אור החמה על ספר הזהר ב:תסא

ות"ח כל אלין הוו גרי צדק שהיו רצויים להקב"ה בעבודתם ולכך גלגל הקב"ה מה שגלגל לפניהם כדי שיכנסו ומוכנים היו לכך ועוד מוכנים לחכמה וז"ש ואתחכמו באורייתא והוו חכימין עילאין ולזה מפני שהיו חכמי שכל ותבונה קודם לכך היו יודעים לשאול ומבינים תשובת האמת ולזה מאותה הכנה כשנכנסו נתחכמו בתורה חכמה יתירה כאו' יהיב חכמתא לחכימין. וטעם גלגול כל זה מפני שחביב לפני הקב"ה קדושת שמו וז"ש בגין דהא קב"ה אתרעי בהו ובכל אינון דמקרבין לגביה ומקדשין שמיה באתגליא שהוא שם הנגלה ממנה כל ההנהגה המתגלת ומשם נמשך תוספת מעל' לשם הנעלם המאיר בתוכו וזה שאמר דכד אתקדש וגומר. כרסי יקירא אפשר שהיא המ' נעשית כסא כבוד מצד קישוטה מחכמה ובינה דהיינו כסא מצד הבינה כבוד מצד החכמה והת"ת מסתלק ומתעלה עליו ויש לפרשו על הבינה שהיא כסא הכבוד לחכמה ושם מתעלה להתקדש שם הנעלם:

ת"ח מה כתיב וירכסו וגומר אמאי בפתיל תכלת הי' ראוי שיהי' תכלת וארגמן וגומר כענין הבגדים שהיו זהב תכלת וארגמן וגומר. אלא לאחזאה דהאי תכלת שהיא מ' דין כי התכלת אשר בארגמן ותולעת שני ושש הוא סוד ד' אותיות שש הוא חסד תולעת שני גבורה ארגמן ת"ת תכלת מ' זהב בינה על גביהן אמנם תכלת לבדה הוא שם אדנ"י ולאחזאה דהאי תכלת שם אדנ"י אתקשר בכלא היה קושר שני בגדים אלו שהם חשן ואפוד ת"ת ומ' בתכלת היא המ' מלמטה מושך מיין נוקבין לקשרם יחד כדפי' לעיל שהתכלת היא הבחינה השורה על הפתילה שהם יש' ואוכלת מצות ומעשים טובים להקשר אש לבנה שהיא יהו"ד דהיינו החשן באש תכלת שהיא האפוד היא הבחינה העליונה על התכלת הנקשר בשם יהו"ד. כולא איהו ברזא עילאה מכאן נלמוד שממה שהקפיד' תורה אפי' בפרטיו' זה שיהיה ע"י פתיל תכלת לרמוז כנזכר כ"ש שאר פרטי העניני' שודאי הם מסודרים ע"פ הסוד. עוד ראיה מענין אומר פעמון זהב ורמון וענין זה אינו מתכשיטי לבוש אלא על צד הרמז וז"ש מה כתיב פעמון וגומר וכלא איהו ברזא עילא' וגומר: מה כתיב ונשמע קולו הרי ממש נתן הכתוב טעם לענין הזה שהוא מפני השמעת קול וקול ידענו סודו בת"ת ויש בו כמה בחינות קול או קול דחשאי דלא אשתמע למעלה מקום שאינו מושג או קול דאשתמע דהיינו למטה מקום השגתו למטה וממנה העול' מתברך ומושכת ברכה לתחתונים כי זהו כוונת הכהן להניח ברכ' על העולם ולזה אצטריך קלא דאשתמע וברכאן ישרון על עלמא שאין הברכה נמשכת אל התחתונים מבחינת קלא דלא אשתמע שהיא הנעלמת אלא מקלא דאשתמע המתגלה ולזה ברכאן ישרון על עלמא שהוא העולם הזה הנגלה:

בגיניה דכהנא דאיהו מברך כולא שהחסד מתפשט ממעלה למטה בכל העולם ע"י הקול הנשמע. הב' הוא קושר כל העולמות ממטה למעלה בסוד העבוד' העולה וקושר כל העולמות וברכה נשפעת וז"ש ופלח כלא והיינו סוד פעמון זהב דקאמ' שהוא המשכת הברכה על הכל וז"ש פעמון זהב הא אוקימנא וגומר. רמון דאתמליא כרמונא דא. חוזר אל הכהן כענין פעמון כנזכר המורה על ב' פעולות הנז' כך רמון מורה על תוכיות הכהן כרמון שכל טובו בתוכו והענין שהכהן איש החסד צריך שיהיה מתמלא מכל הויות התחתונות וכלם בעצמו כי אין שום א' מישראל שלא היה נותן עיניו בו והוא מתמלא בסוד נשמתו מכל נשמתין ומקרבן לפני ה' ומתמלא מכל יש' ונכלל מכולן כרמון המתמלא מכל גרעיניו ולזה וידוי הכהן דומה לוידויין של ישראל וכל מעשהו כמעשיהם.

ויעש את המעיל וגומר הא אתמר דרזא דחשן ואפוד וגומר כי המעיל אינו כלי לעצמו אלא כלי טפל לאפוד והיינו שנק' מעיל האפוד ונודע כי האפוד היא מדת המלכות שם אדנ"י לבוש לחשן שם יהו"ד והמעיל למטה מבחינת האפוד הוא ולכך אפוד על המעיל היה מתלבש והמעיל כולה תכלת שהיא הבחינה תחתונ' למטה וז"ש כליל תכלת דהכי אתחזי. והטעם דתכלת איהו רזא דנהורא דכורסייא תכלת דאיהו בקשורה וגומר הענין שהכסא הזה תכלת הוא תכלת מצד התחתונים לכלות ולאכול כל מצות ומעשי' טובים והיינו מעיל ולצד מעלה הוא מסתעף לארבע גוונין שהם סוד האפוד תכלת וארגמן וגומר כנזכר וכנגדו הלבן שהוא חשן מתחלק לד' אלו שהם תכלת וארגמן וגומר ועל בחינה זו היא בחינת הלובן הגמור שהוא נהורא חוורא נמצא שהמשרת לבחינת אפוד היא בחינת מעיל וז"ש וע"ד תכלת לאפודא איהו:

א"ר שמעון הני מאני וגומר יר' מתוך הבגדים בעצמם יראה שאינם לבד להתלבש אלא ענין נוסף על לבוש ולז"א מאני דלבושין שהרי מכנסים וכתונת ומגבעת ואבנט נראין לבושין אמנם שאר הבגדים אינם אלא כלים ללבושים שהם אפוד ומעיל חשן וציץ הם כלים לא לבוש והם מוכיחין על כלם שהכוונ' לרמז עליון כלהו רזא עילאה איהו כי הכהן צריך להתלבש דוגמת לבושי הכהן העליון למהוי לבושין דלתתא כגוונא דלעילא. ועתה יפול השאלה בכהן העליון עצמו מה צורך ללבושין לז"א ת"ח כיון וגומר יר' בקושיא ב' יתורץ הא' כיון דמיכאל כהנא רבא שהוא שר החסד בהיכל הרצון ותחת ידו יש כמה מחנות כהני' הדיוטי' אמנם גבריאל שר הגבור' הוא לוי א"כ אמאי דכתיב בגבריאל האיש לבוש הבדים שהם בגדי הכהן:

אלא מהכא וגומר הענין כי הקרבן הקרב שם הוא סוד נשמתם של ישראל והנשמה בעלותה יתייחדו ויתקשרו ההיכלות זה בתוך זה ויעלו כלם אל היכל הרצון והיינו שנקשר רפאל בגבריאל וגבריאל באוריאל ואוריאל במיכאל וכך הוא סוד עלייתם ולזה יוכללו במיכאל ונמצא גבריאל חלק אבר ממיכאל שהוא לבוש סוד האור המתפשט על מיכאל להכנס ולהקריב הנשמ' ההיא שבה נעשה סוד הייחוד והיינו שמאלא דאתכליל בימינא תדיר ואתלבש באינון לבושין שמתלבש מיכאל הכולל כל ההיכלות כנזכר וכל זה הוא בהיות פי' לבוש הבגדים דהיינו לבושי הכהן ואם נפרש בדרך אחרת לא נצטרך לזה והוא כי לבושין אלו הם לבושין שיתלבש המלאך הדק להתגלות בעולם הגשמי וז"ש איהו אתמנא שליחא שהוא המתגלה לנבואה כאו' גבריאל הבן להלז את המראה וכן האיש אשר קסת הסופר וגו' ולזה הוא לבוש הבגדים כדי שיוכל העולם לסובלו וכן הנשמה תתלבש ברדתה לעולם הזה ותתלבש בעלותה לעולם העליון כנזכר לעיל: כל אינון שליחן וגו' שענין זה כולל כל מיני מלאך היורד למטה להתגלות בעה"ז ולב' הדרכים הלבוש מגלה טעם ללבוש הכהן אם לבושי כהונה הם מורה שאין כהן עליון נכנס לפנים ממחיצתו אם לא יתלבש בגדים נאים דקים רוחניים ואף כאן הכהן הנכנס בקדש לשרת יצטרך להתלבש ואם הם לבושים לרדת לעולם הזה כ"ש שיורה על לבושי הכהן שהוא נכנס לעבודה מקום השכינה יתלבש מעין העולם ההוא:

ות"ח האי מעילא דאפודא לחפיא עליה שאין לבוש בכל הבגדי כהונה שיתכסה כל הגוף אלא מעיל ולכן הוא לבוש אמנ' חשן ואפוד וציץ היו תכשיטין והדומה אל הדרוש הנז' אינו מעיל המלביש כל גופו: כד לביש ליה כתיב אחור וקדם צרתני מפני שהיה עשוי כמין ד' כנפות זה שאנו לובשים והרמז כדמפרש ואזיל ע"י מה שהיה בבריאת א"ה:

בשעתא דברא קב"ה וגו' קשירא נוקבא לאחורא מגביו דו פרצופין ונקראת אחור מפני שהוא הגובר והחשוב והיא טפיל' לו. לאסתכלא אפי' בלא יחוד כלל אלא כיון שנשא אדם אשה וישרה בעיניו מיד קיים מצוה וייחד למעלה ולזה כיון דאסתכלו אנפין באנפין כדין אשתעי רחימותא בעלמא שכל העולמות נתקנו למעלה פנים אל פנים כאו' וכל שיח השדה וגו' ואדם אין שהכל תלוי בו: ואוליד תולדין וגו' פשטו של דבר משמע דאולידו ולבתר חב כדמפרש ואזיל ואי הכי קשה מאן אינון תולדין דהא קין בכור והוא זוהמת הנחש אמנם נ"ל דהכי קאמר ואוליד תולדין בעלמא ע"י הכנה זו דהיינו הכנ' ההולדה היתה הנסירה זו ואלמלא כך לעולם לא הוליד ותולדות אלו הם קין והבל שת ואו' ולבתר דחב לאו דוקא על התולדה אלא על הנסירה קאמ' ואינו דוחק:

אולידת חוה לקין מזרע אדם בכח הטומאה שהיה מכשכשת בה והולידו רשע נשמה חצונית. והוה דיוקניה וגו' שהגביר הזוהמא הכח בו עד שכמעט היה מראה בו כח רוחני טמא עליון בו והקדושה נסתלקה ולא תאמר שהשפיע שם כח חצוני כחצון שבטומאה אלא פחות ממנו וז"ש ואטיל בה זוהמא דהיינו זוהמא ושמרים פחות מהקליפות וכך הוא הרשע שהוא פחות מעצם הקליפה שהקליפה פועלת ברשות גבוה כמשל הזונה והוא פועל בבחירתו ומורד בקונו וז"ש וע"ד איהו קדמאה דעבד מותא הקדים ממש אל השטן שעדיין לא עשה השטן המיתה עם היות שנתמנה עליה כבר והרשע זוהמת הנחש הות קדמאה ופעל המיתה קודם לנחש עצמו.

בגין דסטרא דיליה גרי' יר' כח הנחש המזומן להמית והמית אדם הא' מקדושתו וז"ש חויא אורחיה הוא למהוי כמין וגו': ויהי בהיותם בשדה ארב לו וקם עליו כנחש ממש וכן ענין נשיכה דאמרי בספרי קדמאי וגו. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. קשירא נוקבא לאחורא וגו' נ"ל מכאן כי לא היו אחור כנגד אחור שא"כ לא נכיר מי הוא אחור ומי הוא פנים אבל היו פנים כנגד אחור ר"ל פני האשה כנגד אחורי הזכר וז"א נוקבא לאחורא כלומר כנגד האחור של זכר ודכורא לקמא כלו' אחורי הזכר כנגד פני הנקבה וכשהיה הוא הולך הית' היא נגררת אחריו ובזה ניכר כי הראשון הוא הזכר והוא הנקרא פנים וז"א רז"ל שהית' כעין זנב כלו' שהית' הולכת ונגררת לאחריו כעין זנב והמשכיל יבין כי זהו האמת ודאי. עכ"ל: