשט שם זה לפעול ולהנהיג דוקא בשם ע"ב לא בשם מ"ב מפני שהוא נעלם והוא המסתלק לגבי מעלה לפיכך יחסהו בשם דין אמנם שם ע"ב הוא יורד למטה וז"ש ואיהי אתנהגה בע"ב אתוון גליפין דאינון רזא דשמא קדישא הנה שם ע"ב או בחסד או בגבורה או בת"ת בסוד ויסע ויבא וגומר לא יש בו אלא ע"ב אותיות אמנ' במ' נקשרו כול' ונחקק בע"ב שמות אמנם בהוי"ה לעולם הם ע"ב אותיות דיהו"ד בריבוע במילואם ומילוי מילואם לבד ודוק ותשכח:

וכלהו יחד איקרון אורים ותמים שמתייחדים זכר ונקבה אורים זכר תמים נקבות ואז יש' מאירים ומזהירים מהם ולזה היו שמות' החקוקי' באבנים היו מאירים מכח הייחוד השקוע שם וז"ש ת"ח כד אינון אתוון משקען תמן בההוא חילא שהוא הייחוד כדפי' נהרין אתוון אחרני בגליפו באינון שמהן דשבטין שהם כללות ישראל בסוד נשמתם אם הם מיוחדי' שתי שמות אלו הם מאירי' מאורם ואם אינ' מייחדי' ח"ו אתחשכן והכל בסוד אספקלריאה המאירה ושאינה מאירה המיוחד ונקשר שמות אלו וענפיהם כנז':

ואינון אתוון קדישין וגומר על רזא דאורייתא הם כ"ב אותיות ועשר נקודות הם ל"ב דהיינו עשר מאמרות שרשי' לעשר נקודות הם מ"ב ובסוד האותיות והנקודות נעשית התורה ונבראו עולם שנה נפש כנזכר בספר יצירה:

אלין שמהן הוו גניזין משקעין כדפי' בין כפלי החשן דהיינו להורות העלם האלהות בין נשמתן של יש' שהם ודאי בסוד גן עדן העליון חצובות מתחת כסא הכבוד ולכך היותם לחוץ נגלות נשמות אלו וצרופם בידיעת בצלאל ועצת מרע"ה בצוויו של הקב"ה משוקעים שם להראות כל כח האלהות עד מדרגת הכסא פועל ע"י שמות השבטים שהם ישראל כאו' אתה הראת לדעת כי ה' וגו' ובזה יחס השמות עם השבטים שהם ישראל ועתה בא לייחסם בתורה והיינו אומרו ברזא דאתוון דאורייתא ראש התורה בראשית ואמר ב' באורייתא שראה בה יר' פי' בראשית ב' שהיא חכמה דאורייתא שארת יתבה ולכך נקראת ראשית שהיא ראשית פתיחת התורה ברא הראשית הזאת ונמצאת לפי זה הפי' שהחכמה בבריא' משמשת שמוש נקב' שהחכמ' עצמה ברא שהיא פעולת נקבה א"כ צריכים אנו לומר שיש למעל' מנקבה זו זכר והוא בורא ונותן כח לנקבה זו א"כ ב' נוקבא א' דכירא:

כמה דב' ברא והוציא שם מ"ב זה הנחתם והולך בפסוק א"כ א' דכורא שהוא הכתר הוציא ג"כ שם ב"ם הנסתר והיינו שתי שמות מ"ב א' בכתר הב' בחכמה דעת ותבונה כנזכר לעיל והיינו או' כמה דב' ברא שם מ"ב כדמפרש ואזיל בראשית ברא אלדים וגו' הכי נמי א' אפיק אתוון שהם יסוד השם כי משם מ"ב העליון אינו מתגלה ממנו אלא כ"ב אותיות התורה אמנם אותיות ונקודות וטעמים עליונים נעלמי' אינ' מתגלי' ולז' כל הבריאה המתפשטת נמצאת מכ"ב אותיות וז"ש א' אפיק אתוון כללא דעשרין ותרין אתוון ר"ל כלל אלו האותיות אבג"ד וגו' המתגלמות למטה בחוץ מן הכתר וחכמה ובינה מפני ששם הם נעלמות בסוד הויות והיינו ברא אלדים א"ת דהיינו אלפא ביתא מאלף ועד ת':

השמים גונא חדא יהיה ענין ה' שמי' בינה ה' עילא' שהחכמ' מזדווגת ונעשית זכר אל הבינה ונעשו זווגא חדא והבינה נקשרת עם שמים ת"ת למיהב ליה חיין ועוד שמשה לאשראה ליה שיתפשט הת"ת אל מקומו הראוי לו שהיה נעלם בתוך הבינה. והנה השמים עצמם הם א"ת אלפא ביתא מאלף ועד ת':

ואת הארץ היינו זווג שני ת"ת למ' והשתא מפרש ו' הארץ ובתר הכי מפ' את יר' ו' ת"ת מקשרת ומזדווגת הארץ ואין המ' מקבלת מהבינה כמו שמקבלת הת"ת אלא הת"ת נותן וז"ש למיהב לה מזונא הת"ת יתן למלכות החלק שיקבל מהבינה ונתן טעם למה היא מקבלת מהת"ת ולא מהבינה ואמר למיהב לה מזונא מפני שהיא רחוקה מאד הבינה והיא קרובה למטה מת"ת למיהב לה והיא מקבלת מידו ועוד שלמעלה המזון זך מאד ואינו הגון למ' למטה ועל ידי הת"ת באמצעות נ"ה השוחקי' מן לצדיקי' מתתקן האור והמזון שיהיה נאות למ' והיינו או' ולאתקנא לה ספוקא ועוד שאור העליון רב בב"ת ולא תצטרך המ' ריבוי אור וע"י הת"ת משפיע לה די ספוק הראוי לה מצורך הנהגת העולם והיינו דאתחזי לה מה שראוי לה אם דין אם רחמים. וחזר לפרש א"ת א"ת דהיינו כ"ב אותיות כנזכר וז"ש את כללא דעשרין ותרין אתוון והם זכרים בת"ת והם נקבות במ' והיינו את הארץ משו' דארעא כליל לון לגוה כד"א כל הנחלים שהם כ"ב נחלים מקורות התורה הולכים אל הים. וארעא כלילת לון ממש לגוה והיינו ואת הארץ א"ת ממש הם בארץ וז"ש והיינו רזא ואת הארץ כי בפסוק ב' רבויים א"ת וא"ת הוא"ו מורה נטלא וא"ו שש קצוות ו' נחלים כולם יחד והיינו כל הנחלים יחד וז"ש נטלא וא"ו ה"ב א"ת וקבילת לון שמצטיירים בה והטעם לאתזנא ירצה שהיא כוללת מציאותם לאצור בהם השפע הנשפע לה מהם לאתזנא מידי עת בעת אפי' בזמן הגלות:

ורזא דא משכינא לא אתתקן כלו' לא אתתקן משכינא מ' אלא ע"י דמשה שהוא הת"ת בסוד הדעת שמעורר הבינ' דרגא אחרא עילאה וגו' כדי שהבינה תשפיע לת"ת והיינו למהוי קיומא דכלא אפילו לת"ת עצמו להשפיע למ':

ויקם משה עם היות שבצלאל יסוד היה מצוייר ומתוקן עכ"ז קיומו ותקונו היה ע"י משה בסוד הת"ת המביא אות' מהבינ' כנז' והיינו דמסיק כל עבידן וגומר. אמנם ענין ידיעתו היה במדתו לבד דהיינו בריתו להודיעם כנזכר לעיל שהוא בחי' האותיות ביסוד שהם אותיות הנגלות והיינו אומרו וע"ד איקרי בצלאל בגין דהוה ידע בצל אל לא ממש אותיו' אל הנעלמות אלא צלם צל א"ל וז"ש גלופא דאתוון לא ממש האותיו' העליונו' אלא דמותה וחקיקת' למטה ואין מזה תועלת רק למעשה הכלים שהיו נעשי' בסוד גבורה וז"ש ואי לא דהוה ידע להו בצלאל לא הוה יכיל למעבד איהי וגומר מפני שכולם מיוסדי' על מעשה שמים וארץ כדי שיהיה נאות ומכוון כנגד המשכן העליון צריך שיפעלו כל כליו באותיות עליונות וצרופם בסוד שם מ"ב ע"ב כנזכר לעיל. ויודע היה בצלאל צרופם ומכוון למטה בכל כלי וכלי מקום רמיזתו שיעורו ומדתו כנזכר והיינו או' אוף הכא משכנא דלתתא וגומ': וכד אתא לאקמא ליה כולו יחד שהוא רמז לקשר אברי המרכבה העליונה וקיומה וקשרה לא הוה יכיל למיקם ליה מפני שאין קיום שם מ"ב של אבגית"ץ וגומר ושם ע"ב של ויסע וגומר שבעול' הבריא' וצרופיו אין קיומם אלא בסוד ה' ליראיו שפי' לעיל שהוא שם מ"ב הנעלם וההויות העליונות שהם בסוד הכתר וחב"ד הנקשר' למעלה במדת משה ובצלאל לא ידע אלא סוד חב"ד ביסוד שהוא מדתו ולזה רעותא דסלקן אינון אתוון לא אתמסר במדת היסוד אלא למשה בלחודוי שהוא בסוד הדעת ומשך כל ההויות עד היסוד ומשם קיום המרכבות כול' וע"ד אתקם המשכן וגומר. ע"כ מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. ואיהי אתנהגא בע"ב אתוון גליפן וגומר אם תבין או' ואיהי אתנהגא וגומר הענין הוא כי ודאי הוא כי שם ע"ב בג' אבהן הוא וכן שם מ"ב ברישא דמלכא איהו כמ"ש בתיקונין דף קל"ג ע"ב אך הכוונה כי הת"ת שהוא כלול ב' זרועות הנק' אספקלריאה דנהרא הנה הוא מתעטר ברישא דמלכא דאיהו שם מ"ב והמ' איהי מתנהגא ומתעטרא בג' אבהן שהם שם בן ע"ב. וזה נתבאר בפי' פ' תרומה דף קל"ב ע"ב: והענין כי כל העולם העליון והתחתון הם בינה ומ' אתבריאו במ"ב אתוון אבל מ' וחילהא בלחודייהו אתנהגו בע"ב אתוון ולכן בחשן היו נותני' אורים והם סוד שם מ"ב שהוא סוד האצי' והתומי' והם שם ע"ב שהם סוד המרכב' ואם תעיין תמצא שעולי' ר"ת פסוק בראשית כ"ב אתוון וסוד ב' בראשית ברא הם סוד הנקבה כי בה נברא העול' כדרך שלכל היצורים נולדים מן הנקב' ולכן תבין יצירת העול' בבי"ת והם כנגד בינה ומ' בינה היא מוח הנקבה. וברא האצילות ומ' היא הנקבה שבגוף וברא הנקב' ולקבלייהו בית כפולה "בראשית "ברא ואח"כ ב' הזכרי' חכמה ות"ת ב' אלפין אלדי"ם א"ת לרמוז כי כ"ב אותיות בזכר וכ"ב בנקבה וזהו א"ת שהם ראש וסוף אלפא ביתא. וכד אתקרי אות ה' אז היא עת הזווג וזהו ה' שמים וכד יהיב לה מזונא נקרא ו' ואת הארץ שהם סוד א"ת הם כ"ב אתוון דדכורא הנק' ו' וזהו וא"ת דיהיב לארץ נוקב' עכ"ל: